שוגרלנד אקספרס
שוגרלנד אקספרס (באנגלית: The Sugarland Express) הוא סרט דרמת פשע אמריקאי, בבימויו של סטיבן ספילברג שגם היה שותף בכתיבתו. זהו סרטו הראשון של ספילברג אשר הוצג בבתי הקולנוע. בסרט מככבים גולדי הון, בן ג'ונסון, ויליאם אתרטון ומייקל סאקס.
.jpg) | |
| בימוי |
סטיבן ספילברג  |
|---|---|
| הופק בידי |
ריצ'רד ד. זאנוק, דייוויד בראון |
| תסריט |
האל ברווד, מתיו רובינס, סטיבן ספילברג |
| עריכה |
אדוארד אברומס, ורנה פילדס |
| שחקנים ראשיים |
גולדי הון גרגורי ולקוט לואיז לייתם James N. Harrell סטיב קנאלי ויליאם את'רתון Michael Sacks בן ג'ונסון Dean Smith |
| מוזיקה |
ג'ון ויליאמס |
| צילום |
וילמוש ז׳יגמונד |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| חברת הפקה |
סרטי יוניברסל |
| חברה מפיצה |
סרטי יוניברסל |
| הקרנת בכורה |
14 ביוני 1979 |
| משך הקרנה |
106 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט פשע, נאו-נואר, סרט דרמה |
| מקום התרחשות |
טקסס, יוסטון |
| הכנסות באתר מוג'ו |
 sugarlandexpress |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
הסרט מגולל את סיפורם של בעל ואישה המנסים להימלט מהחוק והוא מבוסס על אירוע שהתרחש במציאות. בסרט, לוקחים בני הזוג שוטר סיור כבן ערובה ויוצאים למסע בריחה לאורך מדינת טקסס, בניסיונם לתבוע בחזרה לחזקתם את בנם בטרם יימסר למשפחת אומנה. הסרט צולם כולו במדינת טקסס שבה אירע גם הסיפור האמיתי (אם כי באזורים שונים). לפי עלילת הסרט, בני הזוג מנסים להגיע לבית המשפחה אשר בחזקתה נמצא הילד בעיר שוגרלנד שבטקסס, ומכאן שמו של הסרט.
ספילברג שכנע את המפיקים ריצ'רד זאנוק (בנו של מפיק העל ומייסד אולפני פוקס דריל זאנוק) ודייוויד בראון שיאפשרו לו לביים את סרטו הקולנועי הראשון בהתבסס על הסיפור האמיתי לעיל[1]. הסרט צולם בינואר עד אפריל 1973 בסיוע כ-5,000 ניצבים מתושבי טקסס[2]. סרט זה כולל גם את שיתוף הפעולה הראשון בין ספילברג ובין המלחין ג'ון ויליאמס. מבין כל הפסקולים שחיבר ויליאמס עבור ספילברג (כל סרטיו מלבד חמישה), זהו היחיד שלא יצא לאור כאלבום נפרד. עם זאת, ויליאמס הקליט בשנית את נעימת הסרט ב-1991 בליווי טוטס טילמנס ותזמורת הטיילת של בוסטון. ההקלטה נכללה באלבום האוסף משנת 1991 שכולל מגוון יצירות מבין שלל שיתופי פעולה בין השניים[3].
עלילה
עריכהלו-ג'ין פופלין מבקרת את בעלה קלוביס בבית כלא בטקסס ומבשרת לו כי בנם עומד להימסר לידי משפחת אומנה לצמיתות. אף על פי שקלוביס נמצא ארבעה חודשים בלבד לפני שחרורו, היא משכנעת אותו לברוח ולסייע לה להשיג את הילד בחזרה. הם תופסים טרמפ במכוניתו של זוג מבוגר, אך כאשר ניידת סיור עוצרת אותם בגין עבירת תנועה קלה, לו-ג'ין וקלוביס נמלטים עם המכונית. שוטר הסיור שעצר אותם, מקסוול סלייד, פותח במרדף אחריהם וכאשר המכונית נקלעת לתאונה והוא ניגש לסייע להם, הם מצליחים להשתלט על האקדח והניידת שלו ולוקחים אותו כבן ערובה. בני הזוג וסלייד נוסעים לאורכה של טקסס כאשר מלווה אותם שיירת ניידות משטרה (בפיקודו של קפטן טאנר), רכבי חדשות ומסוקים. במהלך המסע, אשר כולל עצירות תדלוק וקניית מזון מהיר בדרך, נרקמים בין בני הזוג ובין סלייד קשרי חברות וכבוד הדדי.
כאשר בני הזוג וסלייד מגיעים לבית משפחת האומנה הם נתקלים במארב של כוחות משטרה. קלוביס נורה בידי צלפים ונהרג, לו-ג'ין נלקחת למעצר וסלייד משוחרר ללא פגע. שקופית המופיעה בסוף הסרט מספרת כי לאחר ריצוי מאסרה, לו-ג'ין הצליחה בסופו של דבר לשכנע את הרשויות וקיבלה בחזרה את בנה.
צוות השחקנים
עריכה- גולדי הון – לו-ג'ין פופלין
- ויליאם אתרטון – קלוביס פופלין
- בן ג'ונסון – קפטן טאנר
- מייקל סאקס – מקסוול סלייד
- גרגורי וולקוט – משבורן (שוטר)
- סטיב קנאלי – ג'סופ (שוטר)
- לויס ליית'ם – גברת לובי (אם אומנת)
שוטר הסיור שנחטף במציאות, ג'יימס קנת' קרון, השתתף אף הוא בסרט בתפקיד אורח קטן.
הסיפור האמיתי
עריכההדמויות של לו-ג'ין וקלוביס פופלין מבוססות על איילה פיי הולידיי דנט בת ה-21 ורוברט "בובי" דנט בן ה-22, דמותו של מקסוול סלייד מבוססת על שוטר הסיור ג'יימס קנת' קרון, בן ה-27 ודמותו של קפטן טאנר מבוססת על קפטן ג'רי מילר[4].
במציאות, איילה פיי לא הבריחה את בובי מבית הכלא - הוא שוחרר עוד לפני אירוע החטיפה, שאירע ב-2 במאי 1969. בניגוד למסע בן היומיים בסרט, המסע האמיתי ארך מספר שעות והסתיים באותו היום. בובי נורה בבית הוריה של איילה פיי בעיירה ווילוק שבטקסס, לשם הם נסעו על מנת לבקר את שני ילדיה של איילה פיי מנישואים קודמים[4]. הוא מת בדרך לבית החולים. איילה פיי נעצרה ובהמשך נידונה לחמש שנות מאסר, אך בסופו של דבר ריצתה רק מספר חודשים. היא מתה מסרטן ב-1992. השוטר קנת' קרון המשיך לשרת כשוטר במחלקת ביטחון הציבור של טקסס עד לשנת 1978. הוא מת כתוצאה מהתקף לב בפברואר 2011[5].
ביקורות
עריכההתגובות לסרט היו חיוביות ברובן. בעוד חלק מהמבקרים טענו כי ספילברג לא העניק מספיק עומק לדמויות הראשיות והתרכז יתר על המידה בסיטואציה המגוחכת שיצר המרדף[6], אחרים שיבחו את משחקה של גולדי הון ובעיקר את יכולות הבימוי של ספילברג שהיה אז צעיר וכמעט אנונימי, ואת יכולתו להפוך את הסיפור האמיתי הפשוט לסרט המשלב אלמנטים קומיים וטרגיים ומייצג תמונה מפוכחת של החברה האמריקאית[7]. מבקרים רבים ניבאו על בסיס הסרט כי ספילברג עוד יוכיח את עצמו כבמאי שיירשם בספרי ההיסטוריה של הוליווד[8].
גם בישראל התקבל הסרט בתגובות חיוביות. כך למשל נתן גרוס בביקורתו על הסרט: "סרט שבולט לטובה בביצועו המבריק, בחינו, בסגולותיו הקולנועיות ובמשקלו."[9] מאיר שניצר כותב: "זהו האנושי שבסרטי שפילברג, שהוא בדרך-כלל בלתי אנושי ביותר. תערובת של הומור וחרדה ומלודרמה, עם גולדי הון המצוינת בתפקיד הראשי."[10]
פרסים
עריכההסרט זכה בפרס "התסריט הטוב ביותר" לשנת 1974 בפסטיבל הקולנוע בקאן.
קישורים חיצוניים
עריכה
"שוגרלנד אקספרס", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"שוגרלנד אקספרס", באתר AllMovie (באנגלית)
"שוגרלנד אקספרס", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"שוגרלנד אקספרס", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"שוגרלנד אקספרס", באתר Metacritic (באנגלית)- "שוגרלנד אקספרס", באתר אידיבי
"שוגרלנד אקספרס", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Howard, Allan R., "Sugarland Hard Sell", The Hollywood Reporter, April 29, 1974
- ^ Vangelisti, Paul, "Almost 5,000 Extras Carried Aboard 'Sugarland Express'",The Hollywood Reporter, April 18, 1973
- ^ "The Spielberg/Williams Collaboration: John Williams Conducts His Classic Scores For the Films of Steven Spielberg". Amazon.
- ^ 1 2 Campbell, Frank, "Our Stories", Highway Patrol Magazine, pages 20-23, December 12, 1995
- ^ Gonzales, J.R, "Obituary: James Kenneth Crone, 69", Chron, February, 2011
- ^ Ebert, Roger (August 26, 1974). "The Sugarland Express". RogerEbert.com. Retrieved April 24, 2019.
- ^ Thomas, Kevin (April 5, 1974). "Mother's Love Leads a Curious Caravan". Los Angeles Times. Part IV, p. 1
- ^ Kael, Pauline (March 18, 1974). "The Current Cinema". The New Yorker. 130.
- ^ נתן גרוס, "משפט שלמה המלך", על המשמר, 30 באוגוסט 1974
- ^ מאיר שניצר, "טלוויזיה", העיר, 29 בינואר 1988