שלמה פטיט

מבעלי התוספות

רבי שלמה פטיט (גם רבי שלמה הצרפתי הקטן, נפטר בשנת 1305[דרוש מקור]) היה חכם שעלה לארץ ישראל בסוף המאה ה-13, והיה לאחד מראשי המקובלים בעכו. נודע בשל היותו אחד ממובילי המאבק בכתבי הרמב"ם.

שלמה פטיט
לידה קסטיליה (אזור היסטורי)
פטירה 1305 עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 1305 עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות בעלי התוספות
תלמידיו רבי יצחק דמן עכו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

מעט מאוד ידוע על ראשית חייו, הוא נולד לרבי שמואל, והיה תלמידו של רבי שמואל בר יעקב.

רבי שלמה מכונה הצרפתי עם זאת בשו"ת הרשב"א מובאות תשובות אליו ובהם מתואר כראש ישיבה בטולטילה.[1]

הוא עלה לארץ ישראל מפריז, כחלק ממה שנקרא עליית תלמידי רבי יחיאל מפריז והתיישב עמם בעכו, ואף הקים בה ישיבה. אחד מתלמידיו באותה תקופה הוא רבי יצחק דמן עכו, אשר הביא כמה מסורות בשמו.[2] בישיבתו הביע התנגדות חריפה לפילוסופיה והטיף לתלמידיו כנגדה.

פולמוס הרמב"םעריכה

  ערך מורחב – פולמוס הרמב"ם

אחרי שריפת כתבי הרמב"ם ב-1233 ושריפת התלמוד בפריז ב-1244 עלו תלמידי רבי יחיאל מפריז לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, והתיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.

בשנת 1280 בערך, רבי שלמה פטיט, בראש מתנגדי הרמב"ם מבין הקהילה הצרפתית בעכו, יצא בקנאות נגד כתבי הרמב"ם ובעיקר נגד ספרו מורה נבוכים, לאחר שרבים התנגדו לו יצא לצרפת לגייס תומכים שיצטרפו אליו למאבק.

פטיט אף ניסה להשיג חרם על ההוגים מאת האפיפיור אך תומכי הרמב"ם הקדימוהו וקיבלו "פסק" מאת האפיפיור הממליץ לקרא את ספר מורה נבוכים בשל היותו מכחיש הקדמות ועל אף היות המחבר יהודי, קנס הוטל על מבזי הספר.

לאחר שגייס כמה שצידדו בדעתו חזר לעכו, והחרים את ה'מורה נבוכים' ואת הלומדים בו. כחלק מהפולמוס אף הושחתה מצבתו של הרמב"ם.[3]

בתגובה למעשיו, הגיע לעכו בשנת 1288 רבי דוד הנגיד נכד הרמב"ם, ובסיוע ראש הגולה - רבי ישי בן חזקיה ובית דינו - שנים עשר חכמים נוספים, הטילו חרם נגדי על רבי שלמה פטיט. וכך הוא נכתב בתחילת האיגרת ובה דברי הנידוי:

ויבוא המערער ויחפא על הספר הזה דברים אשר לא כן. ואז הזהרנו והסכמנו על כל מי שיוסיף להוציא דיבה על מורה נבוכים והמערער עליו, כי לא רצינו לענוש אלא אם כן הזהרנו כאשר ציוותה תורתנו התמימה.

ועתה לא די לו שלא נמנע ולא נפחד מחרמינו ומנידויינו, אבל הוסיף על חטאת ופשע, והשתדל ללכת אל איי הים הרחוקים, והלך וחזר והביא עמו כתבים אשר חתימת רבנים בתוכם לפי דבריו, וגוזרים למנוע קריאת מורה נבוכים ולגונזו גניזת עולמים.

איגרת רבי דוד הנגיד.[4]

חרם נוסף הוטל על ידי רבי דוד בן דניאל ראש גולת מוצל, ועל ידי רבנים אחרים מרבני בגדאד.

רבי דוד נכד הרמב"ם פנה לרשב"א וזה פישר בין הצדדים,[5] ובעקבות פעילותו הוסרו כנראה החרמות ההדדיים. אולם, יש הסבורים שהפולמוס המשיך גם לאחר מכן ולא הסתיים עד חורבנה של הקהילה היהודית בעכו במהלך הכיבוש הממלוכי בשנת ה'נ"א (1291).[6]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חלק ב רנג וחלק ד סא, על נושא זה ראה שלמה זלמן הבלין, הקדמה לשו"ת הרשב"א רומא ר"ל, ירושלים תשל"ז, באתר אוצר החכמה
  2. ^ פרשת וארא ופרשת בחוקתי
  3. ^ תולדות היהודים בארץ ישראל פרק ח, המקור לכך הוא ספר שלשלת הקבלה עמ' לג:, אמינותו של הספר מפוקפקת.
  4. ^ האיגרת באתר דעת.
  5. ^ ראו, מנחת קנאות - מכתב אחרון, באתר ספריא
  6. ^ יצחק איזק ואלכסנדר קליין, "הפולמוסים מסביב ללימוד חיבוריו של רבנו", הגותו של הרמב"ם על רקע ההגות הכללית והיהודית, באתר דעת.