פולמוס הרמב"ם

מחלוקת היסטורית בקשר לספרי הרמב"ם, שהתקיימה בימי הביניים
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

פולמוס הרמב"ם הוא כינוייה של מחלוקת היסטורית בקשר עם ספרי הרמב"ם, שהתקיימה בימי הביניים וזיעזעה את עם ישראל, על חיי הרוח והחברה שלו. המחלוקת שפרצה במאה ה-13 נמשכה כמאה שנה, והתקיימה בכל מרכזי היהדות בעולם. המחלוקת התפרצה בתקופה זאת ארבע פעמים, ובכל פעם היה נושא אחר שליבה אותה.

נושאי המחלוקתעריכה

דרכו של הרמב"ם כפוסקעריכה

את דרכו של הרמב"ם כפוסק, הוא סלל בספרו המונומנטלי משנה תורה, החידוש שבספר הוא כתיבתו בצורה של מעין אנציקלופדיה, כאשר ההלכות מסודרות על פי סדר מובנה ומקוטלג. אין בספר דיונים הלכתיים, אלא מוצגים בו פסקי הלכה סופיים, אותם ליקט הרמב"ם, ובמקומות מסוימים אף פסק את ההלכה בעצמו, אך ללא הבאת מקורות לפסיקותיו ההלכתיות. גישה זאת של הרמב"ם הביאה חלק מגדולי ישראל לחלוק עליו, דבר שעורר סבב של מכתבים ואיגרות שהורצו מכל העולם היהודי.

ההשגות על פסיקת הרמב"םעריכה

השיטה החדשה בה כתב הרמב"ם את ספרו, ודרכו בפסיקת הלכה, כגון: קיבוץ ההלכות מבלי להוסיף מקורות ואסמכתאות, סידור ההלכות על פי סדר חדש, ולא לפי הסדר הקיים בתלמוד, ניסוח ההלכות שלא על פי הנוסח המקובל עד אז, גרמו למבקרי הספר להאשים את הרמב"ם ביוהרה, הטעייה וכפיית דעת הלכתית.

בנוסף הדברים שכתב בהקדמתו למשנה תורה:

"כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מְקַבֵּץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"[1]

גרמו למבקרי החיבור לחשוש כי חיבורו של הרמב"ם יביא לזניחת לימוד התלמוד, ויגרום לפשוטי העם שלא להיזקק לתלמידי חכמים, לפסוק הלכה בעצמם, ולבוא לידי טעות.

המשיגיםעריכה

הראשונים שהעלו טענות אלו כלפי משנה תורה לרמב"ם, היו הדיין רבי פנחס מאלכסנדריה, ורבי אברהם בן דוד מפושקירה (הראב"ד השלישי).

  • הדיין רבי פנחס שהיה בקשר עם הרמב"ם העלה טענות כלפי דרכי פסיקתו של הרמב"ם, כשאלו מעורבות בטענות על רקע אישי[דרושה הבהרה].
  • הראב"ד השלישי שבגין השגותיו ובפרט על הרמב"ם, כונה גם "בעל ההשגות", היה גדול מאוד בתורתו, שלט בכל מקצועות התורה, והרשה לעצמו להשיג גם על פסקי הרי"ף, ועל פסקיו של רבי זרחיה הלוי בספרו "ספר המאור". הוא השיג השגות ענייניות ואף שכתב אותם בחמת רוחו, בכל זאת הכיר גודל ערך הרמב"ם[2], וגם הרמב"ם הכיר את גדולתו התורנית של הראב"ד[3].

רעיונותיו הפילוסופיים של הרמב"םעריכה

הפולמוס החל עוד בחייו של הרמב"ם, ונגע להנחות היסוד ומתודות הדיון והחשיבה שבהן השתמש הרמב"ם. "מורה נבוכים" עוסק בשאלות פילוסופיות כלליות שאינן נוגעות רק להלכה, והרמב"ם לא מסתיר בו את השפעתם של אריסטו ושל הפילוסופיה היוונית על חשיבתו – השפעה שניכרת גם ב"ספר המדע". גישה חדשנית זו עוררה עליו את זעמם של חכמים מסורתיים רבים, והללו ראו בו סכנה למסורת.

הדיון החל בעיר מוֹנְפֶּלְיֶה שבדרום צרפת בשנת 1232 – כארבעים שנה לאחר פרסום "מורה נבוכים". ראשיתו במכתב ששלחו הרב שלמה מן ההר ושניים מתלמידיו – רבי יונה גירונדי ורבי דוד בן שאול – לחכמים שונים בצרפת, חלקם מבעלי התוספות[4], והללו הטילו חרם בעקבות המכתב על ספרי הרמב"ם, והפיצו את דבר החרם בקהילות צרפת וספרד. הדבר עורר ויכוח סוער שבו השתתפו חכמים בולטים נוספים, ביניהם רד"ק שצידד ברמב"ם. רבי שלמה מן ההר ורבי יונה גירונדי אף כתבו על הרמב"ם כי: "אם גם אמת הדבר שהיה נזהר בכל מצוות שבתורה, הלא מצינו גדול ממנו ששמש 90 שנים בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי."[5][6]

לעג חריף יותר נמצא בשיר שנכתב על ידי רבי משולם דפיירא מתלמידי רבינו יונה ממתנגדי הרמב"ם:[7]

"מורה נבוכים החרש, פיך בלום / הן הדברים לא שמענו עד הלום
ישאו עוונם אומרים כי הכתב / משל והנביא אשר איתו חלום".

השרפהעריכה

לטענת רבי אברהם בן רמב"ם, המתנגדים פנו לאינקוויזיציה והיא שרפה את ספרי הרמב"ם. רבי דוד קמחי, מתומכי הרמב"ם, מתאר כך את פנייתם של מחנה המתנגדים לכנסייה:

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה."

רבי יונה גירונדי, שנמנה עם מתנגדיו של הרמב"ם בתחילה, שינה את דעתו בעקבות שרפת הספרים, ואף טען ששרפת התלמוד בפריז, שהתרחשה שנים מועטות לאחר מכן, ב-1244, אירעה כעונש משמיים על שרפת ספרי הרמב"ם[8].

לדעת אברהם גרוסמן לא שרפו ממש את ספרי הרמב"ם אלא רק החרימו אותם[9].

פשרת הרמב"ןעריכה

  ערך מורחב – איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת

הרמב"ן כתב שתי אגרות מפורסמות בניסיון לגשר בין הצדדים. אחת מהן מוענה ל"נשיאי ארגון אצילי נאבארא ושרי קשטיליא", וקוראת להם להתעלם מהחרם של חכמי צרפת עד שיבואו הצדדים בפני בית דין, ובשנייה[10], מנסה לשכנע את חכמי צרפת לבטל את החרם על כתבי הרמב"ם.

בראש האיגרת מכופף הרמב"ן את קומתו בפני חכמי צרפת ומאריך בשבחם, לאחר מכן מסביר שהרמב"ם הוכרח לכתוב את ספרו נגד הפילוסופיה שהתפשטה בספרד, וכדי לענות תשובות לציבור אשר הושפע מכתבי אריסטו, לאחר מכן תוקף את חכמי צרפת על זלזולם ברמב"ם ומתאר את פועלו החשוב והנצרך, בהמשך עונה לתשובות להשגות בענייני גיהנום והגשמה, לאחר מכן קורא לביטול החרם על הספר ומסכם שאת ספר מורה נבוכים יש ללמוד בצורה פרטנית ולא ציבורית וחכמי צרפת צריכים לשים את כובד משקלם על כך ולתקן תקנות בלימוד פילוסופיה. כמו כן מבקש לנהוג בכבוד ברבי שלמה מן ההר.

בהמשך הפולמוס עשרה מתומכי הרמב"ם בעיר בדרש כתבו דברי שטנה על רבינו יונה והצביעו על פגם במשפחתו. מכיוון שאימו של הרמב"ן הייתה אחות אביו של רבינו יונה, וגם בנו של הרמב"ן היה נשוי לבתו של רבינו יונה ולעז זה היה גם עליו, כתב נגדם שתי איגרות חריפות, בהן תקף את הכותבים הן מהפן ההלכתי והן מהפן המוסרי. כמו כן פנה לרבי משולם בעל ספר ההשלמה שהיה מתומכי הרמב"ם וביקשו שישתיק את המלעיזים. גם בכתבי רבינו יונה[11] אפשר למצוא הדים לעלילה זו: "ועוד על עניין אחר נמשל לחץ. כי שולף החרב אם נכמרו רחמיו על האדם בהתחננו אליו. ישיב חרבו אל נדנה. לא כן זורק החץ כי אין בידו להשיבה. כן בעל לשון הרע. אחר אשר יצא הדבר מפיו לא יוכל לתקון. ופעמים שידבר על פגם משפחה. והזיק כל הדורות הבאים אחריו. ולא תגיע אליו מחילה מזה. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי המדבר בפגם המשפחה אין לו כפרה עולמית. והנה המשלח לשונו. גם על הקדושים אשר בארץ המה ידבר. כי על מי לא עברה רעתו תמיד".

מקובלי עכו נגד הרמב"םעריכה

אחרי שריפת כתבי הרמב"ם ב-1233 ושריפת התלמוד בפריז ב-1244 עלו תלמידי רבי יחיאל מפריז לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, והתיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.

ביקורו של רבי דוד הנגיד, נכד הרמב"ם, בעכו, הצית מחדש את הוויכוח. שני הצדדים פנו לרבנים שונים באירופה ובמזרח התיכון, כל אחד פנה לאותם רבנים שדעתם הייתה קרובה לדעתו ולפיכך קיבלו שני הצדדים מכתבי תמיכה. בזכות מכתבי התמיכה שקיבל, הטיל הרב שלמה הצרפתי (פטיט) חרם על כתבי הרמב"ם.

תוצאה של הסכסוך הייתה הטלת חרם על שלמה הצרפתי, מנהיג המתנגדים לרמב"ם[12]

ב-1291 נכבשה עכו על ידי הממלוכים והסכסוך הסתיים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הרמב"ם, ‏משנה תורה - היד החזקה, הקדמת הרמב"ם, עמוד 17, באתר HebrewBooks
  2. ^ אברהם בן דוד מפושקיירה, דעת - אתר לימודי יהדות ורוח
  3. ^ שבח קנעביל, ‏ספר תולדות גדולי הוראה, הרמב"ם, עמוד 23, באתר HebrewBooks
  4. ^ הללו התנגדו לרמב"ם בתחומים שונים, בעיקר בהתייחסות לחכמות חיצוניות כפילוסופיה, וכן בשיטת הלימוד.
  5. ^ בהתייחס לדברי התלמוד במסכת ברכות (דף כ"ט, א') המספרת על יוחנן כהן גדול שהפך צדוקי לאחר 80 שנה שהיה כהן גדול; משה הרשקוביץ, קבל האמת מי שאמרה, "דף קשר".
  6. ^ על דברים אלו הגיב הרמב"ן בחריפות באגרתו לרבני צרפת.
  7. ^ פורסם על ידי הרב מתתיהו שטראשון בקובץ 'קובץ על יד', א, עמ' 16. ראו גם: הצופה לחכמת ישראל, ה' (באתר אוצר החכמה), לדעת אליקים כרמולי המחבר הוא רבי מאיר מנרבונה.
  8. ^ כך לפי עדות תלמידו רבי הלל בן שמואל מורונה, ראו אגרת ר' הלל החסיד אל ר' יצחק הרופא בתוך: משה בן מימון (רמב"ם), ‏אגרות קנאות - אגרות הרמב"ם, באתר HebrewBooks; ובתוך: אשכנזי, אליעזר, מתונס, ‏טעם זקנים, באתר HebrewBooks
  9. ^ הניסיונות להטיל חרם על מורה הנבוכים לרמב"ם
  10. ^ באיגרת לא מצוין תאריך כתיבתה. צבי גרץ קובע שהאגרת נכתבה אחרי שהוחרמו רבי שלמה ותלמידיו בסרגוסה בירת ארגון בחודש אב תתקצ"ב, דברי ימי ישראל חלק ה עמ' מב-נו, ציון א, עמ' שנ-שנא. חוקרים אחרים סבורים כי נכתבה לפני כן, מאחר שבאגרת מזהיר הרמב"ן לשמור על כבודו של ר' שלמה מן ההר, ואינו מציע להתיר את החרם עליו, ראו כתבי רמב"ן חלק א עמ' שלד.
  11. ^ שערי תשובה לרבינו יונה, שער שלישי אות רח
  12. ^ חרם שהטיל ראש הגולה מדמשק, בשנת 1288 לספירה, על שלמה פטיט מעכו שיצא נגד ספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים" באתר "דעת"