אבן ירושלמית

אבן ירושלמית הוא כינוי לסגנון של חיפוי אבן שנראה כמו בנייה מסורתית של מבנים בירושלים העתיקה והמנדטורית ובערים מסביבה כדוגמת חברון, יריחו ורמאללה. הביטוי רווח במדינת ישראל באזורים שמחוץ לירושלים ונעשה בו שימוש מסוים גם בחו"ל.

בית פרנק במושבה הגרמנית בירושלים, הבנוי באבן ירושלמית

לעיתים נדירות, משתמשים בביטוי כדי לתאר את האבן המשמשת לחיפוי, שהיא בעיקר אבן גיר אאוליטי, או גיר דולימיטי, שמקורה במחצבות באזור חברון, בית לחם וביר זית.

תיאורעריכה

לחיפוי מסוג "אבן ירושלמית" ישנו צבע אופייני, בדרך כלל צהבהב עמום שלעיתים נראים בו פסים או כתמים וורודים או אדומים. צורת החיפוי היא שורות מקבילות של אריחים באורחים משתנים.. גובה כל שורה נע בדרך כלל בין חמישה עשר לעשרים וחמישה סנטימטרים. המישקים שבין האריחים מלאים בטיט, לעיתים בעל גוון מלאכותי חום.

האריחים עצמם מסותתים בסגנונות האופייניים לבניה באבן בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית שהינם " תלטיש, מוטבה, מוסמסם, מוקאדם וטובזה.

צירוף תכונות זה יוצר מראה מסוים ואופייני שמכונה בפי אנשי תעשיית הבניה בשם "אבן ירושלמית".

שיטות ביצועעריכה

חיפוי באבן ירושלמית בוצע בעבר בעיקר בשתי שיטות חיפוי אבן, חיפוי בשיטת הבניה ויציקת קירות משולבים של בטון ואבן.

שתי השיטות מוגדרות בתקן הישראלי הנוכחי[1] וכן מוגדרות במפרט הבינמשרדי לעבודות בניה [2]. בשנים האחרונות בד בבד עם פיתוח התקינה הישראלית בנושא חיפוי אבן החל משנת 2008, נעשה חיפוי בסגנון אבן ירושלמית גם באמצעות שיטת ברנוביץ, וגם בשיטת הקיר הכפול, כאשר הדוגמה הראשונה לשימוש בשיטה הזו היה בחיפוי מגדל האשפוז בבית החולים הדסה עין כרם.

היסטוריהעריכה

בתקופת המנדט הבריטיעריכה

בתחילת תקופת המנדט הבריטי חוקק מושל ירושלים הראשון מטעם הבריטים רונלד סטורס חוק עירוני המחייב כל קיר חיצוני בירושלים להיות מחופה באבן מסותתת. חוק זה חוקק כחלק מתוכנית המתאר העירונית שנערכה בשנת 1918 על ידי ויליאם מקלין, מהנדס העיר אלכסנדריה. מטרת החקיקה הייתה לשמר את סגנון הבנייה בעיר ולא לאפשר שימוש בחומרים מודרניים כמו בטון וטיח[3].

קירותיהם החיצוניים ועמודיהם של בתים וחזית כל קיר הגובל דרך יהיו מצופים אבני-גזית טבעיות מרובעות

תיקון מס' 1 בתוכנית המתאר לירושלים, תוכנית מס' 64

לאחר הקמת המדינהעריכה

 
דוגמה של בניין מגורים בשכונת הקטמונים שנבנה בשנות ה-60 בחיפוי בטון ולבנים אדומות ולא באבן

לאחר הקמת המדינה הוחלט לא לאכוף את התקנה המחייבת חיפוי באבן של מבנים, עקב העלות הגבוהה והצורך לבנות בתי מגורים במהירות[4]. כך שכונות רבות נבנו בחיפוי טיח, לבנים או בטון חשוף, דוגמת קריית היובל וחלקים מהקטמונים. עם זאת רוב מבני הציבור ובניינים במרכז העיר חופו באבן[5]. גם הבניינים בשיכון המקשר בכניסה לירושלים, שנבנה בשנת 1937, חופו בטיח ולא באבן. זאת מאחר שהיה בשולי העיר באותה עת.

ה[6]. בסוף שנות ה-60 החלה עיריית ירושלים שוב לאכוף את התקנה המחייבת חיפוי מבנים באבן, עם זאת הותר לחפות גם באבן נסורה ולא רק באבן מסותתת, בעיקר למבנים רבי קומות דוגמת מגדל העיר, מרכז כלל ומלון לאונרדו פלאזה ירושלים. זמינות האבן גדלה לאחר מלחמת ששת הימים ממחצבות באזור חברון ומצפון לכפר א-ראם.

ביולי 2019, הודיעה עיריית ירושלים כי היא בוחנת שינוי בתקנה לבנייה באבן בירושלים, "לעדכנה לצורכי הזמן ולהתאימה לתבנית הבנייה הגבוהה החדשה בעיר ולאפשרויות הטכנולוגיות החדשות"[7].

במדינת ישראל ישנן עיריות ומועצות מקומיות שהלכו בעקבות ירושלים ודורשות שבבניינים חדשים יבוצע חיפוי באבן טבעית. ברשויות האלו כדוגמת מודיעין-מכבים-רעות, מעלה אדומים ואפרת, מקובל בדרך כלל, לבצע חיפוי בסגנון אבן ירושלמית.

"אבן ירושלמית" כהגדרה לחומר גלםעריכה

השימוש במינוח "אבן ירושלמית" כהגדרה לסוג סלע המשמש לחיפוי, היא פחות נפוצה וקיימת בעיקר בקטלוגים של יצואני אבן מישראל ומהרשות הפלסטינית כדוגמת חברת "נאסאר" מבית לחם[8]. בקטלוגים מסוג זה מוצעות אבני חיפוי שקרויות בשם "Jerusalem gold" או "Jerusalem red", שמקורן בעיקר באזור בית לחם. באופן כללי, מדובר בסלעי גיר, שמקורן בעיקר בחבורת הר הצופים, כלומר בעיקר בגיר אאוליטי [9], בעל תכולה של שאריות בלתי מסיסות שמקנה לו צבע אדמדם או צהבהב ושלעיתים עבר דולומיטיזציה מסוימת, שאינה משפיעה אל תכונותיו ההנדסיות.

האופן הזה של השימוש בביטוי "אבן ירושלמית" נדיר מאוד בתוך תעשיית האבן המקומית, שבה הסוג הזה מכונה "סלאייב", ע"ש מחצבה עתיקה שכנראה הייתה ממוקמת בין יער גילה לבית ג'אלא. וזאת בהתאם למנהג בין אנשי מקצוע בתעשיית חלילא לכנות את הסלעים המשמשים כחומרי גלם ע"פ מחצבות המקור שלהם כדוגמת "ג'את", "חלחולה", "מצפה", "ביר זית" וכן הלאה.

שימוש סמליעריכה

 
בית הכנסת החדש בזאפורוז'יה מחופה בסגנון אבן ירושלמית שבוצע באמצעות אריחי גיר מחצי האי קרים

בצדק או שלא בצדק, הפך חיפוי אבן בסגנון "אבן ירושלמית" לסמל המייצג את ירושלים ולעיתים אף את ארץ ישראל, לכן נעשה בו שימוש בחיפוי פנימי או חיצוני במבנים בעלי זיקה ליהדות או למדינת ישראל, ברחבי העולם. להלן מספר דוגמאות לשימוש סמלי זה ברחבי העולם.

בתקשורתעריכה

אבן ירושלמית הייתה הנושא של הסרט התיעודי "רד סטון - הצד האחר של ירושלים" ששודר גם ברשת אל ג'זירה[12].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ת"י 2378 בהוצאת מכון התקנים הישראלי
  2. ^ פרק 14 "עבודות אבן" מהדורה רביעית שנת 1991
  3. ^   נעמה ריבה, איך תיראה האבן הירושלמית בעוד מאה שנה?, באתר הארץ, 10 ביוני 2018
  4. ^   יעל בלקין, סוף תקופת האבן בירושלים?, באתר TheMarker‏, 15 באוקטובר 2019
  5. ^ מ יניב, ייבנו בתי ירושלים באבן, זמנים, 14 באוקטובר 1954
  6. ^ מנהלי מחצבת "קסטל" כופים עבודה קבלנית על הפועלים, קול העם, 5 בדצמבר 1950
  7. ^ שלומי הלר, ללא אבן החיפוי: אחרי מאה שנים – בעירייה מבקשים לבחון את התקנה לבנייה באבן בירושלים, באתר כל העיר, 27 ביולי 2019
  8. ^ Jerusalem stone, באתר nassar stone
  9. ^ גיר אאוליטי הוא סלע משקע המורכב מעיקר מצואה מאובנת של רכיכות מקרוסקופיות
  10. ^ נועם דביר, שגרירויות ישראל: ככה אנחנו נראים, באתר הארץ, 19 באפריל 2010
  11. ^ איל וינברג, זה לא נתניהו, בעיני הימין בברזיל ישראל היא ישות אלוהית, באתר "שיחה מקומית", 8 בינואר 2019
  12. ^   The Red Stone Trailer - تريلر فيلم الحجر الأحمر, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:47)