פתיחת התפריט הראשי
ויקיפדיה

הרשות הפלסטינית

ישות אוטונומית למחצה שנוסדה ב-1994
(הופנה מהדף שטח B)

הרשות הפלסטינית (בערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. מאז ינואר 2013 היא קוראת לעצמה מדינת פלסטין[9][10].

הרשות הלאומית הפלסטינית
السلطة الوطنية الفلسطينية
Flag of Palestine.svg Coat of arms of the Palestinian National Authority.svg
דגל סמל
Zones A and B in the occupied palestinian territories.svg
State of Palestine Lands and Claims.png
המנון לאומי לוחם (פדאא'י)
יבשת אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית ערבית
עיר בירה רמאללה (בפועל)[1]
31°54′N 35°12′E / 31.9°N 35.2°E / 31.9; 35.2
העיר הגדולה ביותר עזה
העומד בראש
- נשיא
- ראש ממשלה 		נשיא
מחמוד עבאס (אבו מאזן)
מוחמד אשתייה
הקמה
- הסכמי אוסלו 		שלטון עצמי חלקי
1994
שטח[4]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים 		6,220 קמ"ר[5]
172 בעולם
3.52%
אוכלוסייה[6]
(הערכה ליולי 2018)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
4,635,207 נפש[5] 
126 בעולם
745.21 נפש לקמ"ר
15 בעולם
אוכלוסייה לפי גילים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 39.26%
גילאי 15 - 24 21.23%
גילאי 25 - 54 32.11%
גילאי 55 - 64 4.24%
גילאי 65 ומעלה 3.15%
תמ"ג (PPP)[7]
(הערכה לשנת 2014)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
21,220 מיליון $ 
147 בעולם
4,578 $
172 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[8]
(2017)
- דירוג עולמי
0.686 
119 בעולם
מטבע שקל חדש[2][3] ‏ (ILS)
אזור זמן UTC +2
סיומת אינטרנט .ps
קידומת בינלאומית 970, 972
מפת הנפות:
בירוק (אזור A) - אזורים בשליטת הרשות הפלסטינית (פרט לרצועת עזה שבה כאמור אבדה השליטה עקב השתלטות חמאס)

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

  • שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
  • שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.

באינתיפאדה השנייה (2000-2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה[11].

היסטוריהעריכה

  ערך מורחב – היסטוריה של הרשות הפלסטינית

במלחמת ששת הימים, שפרצה ביוני 1967, כבשה ישראל את יהודה ושומרון מידי ממלכת ירדן, ששלטה בשטחים אלו מאז תום מלחמת העצמאות ללא הכרה בינלאומית, ואת חבל עזה מידי מצרים. בשטחים אלו היה רוב פלסטיני. פרט למזרח ירושלים שטחים אלו לא סופחו למדינת ישראל ומעמדם הושאר לדיון עתידי בין ישראל למדינות ערב. בהסכם השלום בין ישראל למצרים נקבע שתוקם אוטונומיה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה.

 
יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת חתימת הסכמי אוסלו, 13 בספטמבר 1993

ב-1992 לאחר ניצחון יצחק רבין ומפלגת העבודה בבחירות בישראל, נשלח סגן שר החוץ הישראלי יוסי ביילין לקיים משא ומתן עם נציגי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) באוסלו. המתווה שהם יצרו כלל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים[12], אשר תקבל בהדרגה את האחריות על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. המתווה לא פתר את הנושאים הנפיצים: ההתנחלויות, זכות השיבה ומעמד ירושלים, והותירם לשלב מאוחר יותר בתהליך. ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין אש"ף וישראל, במסגרתם ראש אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין החליפו מכתבי הכרה הדדיים - יאסר ערפאת הכיר במדינת ישראל בשם אש"ף, ויצחק רבין הכיר באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני בשם מדינת ישראל.

במאי 1994 פינתה ישראל את כוחות צה"ל מרוב רצועת עזה ומאזור העיר יריחו במסגרת הסכם קהיר והשטחים הועברו לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה באותו זמן. בהדרגה החלו להעביר שטחים נוספים לידי הפלסטינים. ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית החדשה חתמו ביניהן על הסכמים כלכליים, וכן הוקמה המשטרה הפלסטינית במטרה לאכוף את הסדר באזורי הרשות. צה"ל המשיך להחזיק באחריות על ההגנה מפני איומים חיצוניים ועל הישראלים שגרים בהתנחלויות.

תהליך אוסלו נמשך גם אחרי רצח רבין ב-1995, והמשיכו בתהליך בנימין נתניהו ואהוד ברק. בראשית 1996 נערכו ברשות בחירות ראשונות לתפקיד יושב ראש הרשות ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בבחירות ניצח יאסר ערפאת ותנועת הפת"ח זכתה ברוב המושבים במועצה.

האינתיפאדה עד השתלטות חמאס על רצועת עזהעריכה

בשנת 2000, זמן קצר לאחר כישלון המשא ומתן בועידת קמפ דייוויד (2000), פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות האינתיפאדה, הורע מאוד מצבה של הרשות, וישראל שבה לשלוט (בפועל) ביהודה ושומרון.

באוקטובר 2004 מת נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, ובמקומו נבחר מחמוד עבאס, "אבו מאזן". בין דצמבר 2004 לדצמבר 2005 נערכו בחירות לרשויות המקומיות בהם זכה החמאס בהצלחה יחסית. עם תחילת כהונתו, הכריז מחמוד עבאס כי בכוונתו לאחד את מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ולהפסיק את חופש הפעולה של ארגוני הטרור. עד סוף שנת 2009, נפסקו פיגועי ההתאבדות כליל בשטחי יהודה ושומרון, חודש התיאום הביטחוני עם ישראל ומספר התקפות הטרור שיצאו ממנה היה הקטן ביותר מזה כשני עשורים[13]. ברצועת עזה לעומת זאת, ובמיוחד לאחר השתלטות חמאס, נמשך אי השקט הביטחוני. אף היו מקרים של חטיפת אזרחים זרים ותקיפת מבנים ומשרדים של הרשות והמשטרה הפלסטינית, זאת במקביל להמשך התקפות טילי קסאם על היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה.

באוגוסט 2005 בוצעה תוכנית ההתנתקות, במסגרתה פונו ההתנחלויות הישראליות בשטח רצועת עזה, והשליטה בה עברה לידי הרשות הפלסטינית.

ב-25 בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית. בבחירות ניצח במפתיע החמאס וזכה ב-76 מושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית לעומת 48 שקיבל הפת"ח. נציגי תנועת חמאס הרכיבו את הממשלה והעמידו בראשותה את אסמאעיל הניה. בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ב-26 ביוני 2006 עצרה ישראל שרים וחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם החמאס כקלפי מיקוח. בניסיון לפתור את הבעיות הכלכליות והדיפלומטיות שאיתן נאלצה להתמודד הרשות החליטו חברי המועצה על הקמת ממשלת אחדות. בפועל התארכו המגעים ורק ב-17 במרץ 2007 הושבעה ממשלת אחדות. בראש הממשלה עמד הניה והיא כללה נציגים של מרבית המפלגות הפלסטיניות.

מהשתלטות חמאס על רצועת עזה ואילךעריכה

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. החמאס התחיל להשתלט על רצועת עזה, וב-12–14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועה והוציא להורג מספר רב של תומכי פת"ח. ישראל החליטה שלא להתערב בנעשה. בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-15 ביוני, על פירוק ממשלת האחדות הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה אסמאעיל הניה ועל מצב חירום כללי. עבאס מינה את סלאם פיאד לראש ממשלת חירום, אך חמאס סירב להכיר בפירוק ממשלת האחדות וטען כי ראש הממשלה הוא עדיין אסמאעיל הניה. ב-25 באוגוסט 2009 יצא פיאד עם תוכנית להקמת תשתיות המדינה הפלסטינית, עבור הממשלה ה-13 של הרשות הפלסטינית, בשם "פלסטין - סיום הכיבוש, הקמת מדינה", המפרטת תוכנית עבודה לבניית התשתיות והמוסדות של המדינה בדרך, במטרה להקים מדינה פלסטינית דה פאקטו, מתוך הנחה כי שיחות השלום מקרטעות ולא מובילות לשום מקום[14][15].

ב-3 במאי 2011 חתמו פת"ח וחמאס על הסכם בקהיר ובו הוסכם על הקמת ממשלת אחדות עתידית. הסכם דומה נחתם בדוחה ב-3 במאי 2012, אולם רק לאחר מינויו של ראמי חמדאללה לראש ממשלת הרשות הפלסטינית ב-2013 בשלו התנאים להקמת ממשלת אחדות.

ב-11 באפריל 2013 התפטר פיאד[16] מתפקידו כראש ממשלת הרשות הפלסטינית, וביוני 2013 החליף אותו ראמי חמדאללה. מיוני 2014 עד יוני 2015 התקיימה ממשלת אחדות כשראש הממשלה היה ראמי חמדאללה. במהלך מבצע צוק איתן התפטרו מספר שרים מהממשלה, בטענה כי הממשלה לא פעלה כיאות בתגובתה למבצע. עקב כך, ב-17 ביוני 2015 הודיע מחמוד עבאס על פירוק הממשלה. הוא מינה שרים חדשים במקום אלה שהתפטרו, וטען שמדובר בחילופי האישים "טכניים ולא פוליטיים", צעד שגונה על ידי חמאס. הממשלה החדשה עדיין מכונה "ממשלת קונצנזוס".

פוליטיקה וממשלעריכה

 
מחמוד עבאס, יושב-ראש הרשות הפלסטינית
 
משרד ממשלתי של הרשות הפלסטינית בחברון.

בראש הרשות עמד מאז הקמתה יאסר ערפאת, אשר ב-20 בינואר 1996 נבחר רשמית כנשיא הרשות הפלסטינית (בישראל נהגו להשתמש במונח "ראיס", או יושב-ראש בשביל להימנע מהשימוש במילה המפורשת "נשיא"). ב-19 במרץ 2003 מונה מחמוד עבאס (ידוע גם כאבו מאזן) לראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית. הוא התפטר מתפקידו בספטמבר 2003, על רקע קריסת ה"הודנה", הפסקת האש שהוכרזה על ידי ארגוני החמאס והג'יהאד האיסלאמי. עם מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 החליף אותו באופן זמני יושב ראש המועצה המחוקקת רווחי פתוח, אם כי מילא את התפקיד רק באופן רשמי. ב־9 בינואר 2005 נבחר מחמוד עבאס לראשות הרשות ואחמד קריע מונה לראש הממשלה.

ב־25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בחירות שניות לגוף זה מאז הקמת הרשות הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים, שירות המודיעין הישראלי וממשלת ישראל צפו ניצחון דחוק של תנועת הפת"ח. העיתונות דיווחה כי ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות ואף הקלה על מעצרו של מרואן ברגותי והתירה לו להתראיין ולקרוא לאזרחים לבחור, כדי לעצור את ארגון החמאס הנחשב קיצוני יותר. אף על פי כן, ארגון החמאס הפתיע וזכה ברוב גדול. מתוך 132 מושבים, תנועת החמאס קיבלה 76 מושבים לעומת 48 של הפת"ח; החזית העממית לשחרור פלסטין זכתה בשלושה מושבים; קואליציית השמאל "בדיל" (חלופה) זכתה בשני מושבים; מפלגת השמאל "פלסטין העצמאית" בראשות ד"ר מוסטפא ברגותי זכתה בשני מושבים; ו"הדרך השלישית" בראשות שר האוצר הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד, קיבלה שני מושבים גם היא. על אף התחזיות, הבחירות היו שקטות ואושרו על ידי נציגות בינלאומית כדמוקרטיות.

ממשלת חמאס, שסירבה להכיר בישראל, נקלעה למשבר כספי. הפגנות של פעילי פת"ח ושוטרים פלסטינים נגד הלנת שכרם ואי-תשלום משכורתם התפתחו לעימותים אלימים בהם נהרגו פעילי פת"ח ופעילי חמאס. ביולי הסתיימה הפסקת האש בין חמאס לישראל, כאשר מחבלי חמאס וועדות ההתנגדות העממית, חדרו לשטח ישראל, הרגו שני חיילים וחטפו את החייל גלעד שליט. בתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ בו נהרגו למעלה מ-400 פלסטינים, רובם מחבלים חברי תנועת חמאס. במקביל, גברו העימותים האלימים בין פת"ח לחמאס. מגעים להקמת ממשלת אחדות פת"ח-חמאס כשלו ומחמוד עבאס שקל לקיים משאל עם שדרכו קיווה להביא לסופה של הממשלה בראשות חמאס. בעקבות לחץ של ערב הסעודית, נחתם בריאד הסכם לכינון ממשלת אחדות פלסטינית פת"ח-חמא"ס (הסכם מכה), שיצאה אל הפועל לבסוף ב-17 במרץ 2007.

מנגנוני הביטחוןעריכה

 
מצודת טיגארט בבית לחם המשמשת כמרכז מנגנון הרשות בעיר, 1995

הסכמי אוסלו ב' שנחתמו בשנת 1995 קבעו שש סוכנויות ביטחון של הרשות הפלסטינית, את הרכבם ואת תפקידיהם. הסוכנויות היו משטרה אזרחית, ביטחון כללי, הביטחון המסכל, מודיעין, המשמר הנשיאותי והגנה אזרחית. אולם, במהרה התפתחו 11 מנגנונים נפרדים, אשר כל אחד מהם היה כפוף ישירות ליאסר ערפאת[17]:

  1. המשטרה הפלסטינית האזרחית הכוללת בין השאר ענפי תנועה, סמים, חקירות וניהול בתי סוהר. בראש המשטרה הפלסטינית עמד ראזי ג'באלי שנחשב נאמן של ערפאת
  2. משטרת גבולות
  3. המשטרה הימית הידועה גם כמשמר החוף[18].
  4. הביטחון המסכל שהיה מורכב מענפים נפרדים ביהודה ושומרון בראשות ג'יבריל רג'וב וברצועת עזה בראשות מוחמד דחלאן. היה מנגנון הביטחון הפעיל ביותר ברשות ללא מגבלות ברורים על סמכויותיו.
  5. המודיעין הכללי המורכב מכאלף איש ומהווה את המודיעין שהוקם על פי ההסכם עם ישראל. מפקד הענף ביהודה ושומרון היה תאופיק טיראווי ומפקד הענף העזתי היה אמין אל הינדי.
  6. המודיעין הצבאי
  7. כוח 17 - ביטחון הנשיאות
  8. משמר הנשיאות
  9. הביטחון הלאומי
  10. כוחות מיוחדים שככל הנראה אחראים לפקח על מנגנוני הביטחון האחרים
  11. הגנה אזרחית - אחראי לאספקת שירותים חיוניים, חילוץ והצלה[18]

באוגוסט 1996 הודיע ערפאת על כוונה להקים משטרת קמפוסים למניעת התקוממויות של סטודנטים, אולם התנגדות של האוניברסיטאות וחברי המועצה המחוקקת הביאו לזניחת הרעיון[18]. במהלך השנים נע מספר מנגנוני הביטחון בין 10 ליותר מ-15, מרביתם בעלי תחומי אחריות חופפים ואף זהים. הסיבות לריבוי המנגנונים היו בעיקר פוליטיות: כך התאפשר לערפאת לספק תפקידים רשמיים ברשות לנאמניו ולנציגי כוחות פוליטיים, וכן למנוע הצטברות כוח רב מדי בידי מספר קטן של קצינים בכירים. מרבית מנגנוני הביטחון הוקמו על בסיס הקצונה הבכירה של היחידות הצבאיות בפת"ח, שהגיעו עם ערפאת מתוניס עם כניסתו לשטחים.

לקראת סוף חייו של ערפאת ובמהלך שלטונו של מחמוד עבאס בוצעו רפורמות במערך הביטחון, ומספר מנגנונים אוחדו. בנוסף, באופן רשמי הועברו חלק ממנגנוני הביטחון לשליטת משרד הפנים והממשלה עוד בימי ערפאת (לפני כן הייתה השליטה הישירה על כל המנגנונים בידי מוסד הנשיאות).

מאז עליית החמאס לשלטון בראשית 2006 הוחזרו בפועל מרבית המנגנונים לשליטת הנשיאות, והיוו כח משמעותי ביותר לפת"ח במאזן הכוחות שלו מול חמאס. עם זאת, כאשר התרחשה הפיכת החמאס ברצועת עזה ב-2007, המנגנונים נכנעו וברחו כמעט ללא התנגדות והוחלפו באנשי חמאס. לעומת זאת, ביהודה ושומרון עדיין מהווים מנגנוני הביטחון מרכיב חשוב במניעת השתלטות חמאס על האזור, ומאז ההפיכה בעזה ניכרת פעילות פעילה יותר נגד חמאס, הכוללת מעצרים של אנשיו.

התיאום הביטחוניעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התיאום הוא אינטרס הדדי, משום שהוא מסייע לשמירת הסדר והביטחון באזור. בעקבות הסכמי אוסלו החלו סיורים משותפים בין מנגנוני הביטחון הפלסטינים למקביליהם הישראלים. הצדדים קיימו מפגשים משותפים, ימי עיון והשתלמויות משותפות. עם זאת, בשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה נרצח שוטר מג"ב, פקד יוסף טבג'ה, על ידי שוטר פלסטיני ועקב זאת בוטלו הסיורים המשותפים[19]. בהמשך, סגר צה"ל בשנת 2002 את משרדי התיאום הביטחוני בגדה.

ביהודה ושומרון מתקיים תיאום ביטחוני שוטף בין גורמי הביטחון הישראליים למנגנוני הביטחון הפלסטיניים. לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ביוני 2007 הופסק שם לחלוטין התיאום הביטחוני[20].

למרות הקריאות ברשות הפלסטינית להפסיק את התיאום, יושב ראש הרשות, אבו מאזן, תמך בדרך כלל על שמירתו ואף כינה אותו בשנת 2014 "קדוש"[21]. לפי ראש מנהלת התיאום והקישור של הרשות הפלסטינית, ג'יהאד אל ג'יוסי, במהלך שנת 2015 העבירו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לידי כוחות הביטחון הישראליים 634 אזרחים ישראלים אשר נכנסו ליישובים פלסטיניים ביהודה ושומרון[22].

פעילות, מימון ועידוד טרורעריכה

דו"ח שפרסמה ישראל על פי מסמכים ומידע שנאספו במהלך מבצע חומת מגן קבע כי ערפאת היה מעורב בתכנון פיגועים וכספי הרשות הפלסטינית, כולל כספים שמקורם באיחוד האירופי ובמדינות התורמות, שימשו למימון פעילות טרור. עוד הצביע הדו"ח על כך שסעודיה, סוריה, איראן ועיראק העבירו כסף רב וסיוע אחר לבניית תשתית הטרור ולתמיכה במשפחות של מחבלים מתאבדים[23][24]. בעקבות הפרסומים פתח האיחוד האירופי בחקירה[25].

מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית היו מעורבים בפיגועי טרור נגד ישראל, בתכנונה ובמימונה של הרשות הפלסטינית. ב-23 בפברואר 2015 הרשיע בית המשפט הפדרלי של ארצות הברית את הרשות הפלסטינית באחריות לפיגועי טרור שביצעו מחבלים פלסטינים בזמן האינתיפאדה השנייה וחייב אותה בתשלום פיצויים של מאות מיליוני דולרים לקורבנות הטרור ומשפחותיהם[26]. באוגוסט 2016 הפך בית המשפט לערעורים בניו-יורק את ההחלטה[27].

בפרסום של השב"כ משנת 2007 נכתב כי מבוקשים פלסטינים מאזור רמאללה ניצלו את מטות מנגנוני הביטחון, כולל המוקטעה, כמקום מסתור מפני צה"ל וכבסיס יציאה וחזרה מפיגועים[28]. מסרים לראשי הרשות הפלסטינית לא הועילו, ובעקבות זאת ערך צה"ל מספר מבצעים למעצר מבוקשים. עוד נכתב בפרסום כי מנגנוני הביטחון הפלסטינים נוהגים להציג מצגי שווא על פעילות סיכול נרחבת ומשמעותית כביכול, כגון אמצעי לחימה מזויפים ומעצרים שלא בוצעו.

האדרת מחבלים ועידוד שהאדהעריכה

בשנת 2008 שיבח אבו מאזן את האסירים הביטחוניים היושבים בכלא הישראלי, ובפרט מחבלים שביצועו פיגועים נגד אוכלוסייה אזרחית[29].

הרשות הפלסטינית עושה שימוש בטלוויזיה הרשמית והרדיו הרשמי של הרשות לשם עידוד שהידים שיבצעו פיגועי התאבדות, באמצעות פרסום טלוויזיוני של דברי הלל, ברכה ושבחים לשהידים, קליפים המעודדים שהאדה בטלוויזיה ושירים מעודדי שהידים ברדיו הרשמי[30].

הרשות מנציחה מחבלים שביצעו פיגועים קשים: טורניר כדורגל לילדים בני 14 נקרא על שמו של עבד אל-בסט עודה, שביצע את הפיגוע במלון "פארק" בנתניה בליל הסדר בשנת 2002, בו נרצחו 30 ישראלים. על שמה של דלאל מוגרבי, שהובילה את הפיגוע בכביש החוף בשנת 1978 במהלכו נרצחו 35 ישראלים, נקראו מחנות קיץ, בתי ספר, טקסי סיום ואירועי ספורט. טהאר חאמד, שצלף ב-10 ישראלים במחסום צה"ל בשנת 2002, זכה בעיתון הרשמי של הרשות לכינוי "גיבור האינתיפאדה"[31].

בינואר 2016 פרסם השב"כ שיש להסתה בשידורי הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית השפעה מעודדת טרור[32].

תשלומים למחבלים ומשפחותיהםעריכה

  ערך מורחב – תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולמשפחותיהם

הרשות הפלסטינית מעניקה תמיכה חודשית למחבלים הכלואים בישראל בגין פעולות טרור ולמשפחותיהם. התמיכה ניתנת בצורת משכורת חודשית והטבות נוספות, כדין עובדי הרשויות הפלסטיניות. על פי החוק הפלסטיני, חוק האסירים המשוחררים 2004/19, זכאים למשכורת כל היושבים בבתי הכלא הישראליים על רקע השתתפותם במלחמה נגד ישראל (אסירים פליליים בישראל, כגון גנבי מכוניות, אינם זכאים למשכורת). גובה המשכורת החודשית נגזר מאופי פעולת הטרור, משך תקופת המאסר שנקצבה על ידי בית המשפט, ואזרחות המחבל. מחבלים בעלי אזרחות ישראלית (ברש"פ מכונים 'ערביי הפנים') מקבלים משכורות גבוהות יותר מאלה של מחבלים בעלי אזרחות פלסטינית[33]. אבו מאזן אמר בכמה הזדמנויות שגם אם יהיה לו גרוש אחד הוא ישלם אותו למחבלים, משום ש"אנחנו שלחנו אותם"[34].

הרשות תומכת באופן חודשי בכ-5000 מחבלים מורשעים הכלואים בישראל וכ-5,500 מחבלים נוספים שריצו מאסר ושוחררו. הסכום המוקצב לתשלום משכורות המחבלים ומשפחותיהם עומד על קרוב ל-1.3 מיליארד שקל בשנה, שהם כ-7% מהתקציב הכולל של הרשות. כחצי מסכום זה משולם למחבלים עצמם וכחצי למשפחות מחבלים שנהרגו[34].

יחסי חוץעריכה

 
בירוק: מדינות המכירות ב"מדינת פלסטין"

הרשות הפלסטינית מיוצגת על ידי הארגון לשחרור פלסטין שמנהל רשת של משלחות ושגרירויות פלסטיניות. יש לה שגרירויות במדינות אשר מכירות במדינה פלסטינית ובמדינות אחרות אשר נמנעות להביע את עמדתן בסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מנהלת "משלחות" או "משימות". מדינות זרות מיוצגות ברשות הפלסטינית באמצעות "שליחות" או "משרדים" ברמאללה ובעזה.

ב-5 בינואר 2013, בעקבות החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם, הורה נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לכל השגרירויות הפלסטיניות לשנות כל אזכור רשמי בשם הרשות הפלסטינית ל"מדינת פלסטין"[35]. כמו כן, הורה לממשלה הפלסטינית להנפיק דרכונים ומסמכים רשמיים נוספים בהם תוטבע החותמת "מדינת פלסטין"[36]. 137 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם מכירות ב"מדינת פלסטין".

הרשות הפלסטינית נכללת במדיניות השכנות האירופית של האיחוד האירופי (ENP), שמטרתה לקרב את האיחוד האירופי ושכנותיו.

כלכלהעריכה

  ערך מורחב – כלכלת הרשות הפלסטינית
 
בנק פלסטין, רמאללה

כלכלת הרשות הפלסטינית מקבילה לכלכלת מדינת עולם שלישי לפי מדדים מקובלים. התוצר הלאומי הגולמי של התושבים נאמד בכ-2,900 דולרים לנפש לשנה. השכר הממוצע בשנת 2006 הוערך בין 1,570-1,800 ש"ח לחודש[37]. רוב התושבים הם חקלאיים או עובדים כלליים ללא השכלה גבוהה. שירותי הבריאות, החינוך והרווחה נתונים לחסדי התרומות של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה. כמו כן, קיימים פערים כלכליים גדולים בין האליטה הפלסטינית בעלת הממון לבין האוכלוסייה קשת היום ומרובת הילדים.

הקשרים הכלכליים בין ישראל לרשות מסייעים לכלכלת שני הצדדים. בשנות ה-90 כמאה אלף פלסטינים הועסקו מדי יום בידי ישראלים. בנוסף, היצוא מהרשות לישראל עמד על כ-500 מיליון דולר בשנה. עם זאת, בשנים הראשונות לפעילותה של הרשות הכלכלה הפלסטינית אופיינה בריכוזיות גבוהה, בהיעדר שקיפות, ולעיתים אף בשחיתות. עסקים רבים בשטחים הוחזקו בידי הרשות או אנשיה. מדיניות זו הפחיתה את התחרותיות במשק ואת הניצול של המשאבים הפיסקליים. משנת 1997 החלה מגמת צמיחה, שנמשכה עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. הצמיחה נבעה מגידול במספר העובדים הפלסטינים בישראל, ירידה באבטלה משיעור של 25% בשנת 1996 ל-11% בשנת 2000, מיסים שגבתה ישראל עבור הרשות והירתמות הקהילה הבינלאומית. בשנים 1994–2001 הזרימה הקהילה הבינלאומית לרשות 4.5 מיליארד דולר[38]. הסכמי אוסלו הביאו השקעות בתחומי הרשות ובישראל ובתקופה שבין ההסכמים לאינתיפאדה השנייה (1993-2000) צמח התמ"ג הפלסטיני בכ-230%[39].

האינתיפאדה השנייה הסבה נזק כבד למשק הפלסטיני. בעקבות פיגועי הטרור, צה"ל הטיל סגרים על השטחים וקשרים כלכליים רבים בין ישראל והפלסטינים נותקו. אלפי פלסטינים איבדו את מקור עבודתם. כיבושן מחדש של הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון במבצע חומת מגן הביא לסגירת מרכזים כלכליים כמו בנקים, שעליהם פשט צה"ל כדי לקטוע הזרמת כספים לטרור[40]. במקביל הועלו טענות כלפי ההנהגה הפלסטינית על שחיתויות ונטילת כספים שהיו מיועדים לרווחת כל התושבים, עובדה שתרמה לעליית החמאס לשלטון ב־2006. ניצחון החמאס הביא להפסקת הזרמת הכספים של מדינות אירופה וארצות הברית, וזו היוותה פגיעה נוספת בכלכלה הפלסטינית, ובעיקר בזו שברצועת עזה.

בניגוד למצב הקשה בעזה, בשנים 2008 ו-2009 ניכר שיפור בכלכלת יהודה ושומרון, בעקבות הקלות שהנהיגה ישראל על התנועה והסרת מחסומים, לצד היתרים גורפים לכניסת ערבים ישראלים לשטחים, שיפור פנימי בסדר ובביטחון בערים, וכינון ממשלה חלופית לממשלת חמאס (פעולה שהחזירה את הסיוע בינלאומי)[41]. בשנת 2005 היה התמ"ג לנפש בגדה המערבית גבוה בעשרה אחוזים מזה שנרשם ברצועת עזה, ובשנת 2015 הוא היה גבוה ב־128 אחוזים[42].

הרשות הפלסטינית מקבלת סיוע כלכלי מארגונים בינלאומיים, ממדינות המערב וממדינות המפרץ. סמוך להסכמי אוסלו הוקמה ועדת הקישור אד-הוק לסיוע כלכלי לרשות הפלסטינית.

 
אזורי החלוקה ברשות הפלסטינית

גאוגרפיה וחלוקה מנהליתעריכה

  ערך מורחב – נפות הרשות הפלסטינית
 
השטחים שעתידם פתוח למשא ומתן, כפי שנקבע בהסכמים עם ישראל. הרשות הפלסטינית שולטת במידה כלשהי בחלק מהשטחים האלה

ב"הצהרת העקרונות" שעליה חתמו נציגי ממשלת ישראל והנהגת אש"ף ב-13 בספטמבר 1993, ואשר קבעה קווים מנחים למשא ומתן בין הצדדים, נקבע:

"תחום שיפוטה של המועצה (=הרשות הפלסטינית) יכסה שטחי הגדה המערבית ורצועת-עזה, מלבד הנושאים שיידונו במסגרת המשא-ומתן על מעמד הקבע. שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת-עזה כיחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה תישמר במסגרת תקופת הביניים." (סעיף 4, נוסח מלא בעברית באתר הכנסת)

אף כי בפועל הרשות הפלסטינית אינה שולטת במרבית שטח יהודה והשומרון (המכונה בהצהרת העקרונות "הגדה המערבית"), הרי שלפי "הצהרת העקרונות", רוב השטח שמעבר לקו הירוק יכול לעבור לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת המשא ומתן עם ישראל על הסדרי הביניים. לפי סעיף 5 ב"הצהרת העקרונות" שטחי מזרח ירושלים וההתנחלויות לא ייקבעו אלא בהסכמי הקבע בין הצדדים. מאז הפיכת חמאס ברצועת עזה, אבדה הרשות הפלסטינית את שליטתה ברצועה, וחמאס שולט בה באופן מעשי.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ על פי הצהרות הרשות בירתה היא ירושלים
  2. ^ בפועל נמצאים בשימוש מועט גם דינר ירדני באיו"ש, ולירה מצרית ברצועת עזה. לרשות הפלסטינית יש את הסמכות לאמץ מטבעות אלו או אחרים לפי הסכם פריז מתאריך 29 באפריל 1994 (מסמך המסדיר את היחסים הכלכליים בין ישראל והרשות הפלסטינית). עם זאת, מתפקד השקל כמטבע העיקרי של הרשות משום שכלכלתה קשורה בזו הישראלית קשר הדוק.
  3. ^ בשטחי C באיו"ש משמש השקל הילך חוקי לפי צו מספר 1148 של צה"ל. באתר צה"ל
  4. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
  5. ^ 5.0 5.1 סיכום של הגדה המערבית (שטח A, שטח B ושטח C) ושל רצועת עזה; תמ"ג - הערכה לשנת 2014
  6. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  7. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  8. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2017 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם בספטמבר 2018
  9. ^ ג'קי חורי, הרשות הפלסטינית תכונה מעתה "מדינת פלסטין" במסמכיה הרשמיים, באתר הארץ, 7 בינואר 2013
  10. ^ הרשות שינתה את שמה ל"מדינת פלסטין", חדשות 2
  11. ^ יצחק בן-חורין, האו"ם אישר ברוב עצום: פלסטין - מדינה משקיפה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2012; General Assembly Votes Overwhelmingly to Accord Palestine ‘Non-Member Observer State’ Status in United Nations (באנגלית)
  12. ^ אפרים יער וזאב שביט, מגמות בחברה הישראלית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 689
  13. ^ סיכום שנת 2009: נתונים ומגמות בטרור, אתר שירות הביטחון הכללי.
  14. ^ עלי ואקד, תוכנית פיאד: פלסטין דמוקרטית וקפיטליסטית, באתר ynet, 25 באוגוסט 2009
  15. ^ אבי יששכרוף, ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד: מדינה דה-פקטו בתוך שנתיים, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2009
  16. ^ אליאור לוי, אבו מאזן קיבל את התפטרותו של סלאם פיאד, באתר ynet, 13 באפריל 2013
  17. ^ As'ad Ghanem, The Palestinian regime: a "partial democracy", pages 112-113
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Académie de Droit International, Anis F. Kassim, The Palestine Yearbook of International Law 1996-1997, Volume 9, Martinus Nijhoff Publishers, 1998ת page 354
  19. ^ השוטר הפלסטיני ירה למוות בעמיתו הישראלי, באתר ynet, 30 בספטמבר 2000
  20. ^ תיאום פעולות הממשלה בשטחים, תיאום ביטחוני
  21. ^ גל ברגר, אבו מאזן: התיאום הביטחוני עם ישראל "קדוש", ‏28 במאי 2014
  22. ^ אילן זלאיט‏, הרשות העבירה לישראל 634 אזרחים שנכנסו ליישובים פלסטיניים ב-2015, באתר וואלה! NEWS‏, 28 בינואר 2016
  23. ^ הדו"ח שהוכן על ידי צוות בראשות השר דני נווה: מעורבות ערפאת, בכירי "הרשות הפלסטינית" והמנגנונים בטרור נגד ישראל  
  24. ^ אפרת וייס, "תיק ערפאת": כספי האיחוד האירופי מימנו טרור, באתר ynet, 5 במאי 2002
  25. ^ עומר כרמון, האיחוד האירופי מאשר: ערפאת העביר כספי סיוע לארגוני טרור, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 9 בפברואר 2002
  26. ^ איציק וולף, תקדים: הרשות הפלסטינית תשלם מיליארדי שקלים לנפגעי טרור, באתר nrg‏, 23 בפברואר 2015
  27. ^ נטעאל בנדל, הרשות הפלסטינית לא תשלם פיצויים לנפגעי טרור אמריקאים, באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2016
  28. ^ באתר השב"כ
  29. ^ האדרת מחבלים וטרור, מבט לתקשורת פלסטינית
  30. ^ עידוד השהאדה (מוות למען אללה), PMW - מבט לתקשורת פלסטינית
  31. ^ האדרת מחבלים וטרור, מבט לתקשורת הפלסטינית (PMW)
  32. ^ עוזי ברוך, שב"כ: הרוצח הושפע משידורי ההסתה, באתר ערוץ 7, 24 בינואר 2016
  33. ^ נדב שרגאי, הטרור משתלם, ישראל היום, 26.8.2011
  34. ^ 34.0 34.1 אטילה שומפלבי ואלכסנדרה לוקש, חלק מהמחבלים מקבלים מהרשות 12 אלף שקלים בחודש, ynet, ‏11/12/2018
  35. ^ Abbas instructs embassies to refer to State of Palestine
  36. ^ דלית הלוי, צעד נוסף בהקמת "מדינת פלסטין", באתר ערוץ 7, 6 בינואר 2013
  37. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון
    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים         ע"א 8960/06
  38. ^ דוקטור גיל פיילר, המשק הפלסטיני בצל האינתיפאדה, באתר משרד האוצר
  39. ^ דוקטור גיל פיילר, המשק הפלסטיני בצל האינתיפאדה, באתר משרד האוצר
  40. ^ פליקס פריש, ‏כוח צה"ל פשט על בנקים ברמאללה; החרים מיליוני ש' שנועדו למימון טירור, באתר גלובס
  41. ^ דני רובינשטיין, הכלכלה הפלסטינית: מוקדם לשמוח, באתר כלכליסט, 5 באוקטובר 2009
  42. ^ ערן ישיב ואלון ריגר, הכלכלה של רצועת עזה, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, ‏2017


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הרשות_הפלסטינית&oldid=25931413"