דמיון
דמיון הוא התהליך ההכרתי שמתחולל כאשר אדם מרגיש תחושות וחווה מאורעות שאינם קשורים ישירות למציאות סביבו. הדמיון מושפע מפעילות החושים בדרך עקיפה, כשאלו מספקים לאדם את מכלול התחושות כלפי אירועים חיצוניים. בעת פעולת הדמיון, התחושות שמקורן בחושים, עוברות עיבוד במוח.
המילה דמיון מציינת לא רק את התהליך ההכרתי המשותף לכל בני האדם, ואולי גם לחלק מבעלי חיים, אלא גם את מידת השוני בין התחושות שמתלוות לתהליך ובין המציאות.
יש הגדרות למונח "דמיון" העושות הפרדה בין ההיבט החישתי של האובייקט או החוויה המדומיינים, לבין ההיבט הרגשי שלו - כלומר, הרגשות שהוא מעורר בחווייה הנפשית של הפרט.
שימושים
עריכההדמיון מאפשר חלומות, מימוש פנטזיות, הפגת בדידות (לדוגמה באמצעות חבר דמיוני), פורקן רגשי, וכלי להבנת דברים מופשטים שאינם בהכרח ריאליים. בנוסף, הדמיון הוא כלי עיקרי של הילד להתמודדות עם קונפליקטים ולהתגברות על פחדים[1]. הדמיון דומיננטי יותר בתקופת הילדות, אך קיים כמובן גם אצל אנשים מבוגרים. אצל אדם מבוגר מצופה שהדמיון לא ישבש את בוחן המציאות (לדוגמה - מבוגר יכול לדמיין חבר דמיוני, אך הוא ידע שמדובר בדמיון בלבד והחבר אינו קיים במציאות). מצב קיצון אשר בו הדמיון משתלט על התודעה ובוחן המציאות משתבש, מכונה בפסיכולוגיה ״פסיכוזה״.
"דמיון מפותח" הוא תכונה שמאפיינת סופרים, משוררים, ואמנים אחרים; ואף מדענים וחוקרים. הדמיון מוביל לחשיבה מדעית משום שהוא מספק תשובות ומסייע ביצירת פתרונות ביניים במצבים בהם הידע וההבנה אינם מספיקים[1].
הדמיון ביהדות
עריכהאין בתנ"ך מילה מיוחדת המתייחסת לדמיון; אבל ברמזים אליו שתמיד מובאים בהקשר תאולוגי, קיים יחס דואלי כלפיו. בהקשר שלילי, הדמיון מאוזכר בבראשית ו:ה: 'וכל יצר מחשבות לבו, רק רע כל היום'; וכמו כן, קיים האיסור 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ' (שמות כ:ב). בהקשר החיובי הוא מאוזכר בשמות לא:ד-ה: 'לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה'; וכן אין ספק כי לנבואה המקראית סממנים מובהקים של דמיון. כמו כן, האנתרופומורפיזמים המרובים הקיימים במקרא, וכן ספר שיר השירים כמטפורה לאהבת האל את כנסת ישראל הם דוגמאות ליחסה המכיל של היהדות המקרית כלפי הדמיון.
בעקבות אריסטו, הרמב"ם טען שהדמיון מוגבל על ידי קליטתם של החושים – ואינו מסוגל להתעלות לעבר האמיתות המופשטות של הפילוסופיה. ואולם בה בשעה שלדידו תוצר הדמיון הוא תפישות גשמיות של האל וחזיונות שווא, כן הוא נותן מקום לנבואה. אדרבה, לפי הפילוסופיה היהודית הדמיון הוא הכושר האנושי הקולט את ההשפעה האלוהית ואף מתקשר בה. יחד עם זאת, הרמב"ם מעמם את תפקידו הנעלה של הדמיון, בכך שהוא מורה כי הנבואה לא תתקיים עד לדורו של המשיח. מהרטמן עולה כי יחסה הדו-ערכי של היהדות כלפי הדמיון, גרם לריכוז האנרגיות הטמונות בו בכיוון של כתיבה ולא בכיוון של האמנות הפלסטית – כבשאר התרבויות של העולם הקדום. אדרבה, עיקר גדול ביהדות הוא שלאל אין גוף ואין דמות הגוף – כמאמר הרמב"ם, במורה נבוכים, פרק א:
כבר חשבו בני אדם כי "צלם" בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותוארו, והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וחשבו כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה'. אבל מה שצריך להיאמר בשלילת הגשמות וקביעת האחדות האמיתית, אשר אין לה אמיתות כי אם בהרחקת הגשמות תדע הוכחת כל זה מן המאמר הזה, ואין ההערה כאן בפרק זה אלא על ביאור עניין צלם ודמות.
על פי הרטמן עוד עולה כי דווקא מה שנראה על פניו כדיכוי הדמיון, הניב את המיסטיקה היהודית. אבל למעשה כאשר קמה תנועת הקבלה, חדרו אל עולם הפרשנות רעיונות של פנטזיות קוסמיות ודמונולוגיות, אשר היו בנמצא כבר במדרשי האגדה של חז"ל. למעשה המיסטיקה מזמינה עצמים וישויות מופלאים לקרום עור וגידים. הן מעשה בראשית והן מעשה מרכבה היו למוקד הפנטזיה הספקולטיבית. יתר על כן, כסיפור של גאולה הקבלה מעיזה לגרור את אלוהים אל תוך תחום התשוקות ואף משווה לו דמות נקבית ואימהית (השכינה). גם אלוהים מתואר כנמצא בגלות. במאמרו, הרטמן עורך ניסיון לאפיין את 'הדמיון היהודי'. לדידו, הוא תמיד תחת שלטון המילה הכתובה וטקסטים - אם זה התנ"ך, התורה שבע"פ, או סידור התפילה - ואילו לזוהר סממנים של יצירה פסידו-אפיגרפית. למרות שלטונה של האות הכתובה, לא התהווה קרע בינה לבין הרוח, והפרשנות היצירתית גישרה בין שתיהן. [2]
מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים
עריכהנמצאו מאפיינים דומים ברשמת המוח החשמלית של אנשים המדמיינים, מתבוננים או מבצעים תנועות[3][4]. ממצאים אלה תומכים בסברה כי קיימת חפיפה מסוימת בין התהליכים המשמשים לתכנון פעולות, זיהוי פעולות והעלאתן בדמיון.
התפתחות הדמיון
עריכההדמיון מתפתח לאורך חייו של האדם כבר בגילאי 3–6 לילדים יש עולם דמיון עשיר[1]. אחת הדרכים להעשיר ולפתח את הדמיון היא על ידי משחק[1].
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- ג'פרי הרטמן, דמיון. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 92-106.
קישורים חיצוניים
עריכה
- על המילה 'דמיון', באתר האקדמיה ללשון
- גלי וינרב, דמיינו שאין לכם דמיון, איך זה היה משפיע על החיים שלכם?, באתר גלובס, 17 בדצמבר 2021
דמיון, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 אסתר קבלסון, התפתחות, למידה ומשחק בגיל הרך, באתר פסיכולוגיה עברית, 7 ביוני 2005
- ^ ג'פרי הרטמן, דמיון, לקסיקון התרבות היהודית, א' כהן, פ' מנדס פלור, א' שפירא, תל אביב עם עובד, תשנ"ג, עמ' 92-106
- ^ G. Pfurtschellera, C. Brunnera, A. Schlögla ו- F.H. Lopes da Silvab, Mu rhythm (de)synchronization and EEG single-trial classification of different motor imagery tasks, באתר ScienceDirect (לקוח מ-NeuroImage כרך 31 גיליון 1, מ-15 במאי 2006, עמודים 153–159)
- ^ Jaime A. Pineda, The functional significance of mu rhythms: Translating “seeing” and “hearing” into “doing", באתר ScienceDirect (לקוח מ-Brain Research Reviews כרך 50 גיליון 1, מ-1 בדצמבר 2005, עמודים 57–68)