תוכנית מקלין
תוכנית מקלין הוא שמה של תוכנית המתאר הראשונה של ירושלים. היא נערכה בשנת 1918 על ידי האדריכל ויליאם מקלין על פי הזמנה של מושל ירושלים, רונלד סטורס.
רקע
עריכהב-9 בדצמבר 1917, לאחר 400 שנות שלטון עות'מאני, נכנעה ירושלים בפני הצבא הבריטי. יומיים לאחר מכן ערך הגנרל אלנבי טקס לרגלי המצודה במגדל דוד, בו הכריז על העקרונות שינחו את השלטון הבריטי בארץ, ועל תוכניותיו בנוגע לעתיד ירושלים. בין היתר, הכריז אלנבי על נקיטת צעדים לשימור הסטטוס קוו בעיר, וכל על שמירת המקומות הקדושים לכל הדתות.
למושל ירושלים מונה רונלד סטורס, אדם משכיל ורחב אופקים, שביקש לשים קץ להזנחה ולחוסר התכנון והאנרכיה, שאפיינו את ירושלים בתקופה העות'מאנית. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד פרסם סטורס פקודות, צווים מנהליים ותקנות הנוגעים לבנייה בירושלים, דוגמת החובה לצפות בתים חדשים באבן. תקנה חשובה שהתייחסה לבנייה בקרבת העיר העתיקה קבעה כי: "שום אדם לא יהרוס, ישכלל, יחליף או יתקן תבנית כל בנין בירושלים או בסביבותיה, בתוך קוטר של 2,500 מטרים משער שכם, עד שיקבל רישיון בכתב מהמושל הצבאי"[1].
התוכנית
עריכהבשנת 1918 הזמין סטורס את האדריכל ויליאם מקלין להכין תוכנית שתתווה קווים לתכנון ירושלים ובנייתה כעיר מודרנית. מקלין שימש אז כאדריכל העיר אלכסנדריה שבמצרים, והיה בעל ניסיון בתכנון ערים. במשך שלושה חודשים עמל מקלין על התוכנית, שהתבססה על הבחנה בין ארבעה אזורים בעיר, שהוגדרו כבעלי אופי ועתיד אורבני ותכנוני שונים:
- העיר העתיקה תזכה לשימור, בשל היותה גרעין המכתיב את אופייה הדתי והייחודי של ירושלים. על פי התוכנית, בנייה בעיר העתיקה תתאפשר בהיתר מיוחד בלבד.
- השטחים הצמודים לחומות העיר העתיקה יהיו שטחים ציבוריים פתוחים, וכל המבנים הצמודים לחומה יסולקו.
- האזור הצפוני-מזרחי לעיר העתיקה, כולל הר הזיתים, ייחשב כשטח בעל ייחוד דתי ורוחני, ותתאפשר בו בנייה בהיתר מיוחד בלבד.
- האזור שממערב לעיר העתיקה, לאורך דרך יפו יהווה יעד לפיתוח עתידי-מודרני.
התוכנית ראתה בעיר העתיקה את המוקד האזורי, האדריכלי והרגשי של ירושלים כולה, אך לא הקנתה לה כל משמעות פונקציונלית. כל הדרכים, הרחובות והשבילים הובילו בתוכנית למרחב ירוק סביב החומות, כך שבין העיר העתיקה לעיר החדשה ממערב הפרידו שטחים פתוחים נטולי מבנים כלל. מרחב נוסף הושאר ממזרח ומצפון, לאורך נחל קדרון, בין העיר העתיקה להר הזיתים והר הצופים. כל האזור שממערב לעיר העתיקה יועד לפיתוח כמעט ללא מגבלות, פרט לכך שהמבנים ייבנו לגובה נמוך מאוד ("עד גובה העצים"), כדי להדגיש את הטופוגרפיה ואת קו הרקיע הטבעיים של ירושלים, וכדי לא להאפיל על העיר העתיקה.[2] מקלין ראה בשיפור מערכת הרחובות משימת-על, ולכן יצר תשתית מוקפדת מאוד של מערכת כבישים, שיובילו לאגן העיר העתיקה. במקביל מציעה תוכניתו מערכת כבישי טבעת, שיגדירו את מרחב העיר, ויקשרו את אזורי המגורים עם השטחים הציבוריים.
תוכנית מקלין התמקדה לא רק בתכנון הרעיוני, אלא גם במרכיבים האדריכליים. כך למשל, נאסר השימוש בחומרי בנייה זרים כגון פח גלי, טיח או בטון, או שימוש בתבניות בנייה מסורתיות, כמו כיפות או גגות מרוצפי אבן. תקנות אלו נועדו ליצור אחידות והרמוניה לכל העיר.
ביקורת על התוכנית
עריכהלתוכנית מקלין מספר חסרונות, הנובעים בעיקרם מהיותה תאורטית בעיקרה, ללא התחשבות בטופוגרפיה הייחודית של ירושלים, או בהיבטים החברתיים הייחודיים של העיר. כן נטען שהתוכנית לוקה בסכמתיות יתר ובראייה רומנטית של ירושלים. בשל כך היא נתקלה בהתנגדות, בעיקר מצד תושבי העיר היהודים, שקבלו על כי התוכנית מתעלמת מהאופי ומהמרקם החברתי הייחודי של ירושלים, המוגדרת כבר דורות על פי אזורי מגורים של בני דתות שונים.
בעיות אלו הביאו את סטורס לזנוח את תוכנית מקלין. הוא הקים את האגודה למען ירושלים והזמין את צ'ארלס רוברט אשבי, לתכנן תוכנית אב חלופית לירושלים. גם תוכנית זו לא נתקבלה, ולאחריה תוכננה תוכנית אב נוספת, הפעם על ידי פטריק גדס. למרות דחייתה של תוכנית מקלין, התשתית התכנונית של הכבישים בה נתקבלה בכל תוכניות המתאר הבאות של ירושלים, וחלקים ממנה (בעיקר תוכנית כבישי הטבעת) הוגשמו בפועל רק בראשית שנות האלפיים. עיקרון נוסף שיושם כבר מהתחלה הוא פינוי המבנים סביב העיר העתיקה, והשארת שטח ירוק סביב החומות.
לקריאה נוספת
עריכה- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת כתר, 1991