מקף
ערך זה עוסק בסימן פיסוק. אם התכוונתם לכתב עת, ראו המקף (־, בחלק מהטקסטים הישנים ⸗) הוא סימן פיסוק עברי שמטרתו העיקרית היא קישור בין שתי מילים. יש המתבלבלים בין המקף לבין הקו המפריד (–), המשמש להפרדה בין חלקי המשפט.
| מקף | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||
| סימני פיסוק | סימני כתב נוספים | |||||
|
נקודה . |
אמפרסנד (סימן "וגם") & | |||||
מקורו של המקף הוא טעם מקרא, בניגוד לסימני פיסוק אחרים בעברית מודרנית שיובאו משפות אירופיות, והוא מופיע בראש השורה (ולא באמצעה, כמו המקף האנגלי והקו המפריד).
הקלדהעריכה
ביוניקוד, המקף העברי הוא התו U+05BE;[1] כך מקלידים את המקף בעברית במערכות הפעלה שונות:
- Windows 10: צירוף של מקש Ctrl, מקש Alt ומקש - (מקף־מינוס) כשהתוכנה במצב קלט עברית (HE).
- Windows 8 ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והסימן - (מקף־מינוס).
- Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: אין צירוף מקשים זמין, אולם כש־Num Lock פועל והתוכנה הפעילה מצויה במצב קלט של כתיבת עברית (HE), יש ללחוץ Alt, להקליד 0206 בלוח המקשים הקטן שבצדה הימני של המקלדת (Numeric keypad), ואז לשחרר את מקש ה־Alt. (לפי ת"י 1452 הצירוף של מקש Alt ימני והסימן - (מקף־מינוס) אמור להוסיף מקף, אולם בגרסאות ישנות של Windows הוא מוסיף את תו הרפה.)
- macOS: Option-\.
- אנדרואיד (מקלדת Gboard): הקשה ארוכה על הסימן - (מקף־מינוס).
- iOS - הקשה ארוכה על הסימן - (מקף־מינוס).
שימושיםעריכה
- כחלק מטעמי המקרא שימש המקף לסמן, בנוסח המסורה של המקרא, ששתי מילים או יותר מהוות יחידת הטעמה אחת, עם ההשלכה שיש לכך על חלוקת הטעמים, ולפעמים גם על הניקוד. לא תמיד שימוש זה כפוף למעמדן התחבירי של המילים המוקפות, והוא תלוי יותר בנסיבות המוזיקליות.
- בעברית המודרנית, בהשפעת סימני הפיסוק האירופיים, המקף משמש בתפקיד תחבירי, בשימושים הבאים:
- אחרי תחיליות, למשל: אי־יציבות, בין־לאומי; וכן לפני סופיות, כגון: מעצמת־על או מוליכות־על.
- חיבור בין אותיות למספרים: ב־2001, ב־15:00, כ־100 משתתפים.
- חיבור בין אותיות עבריות לאותיות לועזיות: ל־Heathrow, ה־Spam.
- חיבור בין שמות משפחה, למשל: שולי מועלם־רפאלי.
- הדגשה וחיקוי לשפת הדיבור: ה־מורה, ה־ארץ.
- בדפוס, כאשר מילה נחתכת לשניים בשל חוסר מקום בשורה, יבוא מקף בסוף השורה בסוף חלקה הראשון של המילה.
- על פי האקדמיה ללשון העברית, יש להשתמש במקף בתעתיק לעברית של רצף אותיות לועזיות, למשל: אף־בי־איי או סי־אן־אן.
- ניתן להשתמש במקף על מנת להפריד בין אותיות השורש של מילה מסוימת, לדוגמה, א־כ־ל.[2]
- ניתן להשתמש במקף:
- בצירופי סמיכות כבולה (סמיכות שאינה ניתנת לפירוק), כגון: בית־ספר, הלילה השנים־עשר או תל אביב.
- כשחוזרים על אותה מילה בתיאור פועל, למשל: צעד־צעד.
לפי "כללי הפיסוק החדשים" של האקדמיה ללשון העברית אין חובה לנהוג כך.[3]
בניגוד לקו המפריד (להוציא קו לציון טווח), המקף בא ללא רווחים לפניו ולאחריו, והוא מופיע בגובה ראשי האותיות (אם ניתן).
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- כללי הפיסוק, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, תשס"ב.
קישורים חיצונייםעריכה
- מקף, באתר האקדמיה ללשון העברית
- מקף וקו מפריד, באתר "השפה העברית"
- קצר, עבה וגבוה, באתר האייל הקורא