אבן ירושלמית

אבן ירושלמית (בפי בנאי ירושלים, בערבית: حجر القدس) - כינוי עממי למיזית יהודית שהיא אבן גיר קשה, לעיתים מעורבת בדולומיט המצויה באזור הרי ירושלים ומשמשת אבן לבנייה בירושלים ובסביבתה. צבעה נע בין צהוב כהה לאדמדם. באחד מסוגי האבן, נעשה שימוש רב במבנים מפורסמים בסביבה זו, בין השאר בכותל המערבי.

הכותל המערבי בעיר העתיקה בירושלים, הבנוי באבן ירושלמית
בית פרנק במושבה הגרמנית בירושלים, הבנוי באבן ירושלמית

שם והגדרהעריכה

המיזי יהוד היא אבן גיר קשה, הנקראת כך בערבית על שם "היהודים קשי העורף"[1]. בעברית היא נקראת "אבן ירושלים". הבונים והמתכננים באזור השפלה מכנים בשם "אבן ירושלמית" כל שימוש באבן מסותתת ביד או כל אלמנט מבני שנראה כעשוי מאבן מסותתת ביד. הכינוי "אבן ירושלמית" משמש באופן הזה לתיאור של חיפוי קירות, ריצוף, גדרות ושל קירות תומכים. גם אבנים מלאכותיות הנוצקות מחומרים צמנטיים לתבניות בצורה המחקה פני אבן מסותתת, זוכות לכינוי "אבן ירושלמית". ישנם מספר סוגים של גמר של אבן מסותתת.

גאולוגיהעריכה

 
האבן במצבה הטבעי
 
אבן גיר משכבת טורון במכתש רמון, בדרום הארץ. אבן זו היא מסוג ה'מליק' של האבן הירושלמית
 
חזית אבן ירושלמית על מלון ענבל בירושלים

הרי ירושלים מורכבים בעיקר מסלעי המשקע אבן גיר ודולומיט. לאבן, שנחצבה למטרות בנייה, צבעים מגוונים, החל בלבן, עבור בוורוד וכלה בצהוב וזהוב. כל צבעי האבנים ידועים בכינוי "אבן ירושלמית". גיר רך נמצא ממזרח לירושלים והוא משמש, כבר שנים רבות, כחומר בנייה זול. אבן מגיל קנומן (מלפני 99.6 מיליון שנה), הידועה בערבית כ"מיזי אחמר" ו"מיזי יהוד", עמידה בהרבה מגיר זה, אך הייתה קשה מאוד לכרייה בשיטות טרום מודרניות. מגיל טורון מצויות האבנים "מיזי חילו" ו"מליק", אבני הבנייה הירושלמיות היקרות ביותר. ה"מליק" היא אבן רכה ונוחה לחציבה המתקשה במגע עם האוויר ונעשית עמידה. אבן זו שמשה בעת העתיקה לבניית מוסדות הציבור בעיר ובתקופה האסלאמית לבניית החומות ומבני העיר העתיקה.

היסטוריהעריכה

בעת העתיקהעריכה

לדברי הגאולוג הישראלי איתמר פרת, תושבי ירושלים בימי קדם חצבו את האבן לבניית בתיהם מהחצרות, כאשר בבור שנשאר השתמשו לאגירת מי גשמים. מערת צדקיהו הממוקמת תחת הרובע המוסלמי ומתפרשת על כ-9,000 מ"ר. הייתה מחצבה ענקית שממנה חצבו את אבני הגזית לבניית ירושלים מתקופת הברזל ועד שלהי התקופה העות'מאנית[2]. גם בגבעה שמול מערת צדקיהו הייתה מחצבה גדולה בעת העתיקה (באזור גן הקבר ותחנת האוטובוסים המרכזית של מזרח ירושלים)[3].

במהלך השנים, במסגרת חפירות ארכאולוגית שונות, נחשפו בסביבת ירושלים, עשרות מחצבות עתיקות: במגרש הרוסים (אצבע עוג מלך הבשן), ברחוב המדרגות בנחלאות, ליד ימין משה, בשכונת סנהדריה[4], בית חנינא[5] ובמקומות נוספים.

בשנת 2013 נערכה חפירת הצלה של רשות העתיקות בתוואי בנייתו של כביש מספר 21 בין השכונות שועפט ורמת שלמה בצפון ירושלים. במקום התגלתה מחצבת אבן גדולה שמתוארכת לסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל[6]. מאחר שהמחצבה שנחשפה, שוכנת באזור גבוה יותר מהעיר העתיקה, והיא תוארכה לזמן בניית הכותל המערבי, העריכו הארכאולוגים שקל היה לשנע את האבנים הענקיות משם למפעלי הבנייה הענקיים של הורדוס. הגאולוגים סימון עמנואל ויעל לוינסון, חוקרים מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, בחנו את הסלעים באזור הזה ואת אבני הכותל והגיעו למסקנה שהחוצבים שסיפקו את אבן הבנייה לכותל סיפקו שני סוגי אבנים, שאחד מהם נחות ויש בו בליה מואצת. וזו הסיבה שבכותל יש אזורים בהם האבן מתפוררת ואזורים שהאבן נשמרה במצב טוב[7].

בתקופת המנדט הבריטיעריכה

בתחילת תקופת המנדט הבריטי חוקק מושל ירושלים הראשון מטעם הבריטים רונלד סטורס חוק עירוני המחייב כל קיר חיצוני בירושלים להיות מחופה באבן מסותתת. חוק זה חוקק כחלק מתוכנית המתאר העירונית שנערכה בשנת 1918 על ידי ויליאם מקלין, מהנדס העיר אלכסנדריה. מטרת החקיקה הייתה לשמר את סגנון הבנייה בעיר ולא לאפשר שימוש בחומרים מודרניים כמו בטון וטיח[8].

קירותיהם החיצוניים ועמודיהם של בתים וחזית כל קיר הגובל דרך יהיו מצופים אבני-גזית טבעיות מרובעות

תיקון מס' 1 בתוכנית המתאר לירושלים, תוכנית מס' 64

ב-1923, אהרן גרבלסקי ייסד את "שיש ירושלים", מפעל לעיבוד אבן, הראשון שהיה בבעלות יהודית באזור ירושלים[9]. בנו, יחיאל גרבלסקי, הרחיב את העסק ובשנת 2000 עבר המפעל מאזור התעשייה תלפיות לאזור התעשייה הר טוב[10]. אספקת האבן למפעל מגיעה ממחצבת החברה סמוך למצפה רמון, אך היא עדיין משווקת כאבן ירושלמית[9].

בימי המנדט הבריטי המקור העיקרי למיזי יהוד היה באזור בית לחם, אך הייתה גם מחצבה למיזי יהוד באזור ליפתא. מחצבה זאת שימשה לבנייה בישראל לאחר מלחמת העצמאות עת בית לחם הייתה בשליטת ממלכת ירדן[11].

לאחר הקמת המדינהעריכה

 
דוגמה של בניין מגורים בשכונת הקטמונים שנבנה בשנות ה-60 בחיפוי בטון ולבנים אדמות ולא באבן

לאחר הקמת המדינה הוחלט לא לאכוף את התקנה המחייבת חיפוי באבן של מבנים, עקב העלות הגבוה והצורך לבנות בתי מגורים במהירות[12]. כך שכונות רבות נבנו בחיפוי טיח, לבנים או בטון חשוף, דוגמת קריית היובל וחלקים מהקטמונים. עם זאת רוב מבני הציבור ובניינים במרכז העיר חופו באבן[13]. גם הבניינים בשיכון המקשר בכניסה לירושלים, שנבנה בשנת 1937, חופו בטיח ולא באבן. זאת מאחר שהיה בשולי העיר באותה עת.

המחצבה העיקרית לאבן ירושלמית לאחר הקמת המדינה הייתה מחצבת הקסטל[13], שהייתה בבעלות חברת "תעשיית אבן וסיד"[14]. בסוף שנות ה-60 החלה עיריית ירושלים שוב לאכוף את התקנה המחייבת חיפוי באבן ירושלמית, עם זאת הותר לחפות גם באבן נסורה ולא רק באבן מסותתת, בעיקר למבנים רבי קומות דוגמת מגדל העיר, מרכז כלל ומלון לאונרדו פלאזה ירושלים. זמינות האבן גדלה לאחר מלחמת ששת הימים ממחצבות באזור חברון ומצפון לכפר א-ראם. אך את מקומה של המאזי היהודי בחיפוי מבנים וריצוף בשטחים ציבוריים, תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן כמו אבן ביר זית והאבן החברונית שהיא רכה בהרבה ולפיכך קלה יותר לעיבוד.

ביולי 2019, הודיע עיריית ירושלים כי היא בוחנת שינוי בתקנה לבנייה באבן בירושלים, "לעדכנה לצורכי הזמן ולהתאימה לתבנית הבנייה הגבוהה החדשה בעיר ולאפשרויות הטכנולוגיות החדשות"[15].

תכונות וסוגיםעריכה

על פי המכון הגאולוגי, סוגים שונים של סלעים מנוצלים למטרות שונות. סוגי אבן המשמשים בבניין הם:

  • לבן, גיר גבישים גס, הוא ה"מליק" המקורי- אבן המלכים.
  • גיר בצבע קרם הידוע בערבית המקומית בשם "מיזי חילו"- אבן מתוקה.
  • דולומיט גבישים אפור, הידוע בערבית בשם "מיזי יהוד"- אבן יהודית, זו האבן הירושלמית הנפוצה.
  • Jerusalem Gold - אבן מיזי יהודי בגוון זהוב - צהבהב.
  • Jerusalem Red - אבן מיזי יהודי בגוון אדמדם.
  • אבן גיר דק שכבתי.

סוגי האבנים האלו נחצבו מאבני הגיר והדולומיט של יהודה בעיר העתיקה ומחוצה לה.

בצפון הארץ מצויה המיזית הלבנונית הדומה לאבן הירושלמית בתכונותיה, אך בהירה ממנה בהרבה.

מבחינה פיזיקלית האבן הירושלמית נחשבת לחזקה יחסית בין אבני הגיר המצויות בישראל. חוזקה ללחיצה מגיע ל-2000 ק"ג לסמ"ר וצפיפותה נעה בין 2700 ל-2300 ק"ג למ"ק.

שימוש סמליעריכה

אבן ירושלמית משמשת לחיפוי מבנים רבים בעולם באופן סמלי.

בשנת 1952, תרמה מדינת ישראל 40 טון של אבן ירושלמית לבניית מטה האומות המאוחדות בניו יורק. האבן שימשה לריצוף[16].

בשנת 1988, סיפקה חברת "שיש ירושלים" אבן ירושלמית לבניית הספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם רונלד רייגן[17].

בשנת 2001, נחנכה שגרירות ישראל בברלין שחופתה באבן ירושלמית[18].

אבנים ירושלמיות שונות משמשות במבנים יהודיים מחוץ לישראל בכדי לסמן זיקה לישראל או ליהדות. שימוש בדרך זו נעשה לדוגמה בסן חוסה, בירת קוסטה ריקה ומרכז מנורה בדניפרו שבאוקראינה. אבן ירושלמית משמשת פעמים רבות בבתי כנסת מהעת החדשה, ליצירת דמיון לכותל המערבי וכרקע לארון הקודש.

בבניית מקדש שלמה שבסאו פאולו, נעשה שימוש באבן ירושלמית בשווי שמונה מיליון דולר[19].

בתקשורתעריכה

אבן ירושלמית הייתה הנושא של הסרט התיעודי "רד סטון - הצד האחר של ירושלים" ששודר גם ברשת אל ג'זירה[20].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מן החיים בירושלים, אבן ירושלים, הצופה, 14 באוגוסט 1938
  2. ^ גבריאל ברקאי, מערת צדקיהו - ההיבט הארכאולוגי, בתוך: אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - ירושלים הבנויה : קווי יסוד בהתפתחותה של ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1986
  3. ^ יחיאל זלינגר, ‏ירושלים, גן הקבר, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 118, 20 במרץ 2006
  4. ^ רחל בר-נתן, ‏ירושלים, סנהדריה, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 120, 19 באוגוסט 2008
  5. ^ יעקב ביליג, ‏ירושלים, שיכוני נוסיבה, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 131, 15 באוקטובר 2019
  6. ^ אירנה זילברבוד, ‏ירושלים, שועפט (כביש 21), באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 129, 15 במרץ 2017
  7. ^ ניר חסוןהאם הקבלן שבנה את הכותל המערבי רימה את הורדוס?, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2014
  8. ^ נעמה ריבהאיך תיראה האבן הירושלמית בעוד מאה שנה?, באתר הארץ, 10 ביוני 2018
  9. ^ 1 2 אורה קורן, איך הצליח מפעל ירושלמי לשלב בין מסורת וחדשנות - וגם לצלוח את המשבר הכלכלי, באתר TheMarker‏, 16 בספטמבר 2012
  10. ^ אלעזר לוין, ‏אפריקה וצרבן יבנו פאואר סנטר על קרקע שיש ירושלים ב-15 מיליון ד', באתר גלובס, 24 בינואר 2000
  11. ^ מיזי יהוד, מעריב, 31 בינואר 1955
  12. ^ יעל בלקין, סוף תקופת האבן בירושלים?, באתר TheMarker‏, 15 באוקטובר 2019
  13. ^ 1 2 מ יניב, ייבנו בתי ירושלים באבן, זמנים, 14 באוקטובר 1954
  14. ^ מנהלי מחצבת "קסטל" כופים עבודה קבלנית על הפועלים, קול העם, 5 בדצמבר 1950
  15. ^ שלומי הלר, ללא אבן החיפוי: אחרי מאה שנים – בעירייה מבקשים לבחון את התקנה לבנייה באבן בירושלים, באתר כל העיר, 27 ביולי 2019
  16. ^ אבן ירושלמית לבית האו"ם, הארץ, 31 במרץ 1952
  17. ^ אבן ירושלמית לסן דייגו, מעריב, 19 בינואר 1988
  18. ^ נועם דביר, שגרירויות ישראל: ככה אנחנו נראים, באתר הארץ, 19 באפריל 2010
  19. ^ איל וינברג, זה לא נתניהו, בעיני הימין בברזיל ישראל היא ישות אלוהית, באתר "שיחה מקומית", 8 בינואר 2019
  20. ^   The Red Stone Trailer - تريلر فيلم الحجر الأحمر, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:47)