פתיחת התפריט הראשי

שלפוחית ביישנית היא פוביה בה האדם מתקשה או אינו מסוגל להשתין בנוכחות (האמיתית או המשוערת) של אחרים, למשל בשירותים ציבוריים. אנשים רבים חווים מדי פעם קושי בהשתנה ליד אחרים, אולם שלפוחית ביישנית היא דפוס עקבי וחריף המקשה על חיי האדם. ההפרעה מתחילה לרוב בגיל העשרה, ונפוצה יותר בקרב גברים מבקרב נשים.[דרוש מקור] שלפוחית ביישנית מוגדרת ב-DSM כחלק מחרדה חברתית, אולם יש ויכוחים בין אנשי מקצוע אם הדבר נכון[1].

השפעת שלפוחית ביישנית על חיי היומיוםעריכה

אנשים עם שלפוחית ביישנית מארגנים פעמים רבות את חייהם ברמה זו אחרת בצורה שנועדה לאפשר להם להימנע משימוש בשירותים בסביבה של אנשים אחרים. הימנעות משתייה זמן רב לפני שהות במקום בו האדם צופה קושי להשתין, החזקת שתן, מיפוי שירותים ציבוריים והליכה למקומות בהם יש שירותים מבודדים יחסית בלבד – כל אלו הן דוגמאות לארגון החיים סביב שלפוחית ביישנית. הימנעות מהשתנה במקומות רבים והחזקת השתן שעות ארוכות בשל כך עלולה לגרום לזיהומים תכופים בדרכי השתן וכשההפרעה נמשכת שנים, מבנה שלפוחית השתן עלול להשתנות באופן שיוביל לקושי בהתרוקנות.

במקרים מתונים עד חמורים שלפוחית ביישנית יכולה להוביל להגבלה חמורה על החיים. חלק מהסובלים משלפוחית ביישנית נמנעים מנסיעות ארוכות, טיסות, טיולים. במקרים חמורים חיי החברה, הזוגיות והתעסוקה עלולים להיפגע כתוצאה מההפרעה. לדוגמה, האדם יפסול מקומות עבודה שהשירותים שלהם אינם מספקים די פרטיות לדעתו או יגביל עצמו למקומות עבודה הסמוכים לביתו או יעבוד בבית. בתחום החברתי, הסובל משלפוחית ביישנית עלול להימנע מפעילויות חברתיות שונות, ביקור בבתי אחרים והימנעות משינה עם בת זוג פוטנציאלית מחשש שלא יצליח להשתין כשהם נמצאים באותו בית. במקרים חריפים במיוחד הסובל מההפרעה לא יכול להשתין מחוץ לביתו, או אף בביתו כשיש אנשים אחרים בבית. חלק מהסובלים משלפוחית ביישנית ברמה זו נאלצים להשתמש בקטטר כדי שיוכלו להשתין[2].

טיפול בשלפוחית ביישניתעריכה

טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא הטיפול האפקטיבי ביותר בשלפוחית ביישנית. טיפול זה מקנה ידע על ההפרעה, כיצד היא נוצרת, איך צורות חשיבה והתנהגות שלו מחזקים אותה ונעשית עבודה על מנת לשנות גורמים אלו. החלק ההתנהגותי של הטיפול כולל שני חלקים:

  • מניעת תגובה. מניעת התנהגויות שהאדם עושה ממחשבה שהן מאפשרות לו להתמודד עם ההפרעה בצורה יותר, אולם בפועל מחזקות אותה. למשל הימנעות משירותים מסוימים, לחיצה על השלפוחית על מנת להשתין והימנעות משתייה כדי לא להתמודד עם השתנה בחוץ.
  • חשיפה. התמודדות עקבית ושיטתית עם הפחד להשתין במקומות ציבוריים. החשיפה נעשית באופן הדרגתי, כשתחילה הוא נחשף למצבים בדרגת קושי נמוכה יותר, למשל חשיפה בדמיון למצבים מאיימים או השתנה בשירותים מבודדים יחסית, ולאט לאט מוסיף לרפרטואר מצבים נוספים בדרגת קושי גבוהה יותר.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Hammelstein P, Soifer S (2006). "Is "shy bladder syndrome" (paruresis) correctly classified as social phobia?". Journal of anxiety disorders 20 (3): 296–311. PMID 16564434. doi:10.1016/j.janxdis.2005.02.008. 
  2. ^ Paruresis - shy bladder syndrome - Better Health Channel


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.