פתיחת התפריט הראשי

שפות אוסטרו-אסיאתיות

לפי פול סידוול ורוג'ר בלנץ' השפות האוסטרו-אסיתאטיות התפשטו לאורך אגן הנהר מקונג
אילן יוחסין תאורטי וסיווג של השפות האוסטרו-אסיאתיות
תפוצת השפות האוסטרו-אסיאתיות

שפות אוסטרו-אסיאתיות היא משפחת שפות המדוברות בעיקר בדרום-מזרח אסיה. המונח הוא הלחם המילים היווניות שמשמעותן "דרום אסיה". למשפחת שפות זו שטחי תפוצה מפוצלים, המופרדים על ידי אזורים בהם מדברים שפות ממשפחות לשוניות אחרות. פרט לארצות המוגדרות כחלק מדרום-מזרח אסיה, ישנם דוברים של שפות אלה גם בהודו, בבנגלדש, בנפאל ובאזור הספר הדרומי של סין.

מקרב השפות האוסטרו-אסיאתיות רק לשלוש שפות – וייטנאמית, חמרית ומון יש היסטוריה ארוכה של תיעוד כתוב. לשתיים מהן – וייטנאמית וחמרית יש מעמד של שפות לאומיות מודרניות רשמיות – בוייטנאם ובקמבודיה בהתאמה. במיאנמר לשפה וא יש בפועל מעמד של שפה רשמית של מדינת וא. שאר השפות מדוברות על ידי קבוצות מיעוט ואין להן מעמד רשמי. אתר האינטרנט "אתנולוג" (אנ') מזהה 168 שפות אוסטרו-אסיאתיות, המתחלקות לשלוש-עשרה קבוצות (או 14 אם מביאים בחשבון את שומפן) תחת שתי תתי-משפחה: מון-חמר ומונדה. בשיטות מיון אחרות מוגדרות שלוש תתי-משפחה: מונדה, חמר גרעיני וחאסי-חמואית.

משערים כי השפות האוסטרו-אסיאתיות הן שפות של אוכלוסייות ילידות בדרום-מזרח אסיה ובדרום הודו, במובן שדובריהן קדמו לגלי ההגירה של דוברי השפות תאי-קדאי(אנ'), אוסטרונזיות, שפות דראווידיות, סינו-טיבטיות והודו-אירופיות. הועלו תאוריות באשר לקשר של שפות אלה למשפחות שפות אחרות, בעיקרן התאוריה האוסטרית – של שמידט (1906) ועד לקשר הדרום-מזרחי של סגארט-סטארוסטה (2005). מספר דוברי השפות האוסטרו-אסיאתיות חצה בתחילת המאה ה-21 את ה-100 מיליון.

קישורים חיצונייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא בלשנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.