שואת יהודי תוניסיה
בתקופת השואה בין השנים 1940–1943 סבלו יהודי תוניסיה מהשלטון הנאצי באופן ישיר ועקיף. חוקי הגזע של גרמניה הנאצית חלו גם עליהם, אולם יישומם של חוקים אלו היה תלוי ברצונו של המושל הכללי, ובשיתוף פעולה של פקידי הממשל שסרו למרותו.[1] אף על פי כן, הם נאלצו לענוד את הטלאי הצהוב, ורבים מהם אף גורשו למחנות כפייה ועבודה.
יהודי תוניסיה ערב מלחמת העולם השנייה עריכה
בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ישבו בתוניסיה כ-85,000 יהודים שהיוו 2.7% מכלל התושבים. לפי ההגדרה של השלטון הצרפתי, (צרפת כבשה את תוניסיה ב-1881), היהודים חולקו לשתי קבוצות חברתיות: ה"ליוורנזים" (גראנה) שהיו בעלי זיקה תרבותית לאיטליה ונחשבו כבני חסותה וה"תואנסה" שהיוו את מרבית היהודים. אלה היו בגדר נתיני הביי, שליט תוניסיה. הם עבדו בעיקר במשי ובצמר, והיו כאלו שמונו על ידי הביי לפקידים גבוהים, לחוכרי מיסים ואפילו לרופאי החצר.[2]
אף על פי שיהודי תוניסיה הפעילו לחצים רבים על השלטונות הצרפתיים במטרה להשיג אזרחות צרפתית ולזכות בזכויות שוות כמו שהוענקה ליהודי אלג'יריה, בקשתם לא נענתה. עם הזמן השלטונות ריככו את עמדתם בעניין והחלו לתת באופן סלקטיבי אזרחות צרפתית לאלפי יהודי תוניסיה ששירתו בצבא או במנהל הצרפתי.
בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, יהודי תוניסיה היו מרוכזים במספר מועט של יישובים. רובם התגוררו בתוניס הבירה. ריכוז היהודים במקומות מעטים היה אחד מן הגורמים לכך שהמודרניזציה של יהדות תוניסיה הייתה יותר מקיפה ועמוקה מהמודרניזציה של שאר יהודי המגרב, המדינות המערביות של צפון אפריקה: מרוקו, תוניסיה, מאוריטניה ואלג'יריה.[3] כ-600 יהודים נספו בתוניסיה במהלך השואה.
יהודי תוניסיה תחת שלטון וישי עריכה
בשנת 1940 נכבשה צרפת על ידי גרמניה. התושבים בצפונה ובמרכזה של צרפת ניסו להתנגד לשלטון הגרמני אך ללא הצלחה, ולכן נשלטו על ידי שלטון צבאי. בצרפת הוחלט לשתף פעולה עם השלטון הגרמני, וכך עלה לשלטון המרשל פיליפ פטן, שהשתכן בעיר וישי, ולכן נקרא השלטון - "שלטון וישי". מכיוון ששלטון זה היה נאמן לגרמנים, השלטון בתוניסיה נשאר בידי צרפת.
ב-3 באוקטובר 1940, ממשלת וישי חוקקה את החוק האנטי יהודי הראשון שלה. חוק זה הוחל על תוניסיה ב-30 באוקטובר 1940. הפקודה כללה 12 סעיפים, שפירטו את התקנות בשם שליט תוניסיה, הביי. תקנות אלו הגבילו את הייצוג היהודי בעיתונות, בשירות הציבורי ובמוסדות החינוך. הן קבעו כי יהודים יוכלו למלא רק תפקידים בודדים. התנאי לכך היה שיוכיחו שלושה תנאים: כי הוענק להם עיטור מטעם צרפת על שירות צבאי במלחמת העולם הראשונה, כי קיבלו אות הצטיינות במלחמת 1940 או כי הם צאצאיהם של חיילים שהקריבו את חייהם למען צרפת.
באוקטובר 1941 תוקנו תקנות בנוגע לעורכי דין יהודים, ונקבע תאריך שלאחריו הם לא יוכלו עוד לספק שירותים. אמצעים ננקטו גם כנגד רופאים יהודים, אף על פי שלפי צו מנובמבר 1941 הם הורשו לתת טיפול רפואי לאוכלוסייה היהודית. חלק מן התקנות נותרו "על הנייר בלבד", ללא מימוש. אחדות לא הוחלו כלל, ואחרות הונהגו באטיות רבה באופן חלקי בלבד הודות לגנרל אסטווה, שמדיניותו הייתה יותר ליברלית. לכן יהדות תוניסיה לא נפגעה במיוחד מן המלחמה. רק מעט מבעלי התפקידים ניזוקו בעקבות החקיקה הצרפתית החדשה ומעמדם ירד.[4]
יהודי תוניסיה תחת כיבוש גרמני (1943) עריכה
הגעת הגרמנים לתוניסיה עריכה
ב-9 בנובמבר 1942 נכנסו כוחות גרמנים ואיטלקיים לתוניסיה בתגובה למבצע לפיד, פלישת בעלות הברית לאלג'יריה ולמרוקו.[3] מדינות הציר נקטו בצעד זה הואיל ולא סמכו על נאמנותו של אדמירל אסטווה, המושל הצרפתי של תוניסיה, שלא התנגד נמרצות לפלישה של בעלות הברית. לאחר ההשתלטות הגרמנית הועבר הטיפול בענייני היהודים לידי הפיקוד הצבאי הגרמני.[4] בתחילת שהייתם במדינה לא נקטו הגרמנים בפעולות נגד הקהילה היהודית המקומית, הואיל והיו עסוקים בהדיפת ההתקפות של בעלות הברית, שכמעט הצליחו לגרשם מתוניסיה. רק בסוף חודש נובמבר 1942 החלו פעולות נגד הקהילה היהודית. תחילה, הגרמנים עצרו ארבעה מראשי הקהילה, בניהם משה בורג'ל, נשיא הקהילה.[3] הנכבדים שוחררו לאחר שבוע בעקבות התערבותם של אנשים חשובים נוספים כמו ראש עיריית תוניס והקונסול האיטלקי.[4]
פעולותיו של השלטון הגרמני עריכה
ב-6 בדצמבר שנת 1942 החליטו הגרמנים על פירוק ועד הקהילה היהודית והטילו על משה בורג'ל להקים ועד שמנה תשעה חברים. מטרתו הייתה לגייס תוך יממה אחת בלבד 2000 יהודים שיעבדו בעבודות כפייה. לאחר שהשלטונות הצרפתיים התערבו, הוועד השיג דחייה של 24 שעות על מנת לבצע את משימתם, אך למרות המאמצים הרבים הוועד הצליח לגייס רק 120 איש.[3] כעונש על כך נכלאו עשרות יהודים מכובדים כבני ערובה. חלק מהיהודים הואשמו בפעילות קומוניסטית או בתמיכה בגנרל דה-גול, מנהיגה של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה, ולכן נשלחו למחנות הריכוז בגרמניה[4]
בנוסף, הגרמנים פתחו במאסר המונים ואיימו להרוס את בית הכנסת המרכזי של תוניס, בירת תוניסיה. מאחר שחלק מראשי הוועד החלו לחשוש מפני התנהגותו של השלטון, הם פנו אל הגרמנים בבקשה לקבל זמן נוסף על מנת למלא את המשימה שהוטלה עליהם. אחרי שקיבלו את הסכמתו של מפקד ה-SS בתוניס, הוועד החל לעבוד במרץ כדי לגייס עובדי כפייה. בנוסף חברי הוועד טיפלו בהעברתם למחנות הגרמניים ודאגו למחייתם ולבני משפחותיהם. הוועד הפך למוסד המקשר בין היהודים לגרמנים, מכיוון שהגרמנים לקחו מידי השלטונות הצרפתיים את סמכותם בענייני הקהילה היהודית.[3]
היהודים, בני המעמד הנמוך התלוננו על כך שהבורגנים בעלי ההון, בני המעמד הגבוה, הצליחו להתחמק מן העבודה הקשה. לטענתם הבורגנים לא עבדו במחנות הגרמניים, בשדות התעופה ובביצורים, שנחשבו כמקומות מסוכנים ובעלי חשיבות אסטרטגית וסבלו מהפצצות רבות מצד בעלות הברית. לכן, נטען, היו הבורגנים חשופים פחות להפצצותיהן של בעלות הברית.[4]
הגרמנים רצו לאלץ את כל יהודי תוניסיה לענוד טלאי צהוב, אך בסופו של דבר חובה זו חלה רק בשתי ערים, בספקס (Sfax) ובאופן חלקי גם בתוניס, מכיוון שבערים אחרות האכיפה לא הייתה קפדנית. במשך ששת חודשי הכיבוש הגרמני, היהודים שילמו חובות כבדים על מנת לממן את אחזקת כוח העבודה היהודי במחנות. הגרמנים השתמשו בהאשמות אנטישמיות כתירוץ לגביית כספים מן היהודים. לדוגמה, בשנת 1943, האשימו את היהודים שהיו ידועים בכך שפוזרו ברחבי העולם, בסיוע לבעלות הברית בהכנה למלחמה מול גרמניה. האשמה זו שימשה תירוץ להטלת קנסות כבדים על יהודי תוניס. בנוסף לפגיעות הכספיות היהודים סבלו מאלימות רבה כמו התפרצויות של גרמנים לבתי כנסת, פגיעות ברבנים ואיום על יהודים.
מחנות העבודה בתוניסיה עריכה
בסה"כ נלקחו קרוב ל־5,000 יהודים לעבודת כפייה. הם פוזרו בכ-30 אתרים ובמחנות. המחנה העיקרי והקשה ביותר היה בביזרתה, עיר הנמצאת בחופה הצפוני של תוניסיה. ככל שהתערער המצב הצבאי של הגרמנים, התרבו הבריחות מן המחנות. בספקס, עיר מרכזית וגדולה בתוניסיה, נדרשו 100 עובדים יהודים באופן קבוע לפרוק כלי רכב צבאיים ולבנות מקלטים. עובדי הכפייה קיבלו את שכרם מהקהילה. מספר היהודים שמתו במהלך עבודות הכפייה היה קטן, אך רבים נהרגו מהפצצותיהן של בעלות הברית במקומות שבהם עבדו.[4]
הגרמנים רצו לכלוא את כל הגברים היהודים שהיו כשירים לעבודה בספקס, אך ויתרו על הוצאת תוכניתם לפועל מחשש למגפה. גם בעיר סוסה כל היהודים בני 18 - 50 הובאו לנמל בכל בוקר על מנת לתקן את הנזקים שנגרמו עקב ההפצצות של בעלות הברית. מחנה העבודה בביזרתה היה היחיד שנראה כמחנה עבודה לכל דבר. בתחילה היו בו כ-500 עובדי כפייה. האסירים במחנה התחלקו לקבוצות עבודה שאותן הובילו "קאדרים"- יהודים שמונו על ידי הגרמנים או על ידי וועד הגיוס. המשטר במחנה היה אכזרי, האסירים עבדו בפרך 14 שעות ביממה ונענשו על כל עבירה קטנה ביותר. האסירים שהיו במחנות שבפיקוח האיטלקים זכו ביחס טוב בהרבה.[3]
יחס האוכלוסייה המקומית ליהודים במהלך הכיבוש הנאצי עריכה
בכל שלב של רדיפת יהודים בארצות ערב על ידי הנאצים, על ידי שלטונות וישי ועל ידי איטליה הפשיסטית, סייעו הערבים לרודפים. במקרים אחרים מילאו הערבים תפקיד פסיבי, שהיה בכל זאת מכריע.
חיי היהודים בארצות ערב בזמן המלחמה היו אמנם קשים מאוד, אבל גם המוני הערבים ידעו סבל. הערבים לא עמדו על קרקע יציבה גם במובן הפוליטי. יש חוקרים שסוברים שאדישותם של הערבים הייתה תוצאה מכך שהם עסקו קודם כל בהישרדותם: השגת מזון, מחסה, עבודה - ולא נותר בהם כוח לפעול על פי האהדה האנושית הטבעית שרחשו לבני ארצם היהודים. לדעתם זו הייתה אדישות מובנת, אפילו לגיטימית, שנולדה, מתוך כורח. חוקרים אחרים סוברים שהאדישות משקפת התעלמות אכזרית מהיהודים, שחייו מאות בשנים מוגנים, נסבלים ומשעובדים בו זמנית- בתוך החברה הערבית. חיזוק לעמדה זו נמצא בעובדה ש-"קדימה, קדימה, אני רוצה להיות אתך, היטלר", היו המילים של שיר ברברי פופולרי בן התקופה.[5]
סי עלי סקעט עריכה
סי עלי סקעט היה עובד לשעבר של הממשלה התוניסאית. באמצע קרב, בקרבת מחנה ריכוז הייתה ליהודים הכלואים הזדמנות לברוח, 60 יהודים ברחו והחווה הראשונה אליה הגיעו הייתה זו של סי עלי סקעט. הוא לא ציפה לבוא היהודים אבל הסכים להגן ולהחביא אותם מפני הנאצים.
נכדו של סי עלי סקעט ידע על כך שעזר ליהודים בשואה, ואפילו גאה במה שסבו עשה. עם זאת, עדיין נערך במשפחתו ויכוח האם לשים לוחית זיכרון על קירות החווה לזכר מעשיו. יש כאלה שבעד וכאלה שנגד.[6]
שחרור יהודי תוניסיה עריכה
סביר להניח שאם הצבא הגרמני היה נשאר בתוניסיה, מצבם של היהודים היה מחמיר. אך צבא זה, שהיה מורכב מחיילים חלשים בודדים, היה צבא שניכרו בו חוסר משמעת וביטחון עצמי, היה מוקף על ידי בעלות הברית מכל הכיוונים ללא אפשרות לסגת והשקיע את כל כוחותיו בהישרדות. ביום ו', 7 במאי 1943, שחררו בעלות הברית את תוניסיה מידי הגרמנים. לאחר שישה ימים. המערכה בתוניסיה הגיעה לסופה.[3]
יהודי תוניסיה לאחר המלחמה עריכה
לאחר שחרור תוניסיה, הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים התחדשה. בשנת 1946 הקהילה היהודית בעיר הבירה תוניס מנתה כ־34,200 נפש. בשנת 1945 החל גל העלייה לארץ ישראל, תחילה כעלייה לא חוקית ואחרי הקמת מדינת ישראל, עליה חוקית במסגרת הסוכנות ועליית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כ־15,000 יהודים לארץ ישראל. חלקם עלו לארץ מטעמי דת, וחלקם היו פעילים ציונים. בשנות ה-60 חל על תוניס משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים רבים. בנוסף, ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נשדדו חנויות רבות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת.
האוכלוסייה היהודית בתוניס הלכה והתמעטה משנה לשנה. ב־1979 מנתה הקהילה היהודית 3,000 איש. רובם היו זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות, אשר התרוקנו מיהודים לאור העליות הרבות לארץ וההגירה, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסים.[2]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ האנציקלופדיה של השואה - תוניסיה, באתר הספריה הוירטואלית של מט״ח
- ^ 1 2 חוקרי מוזיאון בית התפוצות, תוניס, באתר בית התפוצות
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 ישראל גוטמן, האנציקלופדיה של השואה – תוניסיה, באתר הספרייה הוירטואלית של מט"ח, 1990
- ^ 1 2 3 4 5 6 מיכאל לסקר, בשביל הזיכרון מס' 25 ,יד ושם (עמ' 4-12), באתר מרכז המידע אודות השואה - יד ושם, 1997
- ^ רוברט סטלוף, בין צלב הקרס לסהרה - יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה, דביר, 2010
- ^ Excerpt: Si Ali Sakkat