שעת הזהב

שעת הזהב (באנגלית: Golden hour), בתחום הטראומה והרפואה הדחופה, היא 60 הדקות (ולעיתים פחות, בהתאם לחומרת הפציעה) הנוקפות מרגע של פציעה משמעותית. קיימת הסכמה רחבה שסיכויי ההישרדות של פצוע קשה או אנוש גדלים משמעותית ככל שיקבל את הטיפול בטווח זמן קצר ככל האפשר לזמן הפציעה. טיפול מהיר ואיכותי בפצוע משפר משמעותית את סיכויי ההישרדות של הפצוע ומשפר את הסיכוי למניעת נכויות בנות מניעה.

את השעה הזו נהוג לחלק ל-8 חלקים: אירוע, זיהוי וקריאה לעזרה, הגעת כוחות חירום, הערכה ראשונית של הפצוע, טיפול והכנה לפינוי, הגעה לבית חולים, הגעה לחדר מיון, הגעה לחדר ניתוח.

פירוש המונח

המונח "שעת הזהב" טבוע בעגה המקצועית של העוסקים בטראומה גופנית ורפואה דחופה. זהו הזמן מהפציעה ועד קבלת טיפול דפיניטיבי במרכז רפואי המתאים לסוג הפציעה. ככל שיתקצר הזמן שבין הפציעה לבין קבלת הטיפול הדפיניטיבי, כך ישתפר הסיכוי להצלת חיים. כלומר, פצוע אנוש שהגיע לטיפול הדפיניטיבי ב-25 דקות, סיכוייו להינצל יהיו גבוהים משמעותית מאשר אם יגיע לאותו טיפול אחרי 50 דקות, למרות ששני פרקי הזמן לכאורה נופלים בתוך "שעת הזהב". זאת כמובן, כאשר מדובר בפציעה אשר ניתן להתמודד עימה.

מקור המונח

העיקרון של "שעת הזהב" נולד על בסיס הניסיון שצבר הצבא האמריקאי במלחמת וייטנאם. במקרים של פציעות משמעותיות, במיוחד דימומים באיבריים פנימיים, כאשר רק התערבות כירורגית יכולה לעצור את הדימומים, הסתבר כי לזמן משמעות אקוטית על ההישרדות. ישנן סוגי פציעות נוספות אשר לזמן משמעות מהותית. מצבים אלה הבהירו את החשיבות העליונה של פינוי מהיר ביותר של פצועים למרכזי טראומה.

אבי המונח הוא ד"ר אדמס קאוולי, מי שהיה מנתח צבאי ולאחר מכן ראש המרכז לטראומה של אוניברסיטת מרילנד בארצות הברית, אשר נחשבת לאחת מהמובילות בתחום הטראומה. ד"ר קוואלי טען כי: "קיימת שעת זהב בין חיים ומוות. לפצוע במצב קריטי יש פחות מ-60 דקות לשרוד".

התפתחות המונח

עם הזמן, הובנה במערכת הרפואית הדחופה משמעות הזמן על הצלת חיים: אירועים לבביים אקוטיים, התפרצות כלי דם, שטף דם מוחי ואירועי קוצר נשימה אקוטיים. בכל התחומים הנ"ל, לזמן יש השפעה אשר יכולה להשפיע על חיים או מוות.

היום, "שעת הזהב" משמשת כאחד הכלים המרכזיים והחשובים בלימודי הרפואה הדחופה בעולם כולו, כשהמסר המרכזי הוא החשיבות האדירה של צמצום זמן הטיפול בשטח, קיצור זמן ההגעה לפצוע והפינוי המהיר לבית החולים .

המחקרים מצביעים באופן ברור על שני מצבים בהם ל"שעת הזהב" השפעה משמעותית: שטף דם מוחי והתקפי לב. במקרה של שטף דם מוחי (CVA) קיים חלון זמן של 3 שעות בהן לתרופות יכולה להיות השפעה מכרעת על התוצאה. כיוון שבשלב טרום בית החולים קשה לזהות בוודאות מצב של תחילת דמם מוחי, הרי שהמטפלים מונחים להביא כל חשד לשטף דם מוחי למחלקה לרפואה דחופה בבית החולים תוך 3 שעות לכל היותר ועדיף מוקדם ככל האפשר. במקרים של התקפי לב, טיפול מהיר יכול למנוע מקרי מוות לבביים. שילוב של זיהוי מהיר של הבעיה יחד עם טיפול לבבי מתקדם מציל חיים, (ACLS) ודפיברילציה יכול להציל חיים במקרים רבים.

פרופ' דונלד טרנקי, מבכירי הטראומטולוגים בעולם טוען כי "שעת הזהב" מונחית על ידי 3 כללים:

1. הפצוע הנכון
2. המקום הנכון
3. הזמן הנכון

כלומר, יש להביא את הפצוע הנכון למקום הנכון בזמן הנכון.
הווה אומר: יש לזהות את מצבו של הפצוע, להביאו לביה"ח המתאים לסוג הפציעה בזמן הקצר ביותר.

מחקרים בעולם אשר השוו תוצאות של אמבולנסים עם רופאים לעומת אמבולנסים עם פרמדיקים ולעומת אמבולנסים עם חובשים, מצאו פעמים רבות כי לא בהכרח יש קשר בין התוצאה לרמה הרפואית של המטפל (רופא, פרמדיק או חובש). מירב החוקרים טענו כי כיוון שהטיפול בטרום ביה"ח מוגבל, ככל שהרמה הרפואית הייתה מוגבלת יותר, זמן הטיפול בשטח היה קצר יותר וזה מה שהביא לשרידות גבוהה יותר.

בערוץ "DISCOVERY" העוסק ברפואה, שודרה תוכנית דוקומנטארית הנקראת "השעה הקריטית" ומתמקדת בפצועים וההשפעה המהותית של "שעת הזהב" על הצלת חיים. התוכנית מבוססת על המרכז הרפואי לטראומה של אוניברסיטת מרילנד, שהוא כאמור אבי התפיסה של "שעת הזהב".

קישורים חיצוניים

• על שעת הזהב, מאת ראש מכון גרטנר