שמואל מיכאלי

שמואל מיכאלי (1926 – 25 בפברואר 2005) היה מורה ומחנך ירושלמי והמנהל השישי של הגימנסיה העברית רחביה.

שמואל מיכאלי (1926–2005) מורה, מחנך ומנהל הגימנסיה העברית רחביה

ביוגרפיה

שמואל מיכאלי (שמו המקורי – אויגן קיש) נולד וגדל בעיר סובוטיצה, סרביה (על הגבול שבין סרביה לבין הונגריה). הוא מעיד, כי הוריו, אליזבט ומיכאל, לא סיימו את לימודיהם התיכוניים, ואביו התפרנס כסוכן-נוסע. היו לו אח ואחות גדולים ממנו ואחות קטנה. על עצמו הוא כותב "נחשבתי ל'כוכב', בהיותי תלמיד מצטיין והיחיד במשפחה שהיה בדרך להשגת תעודת בגרות". בזמן מלחמת העולם השנייה הועבר למחנה עבודה בהונגריה, לאחר מכן הצטרף לקבוצת הפרטיזנים "קלוטילד" תחת ג'יאורג' סקאשיטש ובלה שטולר. אחרי המלחמה היה עצור בידי הרוסים. לאחר חזרתו ליוגוסלביה ולעירו, סיים את לימודיו התיכוניים, ואף למד שנה אחת מתמטיקה באוניברסיטת בלגרד, ואז החליט בשנת 1948 לעלות לארץ. בהמשך, חי בירושלים: ב-1953 התחיל לעבוד כמחנך וכמורה למתמטיקה בגימנסיה רחביה. ב-1970 החל לנהל בפועל את בית הספר, בזמן שהמנהל ד"ר זבולון תוחמן חלה. ב-1972, לאחר מותו של תוחמן, התמנה למנהל הגימנסיה. בשנת 1987, פרש מניהול בית הספר. עד פרישתו לגמלאות כיהן גם כיו"ר התאגדות המנהלים הארצית. בשנת 1990 נשלח על ידי הפדרציה הציונית העולמית להונגריה כנציג החינוך והתרבות במרכז אירופה. נפטר ב-2005, ונקבר בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים. על קברו נכתב, לפי בקשתו: "שמואל מיכאלי – איש חינוך".

היה נשוי לחוה, ולהם 2 בנים. יוסי, בנו הבכור (נולד 1950), היה רופא מומחה לסרטן תאי הפלזמה (Multiple Myeloma) שניהל את המחלקה בקורנל (ניו-יורק) עד שנפטר ממחלה קשה בשנת 2001. לאחר מותו של יוסי, קרא פרופסור ג'יל לוגסי למחלקה שמטפלת במילומה בבית החולים ברזילי באשקלון בשם "מכון המטולוגי ע"ש פרופ' יוסף מיכאלי ז"ל". בית החולים קורנל מעניק מדי שנה פרס על שמו של יוסי, כהוקרה לחוקר/ת מצטיין בחקר המילומה.

איתן, בנו הצעיר (נולד 1954), שירת בשב"כ. לאחר פרישתו לגמלאות, נפטר גם הוא ממחלה קשה, ב-5 ינואר 2020. שני הבנים למדו בנערותם בגימנסיה רחביה שבה לימד אביהם.

תקופת נעוריו על-פי ספרו "בנתיבי המאבק",

מיכאלי פרסם ספר אוטוביוגרפי, בנתיבי המאבק. הספר התמקד בתקופות נערותו ובחרותו בסרביה ובהונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחריה, ובאירועים שונים שעבר: ניסיון הצטרפות לפרטיזנים, העברה למחנה עבודה בהונגריה, בריחה, פעילות מחתרתית – פרטיזנית בבודפשט, כליאה בשבי הרוסי והתמודדות עם המשטר הקומוניסטי של טיטו. הפרק האחרון של הספר מסתיים עם הגעתו לארץ. הזיכרונות האישיים מסופרים בספר מנקודת מבטו הבוגרת של מחנך ישראלי, כ-40 שנה לאחר שחווה את האירועים, בליווי התובנות שיש לו בחלוף השנים. למרות הקדמה קצרה העוסקת ברקע המשפחתי של מיכאלי, עיקר הספר מתמקד בשבע שנים (1941–1948).

העיר סובוטיצה (בהונגרית סבדקה Szabadka), עיר מגוריו של מיכאלי, שכנה באזור, שעבר ב-1918 מידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, לידי הפדרציה היוגוסלבית, והיא מצויה על הגבול בין סרביה לבין הונגריה. מיכאלי מעיד כי היו בעיר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כ-5,000–5,200 יהודים. היהדות בעיר, השתייכה ברובה לזרם הניאולוגי-ליברלי, ומיעוטה ליהדות האורתודוקסית.

נושאים עיקריים שבהם עוסק הספר הם התפתחות רגשותיו הלאומיים היהודיים של מיכאלי והחינוך הציוני שקיבל; גבולות הידע בזמן המלחמה על ההשמדה והשואה מנקודת מבטו; ניסיונותיו להימנע ממעצר ולהצטרף אל הפרטיזנים; היחסים בהונגריה בין התושבים המקומיים לבין הגרמנים, לפי התרשמותו; ניסיונות ההתנגדות לגרמנים בהונגריה; התנסותו בשבי הרוסי; החיים ביוגוסלביה הקומוניסטית של טיטו, שאליה חזר לאחר שחרורו מהשבי; ולבסוף, עלייתו של מיכאלי ארצה.

בקורת על הספר התפרסמה, בין היתר, בכתב העת הווירטואלי "מעמקים".

קבוצת "קלוטילד"

לפי ספרו בנתיבי המאבק, בחחודש ספטמבר 1944 הצטרף שמואל מיכאלי לקבוצת הפרטיזנים "קלוטילד", יחד עם חבר יהודי נוסף בשם טומי. בהנהגתם של ג'יאורג' סקאטישיטש ובלה סטולר. הקבוצה שכנה ברחוב "קלוטילד" בבודפשט, בבית מספר 22.

"המטרה האמיתית של הקבוצה, כפי שהגדירה החזית הדמוקרטית למען עצמאות הונגריה, הייתה לכבוש את בית הדפוס לגרדי" (בנתיבי המאבק, עמוד 63). "דפוס לגרדי היה היחיד בעיר שלרשותו עמדה אספקת חשמל שהייתה בלתי תלויה בחברת החשמל המרכזית. לפיכך, ההנחה הייתה שהדפוס יוסיף לעבוד גם אם הנאצים יחליטו לפוצץ, לפני נסיגתם, את תחנת החשמל העיקרית של העיר" (בנתיבי המאבק, עמוד 63). "הצבא האדום והשלטון החדש יהיו זקוקים, מיד אחרי שחרור העיר, לבית דפוס לשם הוצאת עיתון ולהדפסת מודעות וכרוזים. תפקידה של הקבוצה היה להסתער על בית הדפוס, לגבור על כוחות הביטחון ששמרו עליו, בטרם יהיה סיפק בידם לפוצצו" (בנתיבי המאבק, עמוד 63).

בתחילת הכשרתם כלוחמי המחתרת, החליט חברו של מיכאלי, טומי, לערוק מן היחידה ולשוב להסתתר עם בן דודו. מיכאלי, שהביא את טומי ליחידה, נדרש על ידי מפקדי היחידה לאתר את טומי ולהורגו. מיכאלי איתר את חברו, הזהירו כי היחידה דנה אותו למוות וכי עליו לשמור על פרופיל נמוך. מיכאלי שב ליחידה בתואנה שלא איתר את טומי (בנתיבי המאבק, עמוד 63).

הכנות הקבוצה למשימתה כללו תכנון קפדני של המשימה וכן סיורים ליליים. הימים הוקדשו לאימונים ומשימות מיוחדות והליולת לסיורים, לצורך הדבקת כרוזים או התנפלויות להשגת נשק. (בנתיבי המאבק, עמוד 65). "במהלך התנפלויות להשגת נשק, היו חברי הקבוצה מאתרים חייל מדינות הציר שהינו חמוש ובגילופין כאשר אחד מחברי הקבוצה היה מתחזה לקצין, בעוד הסמל, סאקי, היה מתגנב מאחוריו ובעוד 'הקצין' היה בודק תעודותיו, היה סאקי נועץ את הסכין בעורק הקרוטיד שבצאוורו. לימים נהג מיכאלי לאמן את נכדו בשיטת הריגה זו בילדותו בירושלים תוך שהוא אומר כי הסכין היא הנשק הכי חשוב של הלוחם בשל פעולתה השקטה, הקלות בהשגתה וקטלניותה כאשר מופעלת נכון (בנתיבי המאבק, עמוד 66. ועדות הנכד, ד"ר עמית מיכאלי).

משימה מיוחדת שהוטלה על מיכאלי על ידי ג'יאורג' סקאטישיטש הייתה לארגן התנגדות חמושה בקרב עובדי כפייה יהודים בגילאים 18–48. עובדי כפייה אלה עבדו על ביצורים סביב העיר כנגד הצבא האדום והיו בכושר כמעט מלא. השמירה על עובדי הכפייה הוטלה על כוח מילואים הונגרי שלא היה אידאולוגית נאצי ועל כן לא היה בעל מוטיבציה לפגוע ביהודים ובעל אחוז עריקה גדול. היחידה של סקאטישיטש הצליחה להשיג מפתחות של כמה מחסני נשק והסכמה שהסגל הנוכחי ששומר על היהודים לא יתנגד לחימושם. מיכאלי יצא למשימה עם הסמל, סאקי, כאשר יהדותו ועברו כעובד כפייה הייתה אמורה לעורר התנגדות בקרב עובדי הכפייה. מיכאלי חידד את ההזהרה כי הצבא האדום קרוב וכי כוונת הנאצים לאחר סיום העבודה להגלותם למחנה השמדה, ממנו סיכויי ההישרדות קלושים. להפתעתו של מיכאלי אף אחד מעובדי הכפייה לא התנדב. לימים הפך סיפור זה לנושא אותו לימד מיכאלי כמחנך, במהלך שיעורי יום השואה והגבורה על נושא התנגדות היהודים להשמדה באירופה (בנתיבי המאבק, עמ' 67–70). אולם בביתו לימד מיכאלי את בניו ונכדיו אחרת. מיכאלי מתח ביקורת נוקבת על היעדר ההתנגדות, חינך את נכדיו כי תפקידו של גבר הוא למות בקרב בטרם מתאפשרת פגיעה בנשים ובילדים של משפחתו. חינוך זה גרם לנכדו, ד"ר עמית מיכאלי להתמקד באמנויות הלחימה מילדותו ולהפוך לראש שיטת הקרטה שורין ריו, שידוקאן בישראל (עדותו של ד"ר עמית מיכאלי, נכדו של שמואל).

ב-25 בדצמבר 1944, נתגלתה הקבוצה בידי הנאצים, והתרחש הקרב האחרון של קבוצת "קלוטילד". הקרב התחיל באזהרתו של השוער, שהתריע על הגעת הנאצים באמצעות דפיקה מיוחדת על דלת בית המסתור של קבוצת "קלוטילד". והמשיך בכך שהנאצים חדרו לחצר הפנימית, שם התרחש קרב יריות בין לוחמי "קלוטילד" לבין הנאצים. לאחר מכן, נשארו חוליית חיפוי, בה היה שמואל מיכאלי, לחפות על נסיגת חברי הקבוצה. הקבוצה ברחה דרך חלון מילוט, עברה מספר בתים והגיעה לבית המרזח, דרכו פרצו את המצור הנאצי על בית המסתור של הקבוצה. במהלך הקרב, סאקי, הסמל שפיקד על חוליית החיפוי, נורה למוות בידי היחידה שלו, שבגלל בגדי ההסוואה שלו חשבו שהוא נאצי. בבית המרזח, פרצה הקבוצה את המצור תוך שימוש בשולחנות המקום כמחסה בזמן ירי במקלעים.("הפכתי את אחד השולחנות ותפסתי עמדה מאחוריו" – בנתיבי המאבק, עמוד 77)

לאחר הקרב, כותב שמואל בספרו בנתיבי המאבק שרק לאחר המלחמה גילה על גורל הקבוצה. שלפיו, היה מותם של 23 חברי הקבוצה מלבד שטולר. לאחר מכן, אישר שבקבוצה היו רק 23 לוחמים (ללא המפקדים) ולכן שלא יכלו למות 23 בקרב. הוא היה סבור שאביו, שכנראה בא לבקרו בזמן הקרב, מת ונספר כחבר קבוצה. חשד זה אושר כשהקרובה שאצלה התגורר אביו שלחה למיכאלי מכתב ובו כתבה שלאחר המלחמה היא הוזמנה לזהות את גופתו וזיהתה אותה בבירור. הוא הסיק מכך ששני חברי הקבוצה היחידים ששרדו היו ג'יאורג' סקאטישיטש ושמואל מיכאלי בעצמו, מכיוון שנודע בהקדשה שבלה סוטלר מת.

כיום, נקרא מחדש רחוב "קלוטילד" שבו הסתתרה הקבוצה, על שם בלה סטולר (Stollár Béla utca, בודהפשט, הונגריה). על דלת בית מספר 22, בית המסתור של הקבוצה, ישנה הקדשה לשוער בלה שובר (bella schober) ולמשפחתו.

פעילותו החינוכית כמורה וכמנהל

מיכאלי היה, כאמור, מורה למתמטיקה בבית הספר מאז שנת 1953. בהמשך, הוא היה ממונה גם על הפעילות החברתית בבית הספר, ופיתח פעילויות כמו מפעל "ערבי-תרבות" ו" יום השמיניות". לאחר מכן התמנה כסגן-מנהל. כסגן מנהל היה חלק מהנהלת הגימנסיה שכללה שלושה חברים: אותו עצמו, את המנהל ד"ר זבולון תוכמן, ואת מזכיר הגימנסיה חן מלך מרחביה, שהיה אחראי על התחזוקה, הפקידות והנהלת החשבונות (את מרחביה החליף יותר מאוחר אברהם טריגודה). בזמן מחלתו של המנהל תוחמן, כיהן מיכאלי כמנהל-בפועל. לאחר פטירתו של תוחמן, הוא התמנה למנהל הגימנסיה בשנת 1972 וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1987.

כמורה למתמטיקה נחשב כמורה טוב: כבר אחרי המלחמה, כששובץ ביוגוסלביה לכיתה י"ב, נהג לתת שעורים פרטיים במתמטיקה לתלמידים רבים. תכונות נוספות שלו שבאו לידי ביטוי בתפקידו כמנהל היו הרגלי עבודה וסדר, ולדבריו רכש אותן בלימודיו בבית הספר ההונגרי (בנתיבי המאבק, עמ' 23). גם בארץ, הלך שמו לפניו כמורה אהוב למתמטיקה. אחד מתלמידיו, העיתונאי יהודה ליטני, נזכר בתקופת לימודיו בגימנסיה: "שנאתי מתמטיקה אבל אהבתי אותו".

בשלהי שנות ה-60 החליטה ממשלת ישראל על הרפורמה בחינוך. בית הספר היסודי צומצם ל-6 כתות, ובמסגרת הלימוד התיכוני בוצעה הפרדה: הוקמה חטיבת ביניים – בת 3 כתות בין בית הספר היסודי לבין התיכון, והוקמה חטיבה עליונה בת 3 כיתות. הרפורמה הזו גם חרתה על דיגלה את האינטגרציה בין שכבות אוכלוסייה שונות של תלמידים, וצמצום פערים על רקע מעמדי-עדתי בהישגים הלימודיים. הגימנסיה הייתה בין בתי הספר הראשונים שהחלו בתהליך הרפורמה, בזמן כהונתו של מיכאלי כמנהל בית הספר. מיכאלי, יזם בתחילת שנות ה-70, תוכניות חדשניות שהיו שלב מקדים לאינטגרציה ולרפורמה, והיו מודל לתהליכים דומים בבתי ספר אחרים. המהלך לא עבר בקלות, והורים שהתנגדו לו ניהלו מאבקים מתוקשרים שגרמו אף להתערבות משטרה, עד שהמהלך התייצב כעבור עשר שנים.

מיכאלי היה גם המנהל הראשון בארץ שהנהיג בגימנסיה לימודים בשיטה של יחידות לימוד, משנת הלימודים תשל"ד ואילך. השיטה החדשנית ביטלה את המגמות המסורתיות שהיו נהוגות בכיתות י"א–י"ב ונתנה מגוון רחב של אפשרויות בחירה במקצועות הלימוד.

ב-1983, הועברו הכיתות היסודיות של הגימנסיה לבית הספר ע"ש פולה בן-גוריון בעמק המצלבה. בגימנסיה שבשכונת רחביה נותרו חטיבת הביניים והחטיבה העליונה, ומתכונת זו נותרה בעינה עד היום.

מיכאלי פרש מניהול הגימנסיה בשנת 1988, אחרי 35 שנה של עבודה במוסד, והוחלף על ידי אריה רוגל.

הסרט הדוקומנטרי "ילדי הצללים"

בשנת 2017 יצרה הבמאית נועה אהרוני את הסרט הדוקומנטרי "ילדי הצללים" (Shadows), סרט קצר בן 52 דקות, שהוקרן בהקרנת בכורה ב-17 במאי 2017. בסרט חשפו שלושה מבני הדור השני לשואה, אחד מהם איתן, בנו של מיכאלי, את סיפורם הקשה, והעזו לדבר בגילוי לב על ההתעללות והאלימות הפיזית והנפשית אשר חוו במשפחותיהם. על-פי המסופר בסרט, תגובתם של ניצולי השואה לטראומה שחוו, התבטאה בהתעללות בילדיהם, ואיתן מיכאלי מאשים את אמו בהכאת ילדיה (אך לא את אביו). הסרט תיאר את ההשלכות הרגשיות והנפשיות של ההתעללות על בני הדור השני, שחיו בקונפליקט מתמיד: מצד אחד, אמפתיה לסבל שחוו הוריהם, ומצד אחר, פחד ובושה שליוו אותם כל חייהם. רגשות אלה התגברו ביתר שאת כשהפכו להורים בעצמם (לבני הדור השלישי), תוך חשש מתמיד מפני ההעברה של האלימות, הכאב והסבל הלאה לילדיהם.

בעקבות הקרנת הסרט, קיים איתן מיכאלי כמה ראיונות בעיתונות ובטלוויזיה וסיפר על ילדותו בבית הוריו, ועל המכות שספג בילדותו מאמו. איתן מיכאלי נפטר כשנה וחצי אחרי מתן הראיונות.

ראו גם

• הגימנסיה העברית רחביה
• שואת יהודי הונגריה
• שואת יהודי יוגוסלביה

לקריאה נוספת

• שמואל מיכאלי, בנתיבי המאבק: קורות צעיר יהודי במלחמת העולם השנייה, ירושלים, הוצאת כתר, 1978.
• שלומי רוזנפלד, מאה שנות – סיפורה של הגימנסיה העברית בירושלים 1909–2009, הוצאת הגימנסיה העברית, 2009.
• הערך: "שמואל מיכאלי", בספר: ג'ני לבל, אתמול-היום, יוצאי יוגוסלביה לשעבר בבניין הארץ, הוצאת התאחדות עולי יוגוסלביה-לשעבר בישראל, תל אביב, 1999.
• אתי אברמוב, "בסרט הזה אין הפי אנד", ראיון עם איתן מיכאלי (בנו של שמואל מיכאלי) במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 12 במאי 2017. https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4960947,00.html
• ינון מילס, ראיון עם איתן מיכאלי ואמו ניצולת השואה, המגזין עם אושרת קוטלר/ מהדורת השבת עם הילה קורח (ערוץ 13), 12 במאי 2017.