תקרת שכר (ספורט)

בספורט מקצועני, תקרת שכר היא חוק או הסכם קיבוצי המגביל את סכום הכסף שקבוצה יכולה לשלם לשחקניה כמשכורת. הגבול נקבע על ידי הגבלה יחידנית (הגבלת משכורת לשחקן בודד) או הגבלה קבוצתית (הגבלת הסכום הכולל של המשכורות שהקבוצה משלמת לשחקניה), או על ידי שתי ההגבלות יחד. מספר ליגות ספורט מקצועניות אימצו את שיטת תקרת השכר, כדי להפחית את העלויות הכוללות של שכר השחקנים וכדי ליצור שוויון וסטנדרט אחיד בין כל קבוצות הליגה.

סיבה נוספת לקיום תקרת שכר היא מניעת תחרות פרועה בין קבוצות על שחקנים, שתוצאתה תשלום סכומי העברות ושכר מוגזמים שעלולים לפגוע ביציבות הפיננסית של הקבוצות ושל הליגה. במספר ליגות קיים מתאם ישיר בין תקרת השכר להכנסות הליגה, ובכך מושגת מטרה כפולה - לשחקנים יש עניין בהגברת הכנסותיה של הליגה כדי שתקרת השכר תעלה בהתאם.

בליגות בהן השחקנים מאוגדים נקבעת תקרת השכר בהסכמים קיבוציים שנחתמים מדי מספר שנים בין הליגה ובעלי הקבוצות לבין האיגוד היציג של השחקנים.

שימוש

ברחבי העולם ישנם שלושה מוקדים מרכזיים של שימוש בתקרת שכר, כשהמוקדים המרכזיים נמצאים ביבשות אמריקה הצפונית ואוסטרליה, שם כמעט כל ליגות הספורט המקצועניות משתמשות בהגבלת שכר מסוג מסוים. להלן רשימת הליגות ברחבי העולם המשתמשות בסוגים שונים של תקרות שכר, לפי מוקדים:

• צפון אמריקה:
  • ליגת ה-NFL (פוטבול)
  • ליגת ה-NHL (הוקי קרח)
  • ליגת ה-NBA (כדורסל)
  • ליגת ה-MLS (כדורגל)
  • ליגת ה-NWSL (כדורגל נשים)
  • ליגת ה-NLL (לקרוס)
  • ליגת ה-CFL (פוטבול קנדי)
  • ליגות משניות במגוון ענפי ספורט
• אוסטרליה וניו זילנד:
  • ליגת הפוטבול האוסטרלית
  • ליגת העל האוסטרלית בכדורגל
  • ליגת העל האוסטרלית בכדורסל
  • ליגת הרוגבי האוסטרלית
  • אליפות ה-ANZ (נטבול אוסטרלי - ניו זילנדי)
  • גביע מיטרה 10 (ליגת העל הניו זילנדית ברוגבי)
  • הקבוצות האוסטרליות, הדרום אפריקניות והניו זילנדיות בסופר רוגבי (אליפות חצי הכדור הדרומי ברוגבי יוניון)
• אירופה:
  • ליגת ה-KHL הצפון אירופית (הוקי קרח)
  • שתי ליגות הרוגבי העליונות באנגליה - ברוגבי יוניון וברוגבי ליג
  • ליגת העל הצרפתית ברוגבי יוניון
  • ארבע הקבוצות הוולשיות בליגת ה-Pro12 ברוגבי יוניון
  • תקנות אופ"א לתחרות כלכלית הוגנת הן סוג של תקרת שכר, הנקבעת על פי כמות ההכנסות של קבוצה ומגבילה את הוצאותיה בהתאם. הן תקפות בכל הליגות שתחת פיקוחה של אופ"א.

סוגי הגבלות שכר

ישנם שני סוגים עיקריים של תקרות שכר: תקרת שכר קשה ותקרת שכר רכה. ההבדל ביניהן הוא מה שקורה כשקבוצה עוברת את תקרת השכר (בין במשכורת של שחקן יחיד ובין במשכורות כלל השחקנים) - בליגות בעלות תקרת שכר קשה כל חריגה מההגבלות אסורה, ועלולה לגרור אחריה עונשים משמעותיים כמו ביטול חוזים בין שחקנים לקבוצות ונישול תארים שהקבוצה זכתה בהם בעת הפרתה את חוקי השכר. לעומת זאת, בליגות בעלות תקרת שכר רכה, כמו תקרת השכר של ה-NBA, ישנה אפשרות לחרוג מתקרת השכר תחת נסיבות ותנאים מסוימים, או תחת הידיעה שההפרה תגרור קבלת עונש ידוע מראש, כגון מס מיוחד שמשלמת הקבוצה לליגה על חריגה (מס יוקרה או מס מותרות) או קנס ספציפי. במרבית הליגות בהן קיימת תקרת שכר, היא מתעדכנת באופן שנתי על בסיס אחוז מסוים מהכנסות הליגה בעונה הקודמת.

סוג נוסף של הגבלת שכר הוא קביעה של רצפת שכר, שהיא הכמות המינימלית שקבוצה חייבת לשלם לשחקניה בסיכום כל משכורותיהם. רצפת שכר אינה מתייחסת לשכר מינימלי של שחקן בודד, שכן קביעת סכום זה היא באחריות הליגה (בדרך כלל כתוצאה מהסכם קיבוצי עם ארגון השחקנים שלה, המאגד את שחקניה באיגוד מקצועי) ותקפה לגבי השחקנים ולא לגבי הקבוצות. רצפת שכר היא בדרך כלל רכה, אך בליגות מסוימות (כגון ליגת ה-NFL) מונהגת רצפת שכר קשה. שילוב של רצפת שכר ותקרת שכר באותו סכום יוצרת מצב של חוזה אחיד, שיטת תשלום המונהגת בליגות הספורט המשניות באמריקה הצפונית, שבהן כל שחקן מקבל את אותו סכום כסף.

אטימולוגיה

ההתייחסות להגבלת השכר באופן טבעי כ"תקרה" ולא כ"רצפה" נובעת מהעובדה שרוב הליגות המשתמשות בהגבלה עושות זאת כדי ליצור שוויון. גורמים המונעים שוויון נובעים מכך שרוב ליגות הספורט (וספורט בכלל) מתנהלות באופן קפיטליסטי המעודד תחרות, ובדרך כלל קבוצות מסוימות מרוויחות יותר מהשאר (עקב זכייה בתארים או שוק גדול יותר). כדי להשאיר את התחרות בשוויון, כך שלכל קבוצה יהיה סיכוי לתואר, יש לשים "תקרה" דווקא, כדי שהשכר לא יעלה יתר על המידה.