תשלום דגש
תשלום דגש הוא כלל בדקדוק העברי, שעל פיו תנועה עשויה להתארך לפני אות שצריכה להיות מנוקדת בדגש חזק, אך אינה מקבלת דגש.
תיאור התופעה
עריכהבעברית חמש אותיות שאינן מקבלות דגש חזק: א', ה', ח', ע' ו-ר'. כאשר אחת מאותיות אלה צריכה לקבל דגש חזק, בין אם משלים ובין אם תבניתי, עשויה התנועה שלפני האות להתארך לתנועה אחרת. התארכות זו תלויה הן בתנועה המקורית של הבניין או המשקל והן באות שהייתה צריכה לקבל דגש.
התארכויות התנועה הן להלן:
התארכות התנועה תלויה, כאמור, גם באות שהייתה צריכה לקבל דגש:
- לפני א' ו-ר': תמיד חל תשלום דגש.
- לפני ה' ו-ע': תשלום דגש מתרחש בעיקר בהתארכות מקובוץ לחולם.
- לפני ח': בדרך כלל לא מתרחש תשלום דגש.
כדי להקל על הזיכרון, מקובל לצייר את חנוכיית תשלום הדגש, בה נרשמו האותיות הגרוניות לפי הסדר:
| א ┘────────── |
ה ─────┴───── |
ח ─────┴───── |
ע ─────┴───── |
ר ───────────└ |
|---|---|---|---|---|
| 1.תמיד | 2.בהארכה | 3.נדיר | 2.בהארכה | 1.תמיד |
| בהארכת קובוץ לְחוֹלָם | בהארכת קובוץ לְחוֹלָם | |||
| דוגמה: בֵּאֵר לעומת בִּקֵּש | דוגמה: פִּהֵק לעומת בִּקֵּש | דוגמה: שִׂחֵק לעומת בִּקֵּש | דוגמה: צִעֵר לעומת בִּקֵּש | דוגמה: פֵּרֵק לעומת בִּקֵּש |
| א לא דגושה לעומת ק תשלום: צירי במקום חיריק |
ה לא דגושה לעומת ק הדגושה אך אין תשלום דגש |
ח לא דגושה לעומת ק הדגושה אך אין תשלום דגש |
ע לא דגושה לעומת ק הדגושה אך אין תשלום דגש |
ר לא דגושה לעומת ק תשלום: צירי במקום חיריק |
| דוגמה: מְפֹאָר לעומת מְבֻקָּש | דוגמה: מְגֹהָץ לעומת מְבֻקָּש | דוגמה: מְגֹחָךְ לעומת מְבֻקָּש (אבל מְיֻחָס) |
דוגמה: מְגֹעָל לעומת מְבֻקָּש | דוגמה: מְבֹרָר לעומת מְבֻקָּש |
| א לא דגושה לעומת ק תשלום: חולם חסר במקום קובוץ |
ה לא דגושה לעומת ק תשלום: חולם חסר במקום קובוץ |
ח לא דגושה לעומת ק תשלום: חולם חסר במקום קובוץ |
ע לא דגושה לעומת ק תשלום: חולם חסר במקום קובוץ |
ר לא דגושה לעומת ק תשלום: חולם חסר במקום קובוץ |
א ה ח ע ר - הרחוקות ביותר תמיד משולמות, המרכזיות משולמות בעיקר מקובוץ לחולם, והפנימית - האות ח, משולמת רק במקרים נדירים. ואם כן הכללים מהחוץ פנימה: תמיד, בהארכה מקובוץ לחולם, ונדיר[1].
דוגמאות
עריכהבמערכת הפועל פועל הכלל בעיקר בשלושת הבניינים הדגושים: פיעל, פועל והתפעל, שבהם מנוקדת ע' הפועל (האות השנייה של השורש) בדגש תבניתי. לדוגמה, בבניין פיעל, על משקל הצורה שִמֵּר, מתקבלות בעקבות תשלום דגש הצורות פֵּאֵר ו-בֵּרֵך. ה', ע', ו-ח' אינן משפיעות על התארכות חיריק חסר לצירה, וכך נשמר החיריק במילים כמו גִּהֵץ, צִעֵר או נִחֵם. דוגמה להתארכות מקובוץ לחולם חסר ניתן לראות בבניין פועל, במילים: נֹהַ֫ל או מְשֹעַר.
בצורות העתיד, הציווי והמקור (שם הפועל) של בניין נפעל, ישנו דגש משלים ב-פ' הפועל (האות הראשונה של השורש), הנוצר כתוצאה מהידמות מלאה והתלכדות עיצורים עם נ' הבניין. בצורות אלו גורמות כל האותיות לעיל לתשלום דגש, לרבות ח'. לדוגמה, על משקל יִשָּמֵר: יֵאָמֵר, יֵהָרֵס, יֵחָפֵז, יֵעָדֵר, יֵרָקֵב וכיוצא בזאת.
גם בניקוד ה"א הידיעה, ב' ו-מ' השימוש מתקיים תשלום דגש. ה"א הידיעה מנוקדת על פי רוב בפתח שאחריו דגש. כשהיא באה לפני מילה הפותחת ב-א' או ב-ר', וכן ב-ע' שאינה בקמץ, מנוקדת ה"א הידיעה בקמץ, אך לפני ה' ו-ח' (שאינן בקמץ) נשארת ה"א הידיעה בפתח. מ' השימוש מנוקדת לרוב בחיריק שאחריו דגש, אך לפני כל האותיות לעיל, לרבות ח', ה' ו-ע', היא מנוקדת בצירי[2].
במשקלים הדגושים מתרחש גם כן תשלום דגש. לדוגמה, בהטיות משקל הצבעים מנוקדת האות האחרונה של השורש בדגש, כמו במילה צְהֻבָּה. המילים "שחור" ו"אפור" נגמרות ב-ר', שאינה מקבלת דגש, ולכן צורות הנקבה שלהן הן שְחֹרָה ואֲפֹרָה. במשקל המקצועות מנוקדת ע' הפועל בדגש, כמו במילה צַיָּד. בתשלום דגש מתארך הפתח לקמץ, כמו במילה פָּרָש. קמץ שנוצר כתוצאה מתשלום דגש הוא קמץ מתקיים, כלומר כזה שאינו הופך לשווא או לחטף עם התרחקות הטעם בהטיות המילה. לכן צורת הרבים של פָּרָש היא פָּרָשִים, ולא *פְּרָשִים.
לקריאה נוספת
עריכה- ניסן נצר, הניקוד הלכה למעשה, ירושלים תשל"ו
קישורים חיצוניים
עריכה- הגה וצורות: שינויים בסביבת עיצורי הגרון כולל דמות "החנוכיה" לחישוב תשלום דגש. (אתר מט"ח)
- תשלום דגש, באתר האקדמיה ללשון העברית, 2 בפברואר 2020