פתיחת התפריט הראשי

שמעון היה יהודי מתייוון בתקופת בית שני ומרד החשמונאים, שלפי ספר מקבים ב׳ שימש כנגיד בית המקדש[1].

תוכן עניינים

ייחוסועריכה

על פי הנוסחים היווניים של ספר מקבים ב׳, שמעון, ואחיו מנלאוס, היו משבט בנימין[1][2], אולם רוב החוקרים המודרניים טוענים כי יחוס זה הוא טעות, ולמעשה הם היו שייכים למשפחת כהנים מתיוונת ממשמרת בילגה[3]. פירוט על מוצאם נמצא בערך על מנלאוס.

קורות חייועריכה

שמעון היה ביריבות עם חוניו השלישי ששימש ככהן הגדול. שמעון רצה להימנות למשרת אגרונומוס (מפקח על השווקים), אך חוניו סירב להעניק לו את התפקיד, בשל כך החליט שמעון לסכסך בין חוניו לשליטים הסלאוקים, והלשין לאפולוניוס, הנציב הסלאוקי, על אוצרות וכספים שכביכול מוחבאים בבית־המקדש[4]. אפולוניוס העביר את הבשורה למלך סלאוקוס הרביעי, שציווה את שרו הבכיר הליודורוס לצאת לירושלים ולהחרים את אוצרות בית המקדש. הליודורוס נכשל בזאת, וחזר לאנטיוכיה בידיים ריקות. ספר מקבים ב׳ תולה אירוע זה בהתערבות אלוהית נסית שמנעה מהליודורוס מלבצע משימתו[5].

למרות שתחבולה זו לא הצליחה, שמעון המשיך במזימתו והאשים באוזני השלטון הסלאוקי את חוניו בכישלונו של הליודורוס. כמו כן, טען שחוניו שואף לבגוד בסלאוקים ולמשול על הארץ. בירושלים פרצו מהומות ומריבות בין תומכי חוניו לנאמני שמעון, וחוניו יצא לפייס את המלך, לספר גרסתו, ולבקשו להרחיק את שמעון, שגורם למריבות אחים. לצרתו של חוניו, באותה תקופה מת סלאוקוס הרביעי, ותחתיו עלה לשלטון אנטיוכוס אפיפנס, שציווה לעצור אותו. ככל הנראה כי חוניו נטה לטובת בית תלמי.

אחיו המתיוון של חוניו, יאסון (שמו העברי יהושע), שחפץ במשרת הכהן הגדול, ניצל את ההזדמנות וקנה בשוחד את המשרה מאנטיוכוס. כמו כן הוא שאף להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית, ייסד בה גימנסיון ואפביון (מוסדות חינוך יווניים), וכן החליף את החוקה היהודית[6]. כשלוש שנים לאחר מכן, יאסון הודח מתפקידו לאחר שמנלאוס, אחי שמעון דלעיל, בגד בו והציע לאנטיוכוס סכום כסף גדול יותר עבור הכהונה. התהפוכות הרבות באותה תקופה נלוו במאבקים פנימיים קשים בתוך העם, שהובילו בסופו של דבר לגזירות אנטיוכוס ולמרד החשמונאים.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 "ובימים ההם היה שומר הבית בירושלים ושמו שמעון למטה בנימין" (מקבים ב׳, פרק ג׳, ד׳)
  2. ^ "מנלאוס, אחי שמעון האמור" (מקבים ב׳, פרק ד׳, כ״ג)
  3. ^ כך ע״פ הנוסח הלטיני הישן: de tribu Balgea, "משבט בלגה". שוורץ, דניאל. ספר מקבים ב׳, עמ׳ 64, וכן עמ׳ 103 בהערה על המקום.
  4. ^ לטענת חוניו, מדובר בכספי פיקדונות למחיית אלמנות ויתומים, וכן בחלק מפיקדונו של הורקנוס לבית טוביה.
  5. ^ לפי מקבים ב׳, פרק ג׳, כ״ד–כ״ז, כאשר הליודורוס ואנשיו רצו לבצע זממם, נראה אליהם פרש בעל שריון זהב, שהסתער על הליודורוס, וכן שני צעירים, שנרמז שהיו מלאכים, שהיכוהו נמרצות. אם אכן מדובר בתיאור שמבוסס על אירוע אמיתי, ההשערה היא שהיה מדובר במארב מתוכנן של המתנגדים לבזיזת המקדש.
  6. ^ מקבים ב׳, פרק ד׳, ז׳–י״ז. לפי הנאמר שם, המצב הגיע לכך שכוהני המקדש זלזלו בעבודות המזבח, ובמקומם ערכו תחרויות היאבקות וזריקת דיסקוס.