מוספית

(הופנה מהדף תחילית)

בבלשנות, מוּסָפִית היא מורפמה המתווספת לבסיס המילה ולאותיות השורש שלה, ובכך מתאימה את משמעותה.

בשפה העברית המוספיות של מערכת הפועל מצטרפות על פי תבנית הבניין ומציינות את הזמן ואת הגוף. לדוגמה: במילה "אכלה", לבסיס אכל מתווספת מוספית הנקבה . עבור יצירת שמות העצם ותארים, המוספיות מצטרפות על פי המשקל של המילה.

סוגי מוספיותעריכה

את המוספיות נהוג לסווג על פי מיקומן במילה. הסוגים השונים של מוספית הם:

  • תחילית - מורפמה הנצמדת לתחילת המילה. לדוגמה, "התרגז": לבסיס הפועל רגז מצטרפת התחילית הִתְ-.
  • תוֹכִית - מורפמה המוכנסת לאמצע המילה. לדוגמה, "סיפור": תבנית-התנועות של המשקל i-u משובצת בין עיצורי השורש ספ"ר.
  • סוֹפִית - מורפמה המצטרפת לסוף המילה. לדוגמה, "אווירון": המילה אוויר + ואחריה הסיומת ון.
  • מוספית-מסגרת - שילוב של תחילית וסופית. לדוגמה, "ילכו": לבסיס הפועל מתווספות התחילית י'- והסופית -וּ לציון עתיד-גוף-שלישי-רבים.
  • קליטיק (clitic) צֶרֶף- הפיכה של שתי מילים למילה ומוספית נלוות, לדוגמה: להזכיר + לך, להזכירך.
הערה: עקב שגיאת הבנה, המושג קליטיק תורגם לעברית כ"קליטית" במשמעות "בעלת תכונת קליטיוּת" בכל הספרות העברית החל במאמריה של עידית דורון על כך. אלא שלמעשה המושג הלועזי הוא "קליטיק", ובעלת התכונה הזו תהיה קליטיקית (או קליטיקי לזכר).

עיצורי המוספיות בעברית הם לרוב מ', ת', נ' או ה' (מתנ"ה).

אופן הצטרפות המוספיות לבסיס המילהעריכה

אפיקסציה היא התופעה של הוספת מוספית לבסיס המילה. תופעה זו נרחבת בשפות רבות בעולם, ונפוצה מאוד בעברית ובאנגלית, למשל, אך לא קיימת בכל השפות. שפות שבהן אין אפיקסציה, דוגמת וייטנאמית, נקראות "שפות מבודדוֹת".

מוספיות יכולות להצטרף בשתי צורות עיקריות: שרשור, כלומר הצמדה ליניארית של מוספיות לבסיס זו אחרי זו; או סירוג, כלומר שילוב של מורפמות זו בזו בצורה לא-ליניארית. בענף המורפולוגיה נהוג לחלק שפות בעלות מוספיות על פי שיטת צירופן.

עברית, למשל, משתמשת בשתי השיטות. לדוגמה, הפועל "אכלתי" מורכב משורש אכ"ל ותבנית התנועות של בניין קל a-a מסורגים, שיוצרים את הבסיס אכל-, ואל הבסיס מצטרפת הסופית -תי המציינת עבר-גוף-ראשון-יחיד.

המשמעות הצורנית של המוספיותעריכה

בתורת הצורות (מורפולוגיה) של השפות השמיות, בסיס המילה הוא הצורן בעל המשמעות של המילה, ללא מוספיות. כאשר נטה את הפועל על פי בניין או נגזור את שם העצם על פי משקל בלבד, עדיין ללא מוספיות, נקבל בסיס חלופי השומר עדיין על המשמעות. למשל גָּמָל הנהגה כיום [gamal] יהפוך בריבוי גמלים לצורן גְּמַל [gmal] - בהגיה של ימינו. לצורן המשתנה ללא מוספיות מצורפות אליו נכנה גְּזִיר.

לגזיר מתווספות מוספיות, המותירות את המשמעות הבסיסית על כנה ומוסיפות עליה היבטי משמעות בלבד. בדוגמה שלעיל לגזיר גמל [gmal] התווספו הנעת העיצור האחרון של הגזיר בחיריק והוספת העיצור הסופי ם, לריבוי ממין זכר, ומתקבל [gmal]-[im].

תזכורת: בתורת הצורות איננו עוסקים בכתיב, לכן לא עסקנו באם הקריאה יו"ד, אלא רק בתוספת ההגאים של הדיבור הנשמע.

מילה כתחילית וכסופיתעריכה

הוספת מילה שלמה כתחילית משמשת ליצירת מושג חדש. דוגמאות:

  • התחילית "דו-" יוצרת צירופים כגון "דו־קרב", "דו־לשוני", ובאופן דומה התחילית "חד־" יוצרת צירופים כגון "חד־קרן" ו"חד־חמצני", והתחילית "תלת" יוצרת צירופים כגון "תלת־ראשי", "תלת־לשוני".
  • התחילית "בין־" יוצרת צירופים כגון "בין־לאומי". צירוף זה נכתב גם כהלחם בסיסים, "בינלאומי", אך האקדמיה ללשון העברית ממליצה שלא להשתמש בצורה זו.[1].
  • התחילית "על־" מופיעה בצירוף כגון "על־מפלגתי", ובאופן דומה התחילית "תת־" מופיעה בצירופים כגון "תת־קרקעי" ו"תת־אלוף".
  • בנוסף לצירוף של שתי מילים עבריות, כמודגם לעיל, מתקיים גם צירוף של מילה עברית עם תחילית לועזית, למשל "ביו־רפואי" ו"אולטרה־סגול". גם במקרה זה ממליצה האקדמיה ללשון העברית על מקף בין שתי המילים, למעט מקרים שהשתרשו כמילה אחת, כגון "מיקרוגל" ו"אנטישמי".[1]

בשימוש בתחיליות מסוג זה החל מנדלי מוכר ספרים בשנת 1897, בעת שתרגם מיידיש לעברית את ספרו "בעמק הבכא" ונזקק למילה עברית לתיאור קרב בין שני אנשים. הוא יצר את המילה "דו-קרב" בעקבות הצירוף התלמודי "דו פרצופין".[2] בעקבות התבססות פתרון זה הופיעו בעברית תחיליות נוספות, כגון "אי־" ו"רב־".

מקובלת פחות הוספה של מילה כסופית לשם יצירת מושג חדש. דוגמאות לכך הן "מחשב־על" ו"מוליכות־על".

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה