מלחמת וייטנאם הוא הכינוי המקובל במרבית העולם המערבי למלחמה שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והוייטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לבין דרום וייטנאם וארצות הברית. המלחמה מכונה גם מלחמת הודו-סין השנייה, ובוייטנאם היא ידועה בשם המלחמה האמריקאית.

מלחמת וייטנאם (מלחמת הודו-סין השנייה)
מלחמה: המלחמה הקרה
VNWarMontage.png
תאריך התחלה: 26 בספטמבר 1959
תאריך סיום: 30 באפריל 1975
משך הסכסוך: 15 שנים
מקום: דרום-מזרח אסיה
תוצאה: נסיגת ארצות הברית ב-1973, ניצחון של צפון וייטנאם על דרום וייטנאם בשנת 1975, איחוד וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי
הצדדים הלוחמים

צפון וייטנאםצפון וייטנאם  צפון וייטנאם
וייטקונגוייטקונג  וייטקונג
ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין

דרום וייטנאםדרום וייטנאם  דרום וייטנאם
ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית
תאילנדתאילנד  תאילנד
אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה
ניו זילנדניו זילנד  ניו זילנד
הפיליפיניםהפיליפינים  הפיליפינים

ראשי מדינה
הו צ'י מין  ג'ון פיצג'רלד קנדי
לינדון ג'ונסון
ריצ'רד ניקסון 
מפקדים

גנרל וו נגויין גיאפ (1957-1972), גנרל טיין דאנג (1972-1975)

כוחות

כ-460,000 בשנת 1968

כ-1,830,000 בשנת 1968

אבידות

צפון וייטנאם וכוחות הוייטקונג: 1,176,000 הרוגים.

סין: 1,446 הרוגים.

ברית המועצות: 16 הרוגים.
סה"כ: כ-1,177,500 לוחמים הרוגים.

דרום וייטנאם: כ-224,000 הרוגים.
ארצות הברית: 58,220 הרוגים.
קוריאה הדרומית: 5,099 הרוגים.
אוסטרליה: 521 הרוגים.
ניו זילנד: 37 הרוגים.
תאילנד: 1,361 הרוגים.
לאוס: כ-30,000 הרוגים.

סה"כ: כ-315,000 לוחמים הרוגים.

המלחמה החלה ב-1959 והסתיימה בניצחון צפון וייטנאם בשנת 1975 ובאיחודה של וייטנאם כולה תחת שלטון קומוניסטי, כשנתיים לאחר נסיגת ארצות הברית. מלחמה זו נחשבת לחוליה בולטת במלחמה הקרה בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי. מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה היה קרוב לארבעה מיליון נפש, בהם כ-2 מיליון מאזרחי וייטנאם (צפון ודרום), לאוס וקמבודיה, כ-1.2 מיליון חיילים מצפון וייטנאם וכוחות הוייטקונג, כ-224 אלף חיילים מדרום וייטנאם וכ-58 אלף חיילים אמריקניים.

תוכן עניינים

הרקע למלחמהעריכה

 
מסוקי UH-1D "יואי" בוייטנאם, 1966

במחצית השנייה של המאה ה-19 כבשה צרפת את הודו-סין והפכה אותה למושבה צרפתית. במהלך מלחמת העולם השנייה כבשה יפן את וייטנאם, אך השליטה באזור חזרה לצרפת עם סיום המלחמה וכניעת יפן.

מלחמת הודו-סיןעריכה

  ערך מורחב – מלחמת הודו-סין הראשונה

בספטמבר 1945 דרשה תנועה לאומנית שהנהיג הו צ'י מין לקבל עצמאות מצרפת, וציפתה לקבל תמיכה מארצות הברית, שהבהירה את התנגדותה לאימפריאליזם האירופאי הישן. למרות זאת, בעקבות מותו של הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט, תחילתה של "המלחמה הקרה", ובשל נטיותיו הקומוניסטיות של הו צ'י מין, בחרה ארצות הברית לתמוך בצרפת, מתוך חשש כי נפילת וייטנאם בידי הקומוניסטים תביא לתופעת דומינו שתוביל להשתלטות קומוניסטית גם בשאר מדינות דרום מזרח אסיה.

צרפת ביקשה מבריטניה, שלחמה באזור בתקופת מלחמת העולם השנייה, לנהל את הזירה הצבאית, ופתחה במלחמה. צרפת ניסתה לכבוש מחדש את וייטנאם ולהפוך אותה למושבה צרפתית. הצבא הצרפתי לחם נגד הוייט מין – המחתרת הלאומנית המקומית, שהפכה לצבא.

במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה, בשנים 1954-1946, נלחמו מדינות הודו-סין – וייטנאם, לאוס וקמבודיה – על קבלת עצמאות מהשלטון הצרפתי.

צבא הוייט-מין הצליח לכבוש את וייטנאם באופן הדרגתי, ובמאי 1954 הביס את צבא צרפת בקרב דיין ביין פו, ואילץ אותה להעניק עצמאות למדינות הודו-סין.

הסיבות לפרוץ המלחמהעריכה

בוועידת ז'נבה ב-1954, שכונסה על ידי המעצמות עם סיום מלחמת הודו-סין הראשונה, הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשני חלקים, כשהגבול נקבע על קו הרוחב 17 מעלות צפון. בחלק הצפוני הוקמה על ידי הוייט מין מדינה קומוניסטית שבירתהּ האנוי בהנהגת הו צ'י מין, ובחלק הדרומי הוקמה מדינה אנטי-קומוניסטית שבירתהּ סייגון בהנהגת הקיסר באו דאי (Bảo Đại), נצר לשושלת קיסרים.

הועידה קבעה שהחלוקה היא זמנית, עד שייתקיימו בחירות למנהיג לאומי, שנקבעו ליולי 1956. עם זאת, כבר באוקטובר 1955 הודח הקיסר באו דאי בידי נו דין דיים, איש עסקים וייטנאמי אנטי-קומוניסט, שזכה לתמיכת ארצות הברית.

דיים הפך לשליט דרום וייטנאם וסירב לקיים מערכת בחירות, מתוך הבנה כי בבחירות אלו יעלו הקומוניסטים לשלטון.

דיים לא היה פופולרי בארצו מכמה סיבות:

  • להבדיל מהרוב הבודהיסטי בוייטנאם, היה דיים נוצרי קתולי.
  • דיים ייצג את האינטרסים של בעלי האדמות והעשירון העליון במדינה, בה רוב התושבים היו חקלאים פשוטים. הוא הקים ממשל מושחת שבעלי הממון היו יכולים להטות כרצונם.
  • במטרה לנצל מאגר ידע וניסיון, הוא שילב בממשל אנשים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים.

ההתנגדות לדיים הובילה אף להתאבדות מחאה טקסית-פומבית של מספר נזירים בודהיסטים, שהציתו את עצמם ברחובות סייגון.

במטרה לחזק את שלטונו של דיים, החלה ארצות הברית להשקיע כסף ולשלוח מומחי מינהל, אנשי צבא ומשטרה לסייגון.

במקביל, החלו להתארגן בכפרי דרום וייטנאם יחידות גרילה שכונו וייטקונג (החזית לשחרור לאומי), שהתנגדו למה שנתפס בעיניהם כממשל הבובות הדרום וייטנאמי בסייגון, ושנתמכו בידי צפון וייטנאם הקומוניסטית ובידי רבים מאזרחי דרום וייטנאם[1].

מהלכי המלחמה העיקרייםעריכה

 
חייל מארינס אמריקאי, באזור דה נאנג, 3 באוגוסט 1965.

פרוץ המלחמה (1959)עריכה

ממשלת ארצות הברית (שהונעה על ידי "תאוריית הדומינו") וממשלת דרום-וייטנאם טענו שמטרתן בעימות היא מניעה עקרונית ואסטרטגית של התפשטות הקומוניזם. ממשלת צפון-וייטנאם טענה שמטרתה היא איחוד המדינה וסילוק הכובש הזר (ארצות הברית), כהמשך למלחמת העצמאות שסילקה את צרפת.

המחתרת הקומוניסטית שפעלה בדרום וייטנאם במטרה לכונן משטר קומוניסטי בדרום, החלה לבצע פעולות גרילה נגד ממשלת הדרום החל משנת 1957.

משנת 1959 כונתה המחתרת: "חזית השחרור הלאומית" (NLF), והחלה לקבל סיוע מסיבי מממשלת הצפון, דרך נתיב הו צ'י מין שעבר דרך המדינות השכנות לאוס וקמבודיה, מה שגרם בהמשך לגלישת המלחמה גם למדינות אלו. ממשלת דיים נעזרה ביועצים צבאיים אמריקנים, בפיקודו של הגנרל פול הרקינס, אך איבדה שליטה על אזורים נרחבים מהמדינה. בינואר 1963 החלה מתקפה מוצלחת של המחתרת נגד צבא הדרום, שפרצה בקרב אפ בק. צבא הדרום הובס בקרבות, וממשלתו של דיים עמדה בפני פירוק.

המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא קנדי (1961 - 1963)עריכה

בשנת 1961, בעקבות כישלון הפלישה לקובה במפרץ החזירים, בניית חומת ברלין בגרמניה והתחזקות התנועה הקומוניסטית בלאוס, היה הנשיא קנדי נחוש בדעתו למנוע ניצחון קומוניסטי בוייטנאם. הוא שלח כוחות שיטור ויחידות לחימה ראשונות – הכומתות הירוקות – במטרה לעזור לממשלת דרום וייטנאם להקים צבא יעיל[2]. בתקופת קנדי אמנם נבנה כוח משטרה יעיל שמנע פעולות גרילה של הוייטקונג, אך השלטון בדרום סבל מסכסוכים פנימיים ומשחיתויות[1].

מנהיג הדרום, דיים, התגלה כמנהיג בלתי ראוי, אחרי שהורה לפזר באלימות קשה הפגנה של מתנגדי שלטון בודהיסטים. שני שלישים מתושבי הדרום היו בודהיסטים, ודיים, הנוצרי-קתולי, נתפס כדיקטטור. ארצות הברית הביעה את סלידתה מדיים בשיחות עם הגנרלים בצבאו, ולקראת שנת 1963 נעשו מספר ניסיונות הפיכה נגד דיים בעידוד סוכנות הביון המרכזית (ה-CIA).

ב-1 בנובמבר 1963 התרחשה הפיכה, לאחר שדיים נרצח על ידי אחד ממתנגדיו[1]. השלטון הצבאי החדש לא היה יציב, והתחלף במספר הפיכות.

במקביל, הגביר הוייטקונג הקומוניסטי את פעולותיו, תוך ניצול אי יציבות השלטון בדרום. קנדי הורה לחזק את צוות היועצים הצבאיים ביחידות מיוחדות, שביצעו פעולות קומנדו ברחבי המדינה.

לאחר רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963, הבהיר מחליפו, הנשיא לינדון ג'ונסון, שארצות הברית תמשיך לתמוך בדרום וייטנאם. אמנם בהתחלה וייטנאם לא עמדה בראש סדר עדיפויותיו של ג'ונסון, אבל הוא לא רצה להיחשב לתבוסתן מול מבקריו הרפובליקנים ופעולות הגרילה בדרום וייטנאם[1].

ביולי 1964 הורה ג'ונסון לשלוח 5,000 יועצים צבאיים נוספים לוייטנאם, ומספר האמריקנים במדינה עלה ל-21,000.

התקרית במפרץ טונקין (1964)עריכה

ב-31 ביולי 1964, סיירה המשחתת האמריקנית "מדוקס" במפרץ טונקין שבמים הטריטוריאליים של צפון וייטנאם. המשחתת הותקפה על ידי שלוש סירות טורפדו של צבא הצפון וניזוקה באופן שטחי. בסיוע מטוסים מנושאת המטוסים הסמוכה "טייקונדרוגה" הושמדה סירת טורפדו אחת, ושתי האחרות נפגעו. ב-4 באוגוסט, במהלך סיור דומה במפרץ, דיווחו צוותי המשחתת "מדוקס" ומשחתת נוספת על התקפת טורפדו שנייה, דיווח שהתגלה בדיעבד כשקרי.

בעקבות התקריות במפרץ, אישר הסנאט האמריקאי לנשיא לינדון ג'ונסון ב-7 באוגוסט לחזק את הכוח האמריקני בוייטנאם ללא הגבלה.

בהמלצת יועציו, אישר ג'ונסון תוכנית תקיפה אווירית רחבה בצפון וייטנאם. אוסטרליה, בעלת בריתה הצבאית של ארצות הברית, נאלצה לחדש את גיוס החובה לצבאה בלחץ אמריקני, ונדרשה לשלוח חיילים וציוד צבאי לוייטנאם.

מבצע רעם מתגלגל (1965)עריכה

  ערך מורחב – מבצע רעם מתגלגל

מבצע רעם מתגלגל (Rolling Thunder) היה שם הקוד לפעולות התקיפה האוויריות שביצע הצבא האמריקני בצפון וייטנאם, בשנים 19651968. מטרותיו העיקריות של המבצע היו פגיעה מוראלית בצבא הצפון, השמדת מטרות צבאיות - לרבות פעולות לדיכוי הגנת נ"מ (טילי קרקע-אוויר), ופגיעה בנתיב הו צ'י מין.

התקיפות החלו במרץ 1965, והחריפו בהדרגה במטרה לכפות על ממשלת הצפון כניסה למשא ומתן על הפסקת הלחימה.

למרות הנזק העצום שנגרם לצפון בתקיפות, הוא המשיך להילחם בזכות סיוע שקיבל מברית המועצות ומסין הקומוניסטיות.

המבצע הופסק במרץ 1968, בעקבות הסכמת הצפון לגשת למשא ומתן אחרי מתקפת טט.

הגברת המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ג'ונסון (1965 - 1968)עריכה

 
מפת דרום וייטנאם משנת 1967, מחולקת לארבעת אזורי הלחימה

מפברואר 1965 החל הצבא האמריקני לבצע תקיפות אוויריות עצמאיות בצפון וייטנאם ובדרום וייטנאם, במבצע שכונה "חץ בוער" (Flaming Dart), שהחל כתגובה לפגיעה בבסיס צבאי. בעקבות המבצע, הוצבו בצפון וייטנאם סוללות רבות של טילי קרקע-אוויר מתוצרת ברית המועצות.

במרץ 1965 הוצבו בדרום וייטנאם 3,500 חיילים מחיל הנחתים - הכוח הלוחם הקרקעי הגדול הראשון שנשלח לאזור. באותו חודש שהו במדינה כ-25,000 יועצים צבאיים אמריקנים. ביולי 1965 הופל מטוס פנטום ראשון בטיל נ"מ, ובאותו חודש הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את הכוח הצבאי במדינה מ-75 אלף ל-125 אלף חיילים.

ב-18 באוגוסט 1965 החל המבצע הקרקעי הראשון של הצבא האמריקני, מבצע "סטארלייט". במהלך המבצע נכבש בסיס של הוייטקונג על ידי 5,500 נחתים, ובעקבותיו החל הוייטקונג להתמקד בלחימת גרילה בלבד.

צבא צפון-וייטנאם לחם מול צבא הדרום החל מסוף שנת 1964, וב-14 בנובמבר 1965 ניסה לכבוש את הדרום בפעולה רחבה - אך הובס על ידי הצבא האמריקני, ונאלץ להתמקד בעיקר בפעולות גרילה. באותו יום החל גם קרב יה דראנג.

בהמלצת משרד ההגנה, הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את מספר החיילים באזור ל-184 אלף עד סוף שנת 1965. בפברואר 1966 נפגש ג'ונסון עם מפקד הכוחות המזוינים האמריקניים באזור, הגנרל ויליאם וסטמורלנד, ועל פי המלצתו הורה להציב בוייטנאם 429,000 חיילים עד אוגוסט 1966, במטרה להגביר את הפעילות ולהגיע להכרעה. משנת 1966 ניהל הצבא האמריקני מבצעים רבים, בעיקר נגד מטרות הוייטקונג.

במטרה לאיים על נתיב האספקה הו צ'י מין מהצפון לדרום בלאוס, הוקם בסיס של חיל הנחתים האמריקני בגבול לאוס, ליד העיר קה סאן. הבסיס שימש כנקודת יציאה לתקיפות הנתיב, ונבחר כמטרה מרכזית לתקיפה על ידי צבא הצפון. צבא הצפון ניסה לכבוש את הבסיס בקרב קה סאן מ-21 בינואר עד 8 באפריל 1968, אך נאלץ לסגת לאחר שספג כ-8,000 הרוגים.

הבסיס האמריקני קיבל אספקת ציוד ותחמושת שוטפת באמצעות מטוסי תובלה ומסוקים[3], וכך שרד את ההתקפה.

מתקפת טט (1968)עריכה

  ערך מורחב – מתקפת טט

לקראת חג השנה החדשה, חג הטט - שהוא החג החשוב ביותר בלוח השנה הוייטנאמי - הושגה הסכמה זמנית להפסקת אש בין הצפון לדרום, במטרה לאפשר לשני הצדדים לחגוג את החג ללא לחימה.

אמנם, צבא הצפון בחר לתקוף את הדרום בערב החג, בליל ה-30 בינואר 1968.

מתקפת הפתע של צבא הצפון, בסיוע הוייטקונג, נערכה במטרה לעודד מרד של תושבי הדרום נגד הממשלה והצבא האמריקני, וכללה תקיפות של מעל 100 מהערים הגדולות בדרום, בהן 36 מתוך 44 ערי הבירה של המחוזות השונים.

המתקפה כללה כ-80,000 לוחמים והייתה המבצע הצבאי הגדול ביותר שנערך עד אז בשני הצדדים הלוחמים.

המתקפה הנרחבת אמנם נכשלה לחלוטין, אך הצבא האמריקני ספג אבדות קשות.

הצבא האמריקני וצבא הדרום, בסיוע תושבי הדרום, הצליחו להדוף את התוקפים.

הקרב על עיר הבירה סייגון נמשך שלושה ימים, והקרב בעיר העתיקה הואה (Hue) נמשך כחודש, במהלכו נהרגו כ-2,800 תושבים על ידי הוייטקונג.

מספר שבועות לאחר מכן, ב-16 במרץ, הסתיימה פעולה שגרתית של כוח אמריקאי לחיסול לוחמי וייטקונג בכפר סון מי שבמחוז קואנג נגאי, בטבח מי ליי.

למרות הכישלון המוחלט של המתקפה, הייתה לה השפעה חזקה על דעת הקהל בארצות הברית.

המלחמה בוייטנאם החלה להיתפס כעימות חסר פתרון, שגובה קורבנות מיותרים.

בעקבות דרישתו של גנרל וסטמורלנד לכוחות צבא נוספים, הביע שר ההגנה של ארצות הברית, קלארק קליפורד, התנגדות מוחלטת להמשך המעורבות האמריקנית באזור.

ביוני 1968 מונה הגנרל קרייטון אברמס, סגנו של וסטמורלנד, למפקד הכוח האמריקני. אברמס, שנחשב למפקד שקול וזהיר יותר, הידק את שיתוף הפעולה עם צבא הדרום והגדיל את חופש הפעולה של התקשורת.

באוקטובר 1968 נשלחו 24,000 חיילים אמריקנים לתקופת שירות חובה שנייה בווייטנאם. באותו חודש הודיע הנשיא ג'ונסון שהמשא ומתן לשלום בפריז עומד להביא לסיום מיידי של המלחמה, אך המשא ומתן נכשל והלחימה נמשכה.

המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ניקסון (1969 - 1973)עריכה

בנובמבר 1969 הודיע הנשיא החדש ריצ'רד ניקסון שבכוונתו לסיים את המעורבות במלחמה באופן הדרגתי, על ידי חיזוק צבא הדרום והעברת סמכויות הלחימה אליו עד יציאת האמריקנים.

מדיניותו זאת הייתה אבן הפינה למה שיקרא אחר כך דוקטרינת ניקסון, שבהקשר הוייטנאמי נקראה "Vietnamization".

המטרה הייתה להעביר בהדרגה לצבא דרום וייטנאם את השליטה ואת יכולת הלחימה העצמאית מול "חזית השחרור הלאומית" וצבא צפון וייטנאם.

בנובמבר 1970 הורה ניקסון על ביצוע מבצע חוף השנהב, בו ביצעו הכוחות המיוחדים בפיקוד קולונל ארתור "הפר" סיימונס, פשיטה לחילוץ שבויי מלחמה אמריקנים שהיו מוחזקים במחנה השבויים סון טאי שבקרבת האנוי, צפון וייטנאם. המבצע נכשל משום שמידע אודות הפשיטה דלף, ככל הנראה, והשבויים הועברו מבעוד מועד למקום אחר.

במשך אותה תקופה הוציא צבא ארצות הברית חלק מכוחות הלחימה שלו מוייטנאם, תוך קרבות נסיגה. ניקסון המשיך להחזיק במקום כוח תקיפה אווירי להפצצת צבא הצפון, ביחד עם כוח תקיפה בקמבודיה.

סיום המלחמהעריכה

עם השנים, התגברה התנגדות העם האמריקאי למלחמה. הפגנות וסרבנות גיוס נעשו נפוצות יותר ויותר. בשל גל המחאה ההולך וגובר, הוכרזה הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ב-31 במרץ 1968.

אמנם, ההסלמה במלחמה לא אחרה לבוא, כאשר ריצ'רד ניקסון, נשיאה החדש של ארצות הברית, הורה על הפצצות בלאוס ופלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין בשנת 1970.

הסכם שביתת הנשק הושג בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז.

ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מוייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי.

צפון וייטנאם ודרום וייטנאם המשיכו להילחם אחת בשנייה למרות הפסקת המעורבות האמריקאית.

בתחילת 1975 פתחה צפון וייטנאם במתקפה מאסיבית על הדרום.

כוחות צבא דרום וייטנאם ניסו להתנגד, אך התנגדות זו קרסה במהירות. ב-30 באפריל 1975 כוחות צבא צפון וייטנאם נכנסו לסייגון, בירת דרום וייטנאם, ששונה שמה להו צ'י מין סיטי, והיא קרויה כך עד היום. איחוד דרום וצפון וייטנאם הוכרז באופן רשמי ביולי 1976. לאחר שנה התקבלה וייטנאם המאוחדת כחברה באו"ם.

טקטיקות הלחימה של הצדדים הלוחמיםעריכה

 
בסיס צבאי של הוייטקונג עולה בלהבות במהלך פשיטה של הצבא האמריקאי בעיר בדרום וייטנאם. החייל האמריקאי בתמונה אוחז בתותח ללא רתע מדגם M67 שהיה בשימוש הצבא האמריקאי במהלך המלחמה.

טקטיקות הלחימה הוייטנאמיותעריכה

הוייטנאמים לחמו בעיקר בלוחמת גרילה מסועפת, בה בנו בונקרים ומנהרות רבות מתחת לפני השטח, אשר רובו מורכב מיער עד.

יתר על כן, כל היציאות מהבונקרים האלו מולכדו והוסוו, מכיסוי עלים ועד יציאות מגזעי עצים. לא פעם אחת קרה שבלב מחנה צבא אמריקאי יצאו מתוך גזעי העצים כמה לוחמים וייטנאמים אשר החלו במתקפת קומנדו.

בהמשך, לאחר שחיילי ארצות הברית שילמו מחיר דמים יקר בניסיונות כניסה לבונקרים התת-קרקעיים, הוחלט על הקמת יחידת קומנדו מיוחדת אשר אומנה להיכנס למקומות אלו ולפוצצם. במקרים רבים רשמה היחידה הזו הצלחות טקטיות.

נעשה גם ניסיון לשחרור גז ועשן לתוך המנהרות, אך הוייטנאמים הקדימו תרופה למכה ובודדו את המנהרות על ידי אגמים תת-קרקעיים, אשר דרכם נאלצו הלוחמים האמריקאים לצלול כדי להגיע לצד השני.

עוד ניסיון לפגיעה בבונקרים היה הפצצה אווירית של פצצות נפאלם, בעיקר, אשר גרמו לשריפות מרובות ולפיצוצים רבים על פני השטח.

טקטיקות הלחימה האמריקאיותעריכה

כניסתם של המסוקים הקלים ללחימה הצריכה פיתוח מהיר של טקטיקה יעילה אשר תמצה את היתרון הטכנולוגי. המענה לצורך הזה בא מפיו של הגנרל ווסטמורלנד, אשר פיתח את הטקטיקה "אתר והשמד" (Search & destroy).

המהות הטקטית הייתה סיורים אוויריים של חטיבות באזורים נרחבים בג'ונגל הדרום וייטנאמי, במטרה לאתר מטרות של הצבא הצפון וייטנאמי והוייטקונג.

כשאותרה יחידה מקומית, הנחיתו המסוקים כוחות רגליים והחלו בחתירה למגע עם הוייטנאמים במטרה להשמיד אותם.

ההיגיון האסטרטגי שמאחורי הטקטיקה הזו היה להתיש את הוייטנאמים.

הנחת היסוד של האמריקאים הייתה שהרג נרחב בקרב האוכלוסייה יביא לכניעתה, בדומה לכניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה.

תוצאות המלחמה הוכיחו שהן הנחת היסוד והן הטקטיקה שהיא הולידה, היו טעות: האמריקאים אכן גרמו להרג נרחב של כמה מיליוני וייטנאמים. בכל זאת, לא הייתה כניעה.

בנוסף, טקטיקה זו עוררה מספר בעיות פנימיות בתוך הצבא האמריקאי: אחד המאפיינים של הטקטיקה היה נסיגה מיידית משטח שנכבש. מאפיין זה גרם לעיתים לכיבוש חוזר ונשנה של שטח.

כך לדוגמה, באתר שכונה המבורגר היל נערכו קרבות מרים כעשר פעמים, כשבאף אחד מהם לא נשאר הצבא האמריקאי במקום לאחר הניצחון הטקטי.

ההתנגדות בארצות הברית למעורבות במלחמהעריכה

 
מחאת נגד מלחמת וייטנאם בוושינגטון ב-21 באוקטובר 1967. מפגין מחזיק שלט עם הכיתוב: "לעזאזל צאו מוייטנאם", שמשלב בתוכו גם את המילים: "הוציאו את ההליקופטרים מוייטנאם".

קבוצות פציפיסטיות שמאלניות התנגדו למעורבות ארצות הברית בוייטנאם כבר בתחילת הלחימה. אמנם, רק במרץ 1965, כשצבא ארצות הברית החל להפציץ באופן קבוע את צפון וייטנאם (במבצע רעם מתגלגל)[4][5], ההתנגדות התרחבה.

תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם כללה מספר קבוצות, ביניהן: שמרנים; נשים; סטודנטים ואנשי דת.

שמרנים ואנשי צבא טענו כי הממשל האמריקאי מנהל את הקרבות בוייטנאם בצורה מרושלת וכי עצם העובדה שלא הייתה הכרזה רשמית של מלחמה פוגעת בחיילים. טענה נוספת הייתה שלתקשורת יש חופש פעולה רב מדי, ואין צנזורה מספקת, דבר שפוגע במורל החיילים וביכולת הצבא לנצח. כמו כן טענו שהממשל האמריקאי לא נותן מספיק תמיכה למשטר בדרום וייטנאם.

דובר המתנגדים הבולט היה הסנטור הרפובליקני בארי גולדווטר, שטען שממשל ארצות הברית צריך לעשות כל מה שניתן לתמוך בכדי בחיילים, ואם אין כוונה להלחם עד חורמה בצפון וייטנאם - על הצבא לסגת משם בהקדם האפשרי[6][7].

נשים היו פעילות בתנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם מסיבות שונות, ולכן לא ניתן להתייחס אליהן כקבוצה אחת:

פעילות פמיניסטיות ופעילות בתנועה לזכויות אזרח התנגדו למלחמה כחלק מתפיסת עולמן והתנגדותן לכל סוגי האלימות. נשים אלו הקימו ארגונים או קבוצות משלהן (ליגת נשים בינלאומית לשלום וחרות, שביתת הנשים למען השלום ו- Another Mother for Peace[8]) בגלל התייחסות סקסיסטית ולא שווה של חלק ממנהיגי תנועת המחאה, כשהאחרונים טענו כי הם אלו שחייהם נמצאים בסכנה, ועל כן יש להם את הזכות בהובלת המאבק. 

נציגות של שביתת הנשים למען השלום ערכו בכל יום ראשון, במשך שמונה שנים, משמרת שלום בין השעות 11 ל-1 בצהריים ליד הבית הלבן.

פעולות המחאה של הסטודנטים החלו בתחילת 1965. בחלק מהאוניברסיטאות והמכללות פעלו תאים של סטודנטים למען חברה דמוקרטית: (SDS (Students for a Democratic Society. לתאים אלו היה חלק נכבד בפעילות המחאה בקמפוסים.

במרץ 1965 נערכה צעדת מחאה שאורגנה על ידי ה-SDS אל בסיס צבאי באוקולנד ממנו יצאו כוחות רבים לוייטנאם. גם מרצים הצטרפו למחאה וערכו סמינרים בנושא הרקע למעורבות ארצות הברית במלחמה ובנושאים נוספים. הסמינר הראשון נערך באוניברסיטת מישיגן, גם הוא בחודש מרץ[9][10].

באפריל 1965, ה-SDS ארגן את הפעילות הארצית הראשונה שלו, הפגנת מחאה נגד הפגזות בוושינגטון. בהפגנה השתתפו בין 15,000 ל-20,000 צועדים, דבר שהפתיע אפילו את המארגנים[9].

בעקבות הרג של ארבעה סטודנטים באוניברסיטת המדינה קנט באוהיו במהלך אירוע מחאה במכללה ב-4 במאי 1970, נערכה שביתת סטודנטים ותלמידי תיכון בכל רחבי ארצות הברית, שכללה כ-4 מיליון לומדים[11].

גורם נוסף שהגביר את מחאת הסטודנטים היה העלייה במספר צווי הגיוס שנשלחו. עד אוקטובר 1965 נשלחו 3,000 צווי גיוס בחודש ומאוקטובר נשלחו 3,300 צווי גיוס בחודש.

אחת מפעולות המחאה הראשונות של סטודנטים הייתה שריפת צווי גיוס[12].

עם זאת, החוקר א.מ. שרייבר טוען שמספר הסטודנטים שהיו מעורבים במחאה היה קטן יותר ממה שנהוג לחשוב. הפרסום הרחב, המקומי והבינלאומי שהיה להפגנות, לשריפת צווי הגיוס ולפעולות המחאה הנוספות, יוצר לטענתו תמונה לא מדויקת של מספר הסטודנטים שהיו מעורבים[13].

בינואר 1967 מרטין לותר קניג פרסם בעיתון שיקגו דפנדר (The Chicago Defender) מאמר דעה המתנגד למלחמה ותומך בתנועת ההתנגדות[9]. באפריל נאם לפני 3,000 איש, ובנאום הביע את דאגתו לאחוז החיילים האפרו-אמריקאיים שהשתתפו בקרבות ונפגעו וקישר בין התנועה לזכויות האזרח לתנועת השלום[14]. תמיכתו של קינג בתנועת ההתנגדות למלחמה הרחיבה את הדיון הציבורי בדבר נחיצותה[9]. קינג התייחס גם לסוגיית מימון הלחימה, וטען שהכספים המופנים לוייטנאם פוגעים בתוכניות מקומיות לתמיכה בעניים שחורים[14].

נקודת ציון נוספת בהתנגדות למלחמה הייתה הפגנות ענק שנערכו בוושינגטון באוקטובר ונובמבר 1969. באחרונה השתתפו כ-500,000 איש, ועצרות נוספות נערכו ברחבי ארצות הברית[15][16]. במהלך העצרת הגדולה פיט סיגר שר את שירו של ג'ון לנון Give Peace a Chance[17].

ההשלכות הפוליטיות של תנועת המחאהעריכה

מתקפת טט, בינואר 1968, עוררה הדים שליליים רבים של הלם וחוסר שביעות רצון בקרב הציבור האמריקאי, והיוותה את הפתיח לתקופה בה הייתה הפעילות האינטנסיבית ביותר של המחאה נגד מלחמה עד אז. בראשית פברואר 1968, סקר גאלופ הראה שרק 35% מהאוכלוסייה תומכים בהתנהלות של הנשיא ג'ונסון במלחמה ואילו 50% סברו שהוא מתנהל בצורה לא אחראית (ל-15% נוספים לא הייתה דעה בנושא). באותה תקופה הצטרפו לתנועת המחאה גם קבוצות של משוחררי המלחמה (Vietnam Veterans Against the War), דבר שפגע עוד יותר בתמיכה בממשל ג'ונסון ובתחושת נחיצות המלחמה בקרב הציבור האמריקאי[5].

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1968 הושפעו רבות מהמחאה. ג'ונסון הודיע שלא יתמודד לכהונה נוספת ויוברט האמפרי התמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית. במהלך הועידה הדמוקרטית, 10,000 מפגינים הפגינו נגד המלחמה מחוץ לבניין הועידה בשיקגו[5][18]. המפגינים התעמתו עם המשטרה שהשתמשה בגז מדמיע ואלות על מנת לפזר את ההפגנה[18]. הירצחם של מרטין לותר קינג ורוברט קנדי במהלך מערכת הבחירות לנשיאות הטו את הכף לטובת מועמד המפלגה הרפובליקנית, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון, שזכה בבחירות בפער קטן בקולות הבוחרים אך בפער משמעותי בקרב חבר האלקטורים. ניקסון הבטיח בקמפיין הבחירות שלו "חוק וסדר", כשהוא מתייחס לתנועת ההתנגדות למלחמה ולמהומות שפרצו לאחר ההתנקשות במרטין לוטר קינג[5].

כשנתיים וחצי לאחר הבחירות, בינואר 1973, הודיע ניקסון על סיום מעורבות ארצות הברית בדרום מזרח אסיה, כששיקוליו המרכזיים הם מספר הקרבנות הגדול, התנגדות החיילים בשטח ותנועות המחאה.[דרוש מקור]

קרבות עיקרייםעריכה

שם ומקום הקרב תאריך תוצאה אבידות לצבא הצפון, כולל וייטקונג אבידות לצבא הדרום, כולל הצבא האמריקני
קרב אפ בק, בדלתא של נהר המקונג 2 בינואר 1963 ניצחון לוייטקונג 18 (מתוך 350) 83 (מתוך 1,400)
קרב יה דראנג, בעמק יה דראנג 14 עד 17 בנובמבר 1965 ללא הכרעה 1,037 (מתוך 4,000) 234 (מתוך 495)
קרב לונג טן [1] 18 עד 19 באוגוסט 1966 ניצחון אמריקני 245 (מתוך 1,500) 18 (מתוך 250)
קרב קה סאן הראשון, בגבול לאוס 24 באפריל עד 9 במאי 1967 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
קרב דק טו, בגבול לאוס 3 עד 22 בנובמבר 1967 ניצחון אמריקני 1,455 (מתוך 6,000) 285 (מתוך 4,500)
קרב קה סאן, בגבול לאוס 21 בינואר עד 8 באפריל 1968 ניצחון אמריקני 15,000 (מתוך 20,000) 205 (מתוך 6,000)
מתקפת טט 30 בינואר עד 24 בפברואר 1968 ניצחון אמריקני 35,000 (מתוך 85,000) 4,324 (מתוך 50,000)
קרב סייגון הראשון 31 בינואר עד 3 בפברואר 1968 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
מתקפת טט 1969, באזור סייגון ודה נאנג פברואר 1969 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
קרב המבורגר היל, בגבול לאוס 10 עד 20 במאי 1969 ניצחון אמריקני 630 70
קרב ריפקורד 12 במרץ עד 23 ביולי 1970 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
מתקפת איסטרטייד 30 במרץ עד 22 באוקטובר 1972 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
קרב קסואן לוק, מזרחית לסייגון 9 עד 20 באפריל 1975 ניצחון לצבא הצפון אין נתון אין נתון

הערה [1] - בקרב לונג טן, עיקר הכוח שלחם בוייטקונג היה כוח אוסטרלי, בשילוב כוח אמריקני.

מלחמת וייטנאם בתרבות הפופולריתעריכה

מלחמת וייטנאם הוצגה בהרחבה בטלוויזיה, בקולנוע ובספרות במדינות המשתתפות. בתרבות האמריקנית הפופולרית הפך "יוצא וייטנאם המוטרף", המונע מטירוף או ממחאה בעקבות חוויותיו מהמלחמה, לדמות מרכזית לאחר המלחמה.

אחד הסרטים הראשונים המבוססים על מלחמת וייטנאם היה הסרט המלחמתי "הכומתות הירוקות" של ג'ון ויין (1968). ייצוגים קולנועיים נוספים יצאו לאור במהלך שנות ה-70 וה-80, דוגמת: "צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו (1978); "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה (1979); "פלאטון" של אוליבר סטון (1986) המבוסס על שירותו בצבא האמריקאי במלחמה; "מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק (1987); "המבורגר היל" (1987); "בוקר טוב, וייטנאם" (1987) ו"נפגעי המלחמה" (1989). במאה ה-21 יצאו הסרטים "חיילים היינו" (2002) ו"לשרוד עד החופש" (2007).

המלחמה השפיעה גם על דור של מוזיקאים וכותבי שירים בארצות הברית, בעיקר אנטי מלחמתיים. דור של אמני שנות ה-60 ביטא ביצירותיו את התנגדותו למלחמה ולמען השלום, והבולטים שבהם היו בוב דילן וג'ימי הנדריקס. גם פסטיבל וודסטוק, שנערך ב-1969, הושפע בחלקו הגדול מהעמדות החברתיות כנגד המלחמה שהחזיקו האמנים והקהל. הנדריקס ביצע שם גרסת רוק בלתי מסורתית של ההמנון האמריקאי, שאומץ בחום על ידי דור מתנגדי המלחמה. מחזמר הרוק המצליח "שיער", שעלה ב-1967, היווה ייצוג בולט למחאת הצעירים, ילדי הפרחים, כנגד המלחמה, על שאיפתם לשלום, שוויון, אהבה, חופש ואחווה בין בני האדם. מחזמר נוסף שנעשה על המלחמה היה "מיס סייגון".

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אייל נווה, הטראומה של מלחמת וייטנאם, הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך המאה האמריקאית, עורכת דלית רביד-המאירי (ישראל: משרד הביטחון, 2000).
  2. ^ דוד טל, האם אפשר ללמוד משהו מהניסיון האמריקאי להכריע את וייטנאם, הארץ, ‏ 25.09.2006.
  3. ^ אורי דרומיבוקר טוב, וייטנאם, באתר הארץ, 5 במאי 2004.
  4. ^ "Vietnam War protests - The Vietnam War". The Vietnam War (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 בדצמבר 2016. 
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Vietnam War Protests - Vietnam War - HISTORY.com, HISTORY.com
  6. ^ "Goldwater attacks Johnson’s Vietnam policy - Sep 22, 1964 - HISTORY.com". HISTORY.com. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2016. 
  7. ^ אייל נווה, הטראומה של מלחמת וייטנאם, הספרייה הווריטואלית של מטח
  8. ^ Say Burgin, Understanding antiwar activism as a gendering activity: A look at the U.S.’s anti-Vietnam War movement, Journal of International Women's Studies, 13, 2012, עמ' 18-31
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 The Anti-War Movement in the United States, www.english.illinois.edu
  10. ^ by Lonnie R. Sherrod (Editor), Constance A. Flanagan (Editor), Ron Kassimir (Editor), Youth Activism: An International Encyclopedia, Volume, Greenwood, 2005, עמ' 83
  11. ^ Nixon a Presidency Revealed, 2007-02-15 History Channel Director: Joe Angio
  12. ^ "Protests against the Vietnam War - History Learning Site". History Learning Site (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-23 בדצמבר 2016. 
  13. ^ E. M. Schreiber, Opposition to the Vietnam War among American University Students and Faculty, The British Journal of Sociology, Vol. 24, No. 3, עמ' 288-302
  14. ^ 14.0 14.1 "Martin Luther King, Jr., speaks out against the war - Apr 04, 1967 - HISTORY.com". HISTORY.com. בדיקה אחרונה ב-3 בינואר 2017. 
  15. ^ "Nixon and the 1969 Vietnam Moratorium". The Nation. ISSN 0027-8378. בדיקה אחרונה ב-3 בינואר 2017. 
  16. ^ BBC ON THIS DAY | 15 | 1969: Millions march in US Vietnam Moratorium, news.bbc.co.uk
  17. ^ "Nixon and the 1969 Vietnam Moratorium". The Nation. ISSN 0027-8378. בדיקה אחרונה ב-13 בינואר 2017. 
  18. ^ 18.0 18.1 AllPolitics - Democratic National Convention, edition.cnn.com
המלחמה הקרה
אירועים חשובים

(1945–1967)

אירועים חשובים

(1968–1991)

ערכים נוספים

שנות ה-40:

שנות ה-50:

שנות ה-60:

שנות ה-60:

שנות ה-70:

שנות ה-80:

שנות ה-90:

סכסוכים אחרים: