שרון לוקהרט
שרון לוקהרט (באנגלית: Sharon Lockhart; נולדה ב-1964) היא צלמת ואמנית וידאו אמריקאית, העוסקת ביצירתה בנושאים חברתיים.
 | |
| לידה |
1964 (בת 60 בערך) נורווד, מסצ'וסטס, ארצות הברית |
|---|---|
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה | קולנוע, צילום, מיצב |
| פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים (2001)  |
  | |
ביוגרפיה עריכה
נולדה בנורווד, מסצ'וסטס בשנת 1964. בשנת 1991 קיבלה תואר ראשון מהמכון לאמנות של סן פרנסיסקו. בשנת 1993 השלימה תואר שני במרכז לאמנות של הקולג' לעיצוב בפסדינה.
היא פרופסור חבר בבית הספר לאמנות ועיצוב של אוניברסיטת דרום קליפורניה[1].
לוקהרט חיה ועובדת בלוס אנג'לס[2].
יצירתה עריכה
יצירתה של לוקהרט כוללת בעיקר סרטי וידאו, צילומים ומיצבם, שבהם היא עוסקת בנושאים חברתיים וכן בסוגיות חזותיות ואמנותיות. לרוב היא עובדת על הפרויקטים שלה לפרקי זמן ממושכים כדי לבנות מערכות יחסים משמעותיות עם הדמויות המתועדות. כמו כן, היוצרת מבצעת מחקר רב טרם תחילת היצירה[2].
בתחילת דרכה כיוצרת, לוקהרט הבינה כי ביכולתה להשתמש במדיום הקולנועי כדי לחקור נושאים שהם לכאורה "לא ראויים לציון", שקטים, שוליים וסמויים מן העין. היא משתמשת במצלמה סטטית וכך שמה דגש על הדמויות והחללים שבהם הן פועלות. היא מניעה את הדמויות בפריים באמצעות כוריאוגרפיה שהיא בונה, כשתנועות המצלמה הופכות למשניות לעומת תנועת הדמויות[1].
שרון לוקהרט ונועה אשכול עריכה
פרויקט משותף של לוקהרט עם קרן נועה אשכול שהוצג בין השנים 2011–2012 במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. לוקהרט הגיעה לתל אביב בשנת 2008 במסגרת יוזמה בשם "שותפות תל אביב לוס אנג'לס", של הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס.
במהלך ביצוע מחקר בישראל נחשפה לוקהרט ליצירתה של האמנית נועה אשכול (שנפטרה בשנת 2007) בתחום הכוריאוגרפיה והטקסטיל והמשיכה את מחקרה בארכיוני קרן אשכול, וכן בחנה רקדנים שפעלו בהתאם לפרקטיקה של אשכול. שיתוף פעולה זה הניב שני מיצבים קולנועיים, סדרת צילומים ותערוכה בשני חלקים שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית ובמוזיאון ישראל[3].
נבחרת כדורסל הבנות של גושוגאוקה עריכה
לוקהרט הוזמנה לטוקיו לשהות אמן בשנת 1996, במהלכה נהגה לצפות באימוני קבוצת כדורסל לבנות של חטיבת ביניים. היא יצרה סרט בשישה חלקים שמתעד את תנועתן של השחקניות, בכוריאוגרפיה שיצרה. המצלמה בסרט סטטית ואילו השחקניות נכנסות ויוצאות מן הפריים בתנועה מתמדת.
ביצירה שמה לוקהרט דגש על כוחה של הקבוצה והיכולת לשיתוף פעולה בין הנערות. היא מעלה שאלות אודות הישגיות נשית כחלק מאורח חיים שיתופי וקבוצתי[4]. דרך חוסר התמקדות בקהל האוהדים והמאמן, היא מבטלת את ערכי התחרותיות ובמקומה שמה דגש על סולידריות ושיתופי פעולה.
בין השנים 2019–2020 הוצגה התערוכה בישראל, במוזיאון חיפה לאמנות[4].
סקירה קטנה עריכה
היצירה "סקירה קטנה" (Little Review) הוצגה בביאנלה בוונציה. ההשראה ליצירה הייתה גישתו של יאנוש קורצ'אק לזכויות הילד ושמה מתכתב עם שמו של עיתון הילדים שייסד (מאלי פשגלונד) שנכתב כולו על ידי ילדים[5].
בזמן ששהתה בפולין ליצירת סרטה ""פודבורסקה", החלה לבקר במרכז טיפולי לנערות וילדות בסיכון. לוקהרט החלה תהליך מחקר שנמשך כארבע שנים, במהלכו צילמה סרטים ותמונות בשיתוף עם הנערות. לאורך התהליך המשותף שאפה לוקהרט להעצים את הצעירות ולסייע להן למצוא קול אישי ולהבין כי יש להן חשיבות והשפעה, גם במקום שבו אין להן שליטה על חייהן והן נתונות לסמכותם של אחרים. היא העבירה סדנאות לנערות בנושאים כגון פמיניזם, מיינדפולנס, טיפול בתנועה, אימפרוביזציה, מחול וכתיבה יצירתית כדי לתרום לצמיחתן האישית[5].
כחלק מן התהליך המשותף הנערות גם קראו בעיתון "סקירה קטנה" של קורצ'אק ומצאו בו עניין רב על אף השנים הרבות שחלפו מאז צאתו, שכן הן יכלו להזדהות עם נושאים רבים שעליהם סיפרו הילדים בכתבות השונות.
לאורך הסרט היוצרת אינה מתארת את סיפור הרקע של הנערות והגורמים שהביאו אותן למוסד, ובמקום זאת מתמקדת בתהליך החיובי שאותו הן עוברות. זאת כדי לפרק דעות קדומות, למנוע חשיבה סטריאוטיפית עליהן ולגרום לצופים להימנע משיפוטיות כלפיהן[5].
גאות כפולה עריכה
סרט משנת 2009 שמתמקד בדייגת צדפות בחוף במיין, במועד שבו הגאות מתרחשת פעמיים במהלך היום- בזריחה ובשעת השקיעה. לוקהרט בחרה להתמקד במקצוע מסורתי, שאינו נמצא במרכז תשומת הלב של החברה, וכן באופן שבו מלאכתה של הדייגת מושפעת מכוחות הטבע תלויה בהם[6].
בדומה לסרטים נוספים שלה, לוקהרט בחרה גם בסרט זה במצלמה נייחת. הצופים בסרט נדרשים לשים לב לפרטים הקטנים ולמקד את מבטם לפרק זמן ממושך, שמוצב לנגד הסחות הדעת הרבות שהחיים של היום מזמנים[7]. הנוף הפתוח והקנוני של אמריקה שבחרה היוצרת להציג מתייחס גם לציורי הנוף מן המאה ה-19 של ציירים אמריקאים כגון וינסלו הומר, ג'ורג' אינס ומרטין ג'ונסון הייד.
בתהליך יצירת הסרט חקרה לוקהרט אודות הנופים במיין וכן הדיג המסורתי במקום, כאשר אחד ממקורות ההשראה לסרט הוא איתני הטבע ומשמעותם במלאכת הדיג[7].
היוצרת גם הקנתה חשיבות רבה לסאונד ולאופן שבו הוא מגשר בין הנראה למה שאינו נראה בפריים. דרך הקולות היא ממחישה את החיים השוקקים ביער, שאינו בהכרח נראה לעין אולם מהווה חלק מעולם הסרט.
הפסקת צהריים עריכה
בסרט "הפסקת צהריים" (Lunch Break) משנת 2008 מתמקדת לוקהרט בפועלים במספנה גדולה במיין בזמן הפסקת הצהריים. בניגוד לסרטים אחרים של היוצרת, בסרט זה המצלמה נמצאת בתנועה והיא נעה במורד מסדרון ארוך במספנה, כאשר השוט מוצג בהילוך איטי קיצוני. הסרט מוצג כולו בשוט רציף אחד בתנועה.
לוקהרט ביצעה תחקיר ממושך טרם צילום הסרט, שנמשך כשנה אחת, במהלכו שאפה להכיר לעומק את הפועלים ואת שגרת היום יום של המספנה. היא נפגשה עם חשמלאים, רתכים, מכונאים ופועלים נוספים במפעל מתוך מטרה להכיר אותם מקרוב ולהימנע מייצוג סטריאוטיפי ומרוחק שלהם. היא קיבלה גישה לצילום במקום דרך קשרים שפיתחה במהלך התחקיר עם כמה מארגוני העובדים של המספנה, שסייעו לה בהשגת האישורים הנדרשים. כמו כן כחלק מן התחקיר קראה אודות חוקי עבודה אמריקאיים לצד ספרות ושירה מאת פועלים.
היא בחרה להתמקד בפרטים הקטנים של היום יום, ודרכו להעלות דיון בנושאים חברתיים, כגון דעיכתו של מעמד הפועלים והתעשייה האמריקאית המסורתית למול עליית הקפיטליזם העולמי במאה ה-21[8].
הבחירה של לוקהרט להתמקד דווקא בהפסקת הצהריים ולא בעבודה עצמה הייתה מכוונת, ונועדה להצביע על השינויים שעוברים על התעשייה ועולם התעסוקה האמריקאי. מספנת BIW, שנוסדה בשנת 1884, היא אחד ממקומות התעסוקה הגדולים במדינת מיין, ובעת יצירת הסרט הייתה בין הארגונים היחידים במדינה שעדיין דגלה בהפסקת צהריים אחידה ומשותפת לכלל עובדי המפעל[9].
כמו כן, במהלך ההפסקה יכלה להתמקד בפרטים כאינדיבידואלים ולהציג את המנהגים וההעדפות האישיים שלהם בזמנם הפנוי, במנותק מן העבודה. האפשרות להתעכב על הפרטים הקטנים בשגרת הפועלים מתחדדת דרך השימוש בהילוך איטי, הצופים נדרשים לתת דעתם על הפרטים הקטנים הללו, שבשגרה היו יכולים לחמוק מן העין ומתשומת הלב[10].
תערוכות עריכה
בין תערוכות היחיד שאותן הציגה לוקהרט[11]: המרכז לאמנות עכשווית בווילנה (2019), מוזיאון בררדו לאמנות, ליסבון (2017), מוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס (2012), מוזיאון ישראל, ירושלים (2011), המוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו (2011), מרכז ווקר לאמנות, מיניאפוליס (2006), המוזיאון לאמנות עכשווית, שיקגו (2001).
יצירותיה נכללו בתערוכות קבוצתיות בביאנלה של ליברפול (2014), מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית (2004), התערוכה התלת שנתית הבינלאומית לאמנות עכשווית בקליבלנד (2018), וכן הציגה בביאנלה של ונציה[12].
פרסים עריכה
בין הפרסים בהם זכתה לוקהרט[13]:
- 2015: פרס אלפרט לאמנויות
- 2015: ציון לשבח, פסטיבל מרסיי לקולנוע תיעודי
- 2015: אזכור מיוחד כיוצרת הטובה ביותר, פסטיבל סרטי האוונגרד באתונה.
- 2008: מלגת קרן LEF
- 2007: מלגת מכון רדקליף, אוניברסיטת הרווארד
- 2001: מלגת גוגנהיים בתחום הקולנוע[14]
- 2000: מלגת קרן רוקפלר לקולנוע, וידאו ומולטימדיה
- 1999: מלגת DAAD לשהות אמן, ברלין
- 1996: מלגה של מועצת תרבות אסיה, שהות אמן, איבאראקי, יפן
- 1995: מלגת קונסטלהאוס לשהות אמן, שטוטגרט, גרמניה
- 1994: מלגת "Art Matters"
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Sharon Lockhart, The Guggenheim Foundation
- ^ 1 2 Sharon Lockhart, CalArts School of Art
- ^ קטלוג התערוכה שרון לוקהרט ונועה אשכול, המרכז לאמנות עכשווית, 2011
- ^ 1 2 שרון לוקהרט: נבחרת כדורסל בנות של גושוגאוקה, באתר מוזיאון חיפה לאמנות, 2019
- ^ 1 2 3 Jakub Gawkowski, Sharon Lockhart's Little Review - Giving Voice and Power to Young Women, Krytyka Polityczna and European Alternatives, 2017
- ^ Double Tide, 2009, האתר הרשמי של שרון לוקהרט
- ^ 1 2 Scott MacDonald, Cine-Surveillance: 3 Avant-Docs Interviews with Amie Siegel, Sharon Lockhart, Jane Gillooly, Film Quarterly 66, University of California Press, 2013, עמ' 28-40
- ^ Sharon Lockhart: Lunch Break, San Francisco Museum of Modern Art, 2011
- ^ Sharon Lockhart: Lunch Break, Mildred Lane Kemper Art Museum, 2010
- ^ Edward Bacal, Sharon Lockhart and Steve McQueen: Inside the Frame of Structural Film, cineACTION 91, 2013
- ^ One-Person Exhibitions, האתר הרשמי של שרון לוקהרט
- ^ Group Exhibitions, האתר של שרון לוקהרט
- ^ Sharon Lockhart, Gladstone Gallery
- ^ Sharon Lockhart, Guggenheim Memorial Foundation