פתיחת התפריט הראשי

שואת יהודי תוניסיה

יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: שגיאות ניסוח ומשפטים לא ברורים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בין השנים 19401943 סבלו יהודי תוניסיה מהשלטון הנאצי באופן עקיף וישיר. חוקי השלטון הנאצי המפלים את היהודים וביניהם נשיאת הטלאי הצהוב חלו גם על יהודי תוניסיה. רבים מיהודי תוניסיה נשלחו למחנות כפייה ועבודה.

יהודי תוניסיה ערב מלחמת העולם השנייהעריכה

יהודים ישבו בתוניסיה מימי בית שני ולפי היסטוריונים מסוימים גם לפני כן. בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ישבו בתוניסיה כ-85,000 יהודים שהיוו 2.7% מכלל התושבים.

לפי ההגדרה של השלטון הצרפתי, (צרפת כבשה את תוניסיה ב-1881), היהודים חולקו לשתי קבוצות חברתיות: ה"ליוורנזים" (גראנה) שהיו בעלי זיקה תרבותית לאיטליה ונחשבו כבני חסותה וה"תואנסה" שהיוו את מרבית היהודים. אלה היו בגדר נתיני הבי, שליט תוניסיה. הם עבדו בעיקר במשי ובצמר, והיו כאלו שמונו על ידי הבי לפקידים גבוהים, לחוכרי מיסים ואפילו לרופאי החצר.[1]

אף על פי שיהודי תוניס הפעילו לחצים רבים על השלטונות הצרפתים במטרה להשיג אזרחות צרפתית ולזכות בזכויות שוות כמו שהוענקה ליהודי אלג'יריה, הם סורבו לבקשה זאת. עם הזמן השלטונות ריככו את עמדתם בעניין והחלו לתת באופן סלקטיבי אזרחות צרפתית לאלפי יהודי תוניסיה ששירתו בצבא או במינהל הצרפתי.

בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, יהודי תוניסיה היו מרוכזים במספר מועט של יישובים. רובם התגוררו בתוניס הבירה. ריכוז היהודים במקומות מעטים היה אחד מן הגורמים לכך שהמודרניזציה של יהדות תוניסיה הייתה יותר מקיפה ועמוקה מהמודרניזציה של שאר יהודי המגרב, המדינות המערביות של צפון אפריקה: מרוקו, תוניסיה, מאוריטניה ואלג'יריה.[2]

יהודי תוניסיה תחת שלטון וישיעריכה

בשנת 1940 נכבשה צרפת על ידי גרמניה. התושבים בצפונה ובמרכזה של צרפת ניסו להתנגד לשלטון הגרמני אך ללא הצלחה, ולכן נשלטו על ידי שלטון צבאי. בצרפת הוחלט לשתף פעולה עם השלטון הגרמני, וכך עלה לשלטון המרשל פיליפ פטן, שהשתכן בעיר וישי, ולכן נקרא השלטון - "שלטון וישי". מכיוון ששלטון זה היה נאמן לגרמנים, השלטון בתוניסיה נשאר בידי צרפת.

ב-3 באוקטובר 1940, ממשלת וישי חוקקה את החוק האנטי יהודי הראשון שלה. חוק זה הוחל על תוניסיה ב-30 באוקטובר 1940. הפקודה כללה 12 סעיפים, שפירטו את התקנות בשם שליט תוניסיה, הביי.

תקנות אלו הגבילו את הייצוג היהודי בעיתונות, בשירות הציבורי ובמוסדות החינוך. הן קבעו כי רק היהודים יכלו למלא רק תפקידים בודדים. התנאי לכך היה שיוכיחו שלושה תנאים: כי הוענק להם עיטור מטעם צרפת על שירות צבאי במלחמת העולם הראשונה, כי קיבלו אות הצטיינות במלחמת 1940 או שכי הם צאצאיהם של חיילים שהקריבו את חייהם למען צרפת.

באוקטובר 1941 תוקנו תקנות בנוגע לעורכי דין יהודים, ונקבע תאריך שלאחריו הם לא יוכלו עוד לספק שירותים. אמצעים ננקטו גם כנגד רופאים יהודים, אף על פי שלפי צו מנובמבר 1941 הם הורשו לתת טיפול רפואי לאוכלוסייה היהודית. חלק מן התקנות נותר "על הנייר בלבד", ללא מימוש. אחדות לא הוחלו כלל, ואחרות הונהגו באיטיות רבה באופן חלקי בלבד הודות לגנרל אסטווה, שמדיניותו הייתה יותר ליברלית. לכן יהדות תוניסיה לא נפגעה במיוחד מן המלחמה. רק מעט מבעלי התפקידים ניזוקו בעקבות החקיקה הצרפתית החדשה ומעמדם ירד.[3]

יהודי תוניסיה תחת כיבוש גרמני (1943)עריכה

הגעת הגרמנים לתוניסיהעריכה

ב-9 בנובמבר 1942 הכוחות הגרמנים והאיטלקים נכנסו לתוניסיה בתגובה לפלישת בעלות הברית לאלג'יריה ולמרוקו.[2] הסיבה לכך הייתה קשורה בעובדה שכוחות אלו הטילו ספק בשליטתו של הגנרל אסטווה (מפקד הצי הצרפתי שחנה באזור). פלישת הגרמנים זורזה כאשר האמריקאים נחתו בצפון אפריקה. הגרמנים רצו לזרז את הכיבוש ולהתעלות מעל האמריקאים שהגיעו לאזור. הטיפול בענייני היהודים עבר לידי הפיקוד הגרמני-איטלקי, שבראשו עמד גנרל גרמני.[3] הגרמנים הותקפו ללא הפסקה על ידי בעלות הברית, שכמעט הצליחו לגרשם מתוניסיה. לכן נאלצו הגרמנים להמתין ורק בסוף חודש נובמבר 1942 נקטו צעד אנטי יהודי ראשון. תחילה, הגרמנים עצרו ארבעה מראשי הקהילה, בניהם משה בורג'ל, נשיא הקהילה.[2] הנכבדים שוחררו לאחר שבוע בעקבות התערבותם של אנשים חשובים נוספים כמו ראש עיריית תוניס וכמו הקונסול האיטלקי.[3]

פעולותיו של השלטון גרמניעריכה

ב-6 בדצמבר שנת החליטו הגרמנים על פירוק ועד הקהילה היהודית והטילו על משה בורג'ל להקים ועד שמנה תשעה חברים. מטרתו הייתה לגייס תוך יממה אחת בלבד 2000 יהודים שיעבדו בעבודות כפייה. לאחר שהשלטונות הצרפתיים התערבו, הוועד השיג דחייה של 24 שעות על מנת לבצע את משימתם ,אך למרות המאמצים הרבים הוועד הצליח לגייס רק 120 איש.[2] כעונש על כך נכלאו עשרות יהודים מכובדים כבני ערובה. חלק מהיהודים הואשמו בפעילות קומוניסטית או בתמיכה בגנרל דה-גול, מנהיגה של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה, ולכן נשלחו למחנות הריכוז בגרמניה, בהם עבדו אחיהם, יהודי גרמניה.[3]

בנוסף, הגרמנים פתחו במאסר המונים ואיימו בפיצוץ בית הכנסת המרכזי של תוניס, בירת תוניסיה. מאחר שחלק מראשי הוועד החלו לחשוש מפני התנהגותו של השלטון, הם פנו אל הגרמנים בבקשה לקבל זמן נוסף על מנת למלא את המשימה שהוטלה עליהם. אחרי שקיבלו את הסכמתו של מפקד ה-SS בתוניס, הוועד החל לעבוד במרץ ל עובדי כפייה ואך למיונם. בנוסף הוועד טיפלו בהעברתם למחנות הגרמניים ודאגו למחייתם ולבני משפחותיהם. הוועד הפך למוסד המקשר בין היהודים לגרמנים, מכיוון שהגרמנים לקחו מידי השלטונות הצרפתיים את סמכותם בענייני הקהילה היהודית.[2]

היהודים, בני המעמד הנמוך התלוננו על כך שהבורגנים בעלי ההון, בני המעמד הגבוה, הצליחו להתחמק מן העבודה הקשה. הבורגנים לא עבדו במחנות הגרמניים, בשדות התעופה ובביצורים, שנחשבו כמקומות מסוכנים ובעלי חשיבות אסטרטגית. מקומות אלו חטפו הפצצות רבות מצד בעלות הברית. לכן, הם היו פחות חשופים להפצצותיהן של בעלות הברית.[3]

הגרמנים רצו לאלץ את היהודים לענוד טלאי צהוב, אך חובה זו הונהגה רק בשתי ערים, בספקס (Sfax) ובאופן חלקי גם בתוניס, מכיוון שבערים אחרות האכיפה לא הייתה קפדנית. במשך ששת חודשי הכיבוש הגרמני, היהודים שילמו חובות כבדים על מנת לממן את אחזקת כוח העבודה היהודי במחנות. הגרמנים השתמשו בהאשמות אנטישמיות כתירוץ לגביית כספים מן היהודים. לדוגמה, בשנת 1943, האשימו את היהודים שהיו ידועים בכך שפוזרו ברחבי העולם, בסיוע לבעלות הברית בהכנה למלחמה מול גרמניה. האשמה זו שימשה תירוץ להטלת קנסות כבדים על יהודי תוניס. בנוסף לפגיעות הכספיות היהודים סבלו מאלימות רבה כמו התפרצויות של גרמנים לבתי כנסת, פגיעות ברבנים ואיום על יהודים.

מחנות העבודה בתוניסיהעריכה

בסה"כ נלקחו קרוב ל־5,000 יהודים לעבודת כפייה. הם פוזרו בכ-30 אתרים ובמחנות. המחנה העיקרי והקשה ביותר היה בביזרתה, עיר הנמצאת בחופה הצפוני של תוניסיה. ככל שהתערער המצב הצבאי של הגרמנים, התרבו הבריחות מן המחנות. בספקס, עיר מרכזית וגדולה בתוניסיה, נדרשו 100 עובדים יהודים באופן קבוע לפרוק כלי רכב צבאיים ולבנות מקלטים. עובדי הכפייה קיבלו את שכרם מהקהילה. מספר היהודים שמתו במהלך עבודות הכפייה היה קטן, אך רבים נהרגו מהפצצותיהן של בעלות הברית על המקומות שבהם עבדו.[3]

הגרמנים רצו לכלוא את כל הגברים היהודים שהיו כשירים לעבודה בספקס, אך ויתרו על הוצאת תוכניתם לפועל מחשש למגפה. דוגמה נוספת לעיר שבה הועבדו היהודים היא העיר סוסה, שבה כל היהודים בני 18 - 50 הובאו לנמל בכל בוקר על מנת לתקן את הנזקים שנגרמו עקב ההפצצות של בעלות הברית. המחנה בביזרתה היה המחנה היחיד שנראה כמחנה לכל דבר. בתחילה היו בו כ-500 עובדי כפייה. האסירים במחנה התחלקו לקבוצות עבודה שאותן הובילו "קאדרים"- יהודים שמונו על ידי הגרמנים או על ידי וועד הגיוס. המשטר במחנה היה אכזרי, האסירים עבדו בפרך 14 שעות ביממה ונענשו על כל עבירה קטנה ביותר. האסירים שהיו במחנות שבפיקוח האיטלקים זכו ביחס טוב בהרבה.[2]

שחרור יהודי תוניסיהעריכה

סביר להניח שאם הצבא הגרמני היה נשאר בתוניסיה, מצבם של היהודים היה מחמיר. אך צבא זה, שהיה מורכב מחיילים חלשים בודדים, היה צבא שניכרו בו חוסר משמעת וביטחון עצמי, היה מוקף על ידי בעלות הברית מכל הכיוונים ללא אפשרות לסגת והשקיע את כל כוחותיו בהישרדות. ביום ו', 7 במאי 1943, שחררו בעלות הברית את תוניסיה מידי הגרמנים. לאחר שישה ימים. המערכה בתוניסיה הגיעה לסופה.[2]

יהודי תוניסיה לאחר המלחמהעריכה

לאחר שחרור תוניסיה, הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים התחדשה. בשנת 1946 הקהילה היהודית בעיר הבירה תוניס מנתה כ־34,200 נפש. בשנת 1945 החל גל העלייה לארץ ישראל, תחילה כעלייה לא חוקית ואחרי הקמת מדינת ישראל, עליה חוקית במסגרת הסוכנות ועליית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כ־15,000 יהודים לארץ ישראל. חלקם עלו לארץ מטעמי דת, וחלקם היו פעילים ציונים. בשנות ה-60 חל על תוניס משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים רבים. בנוסף, ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נשדדו חנויות רבות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת.

האוכלוסייה היהודית בתוניס הלכה והתמעטה משנה לשנה. ב־1979 מנתה הקהילה היהודית 3,000 איש. רובם היו זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות, אשר התרוקנו מיהודים לאור העליות הרבות לארץ וההגירה, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסים.[1]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 חוקרי מוזיאון בית התפוצות, תוניס, בית התפוצות
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 ישראל גוטמן, האינציקלופדיה של השואה - תוניסיה, הספרייה הוירטואלית של מט"ח, ‏1990
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 מיכאל לסקר, בשביל הזיכרון מס' 25 ,יד ושם (עמ' 4-12), מרכז המידע אודות השואה - יד ושם, ‏1997