FIM-92 סטינגר

טיל כתף נגד מטוסים

FIM-92 סטינגר (Stinger; מאנגלית: עוקץ) הוא טיל כתף קצר טווח נגד מטוסים, מתוצרת חברת ריית'און האמריקנית. הטיל מונחה בשילוב של אינפרה אדום (חום) ואולטרה סגול ופועל בשיטת העסקה רב גזרתית (יכולת לפעול כנגד מטרה מתרחקת, מתקרבת או חוצה). פותחה גם גרסה אווירית של הטיל המכונה AIM-92 סטינגר, לשיגור ממסוקים וכלי טיס בלתי מאוישים. מחירו משתנה בהתאם לחוזי הקניה, המחיר המרבי עמד בשנת 2002 על כ-165 אלף דולר.

FIM-92 סטינגר
נחת אמריקאי משגר טיל סטינגר
נחת אמריקאי משגר טיל סטינגר
מידע בסיסי
ייעוד טיל קרקע-אוויר
ארץ ייצור ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצרן ריית'און
עלות יחידה 38,000 דולר אמריקני
פעילות מבצעית מלחמות יוגוסלביה, מלחמת אפגניסטן, מלחמת פוקלנד
מלחמות ומבצעים מלחמת פוקלנד, מלחמת אפגניסטן, הסכסוך האוקראיני–רוסי עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת השירות 1981–הווה (כ־41 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
פלטפורמת שיגור חייל בודד, רק"מ, מסוקי קרב, כטב"מים
מאפיינים כלליים
משקל 15.2 ק"ג
ממדים
אורך 1.52 מטר
קוטר 70 מ"מ
ביצועים
מהירות 748 מטר לשנייה
טווח 4.8-8 ק"מ (6–11 שניות)
גובה טיסה 180-3,800 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 3 ק"ג
הנחיה התבייתות אינפרה-אדום עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
האמר ברקן

אף על פי שחייל בודד יכול לשגר את הטיל, על פי רוב משוגר הטיל בצוות של שניים, כאשר נושא הטיל נעזר בחייל שלצידו לאיתור המטוס בכוונת, ובשעת הירי חובק אותו החייל על מנת לייצב אותו.

הטיל נמכר לצבאות רבים בכל העולם, לרבות ארצות הברית, בריטניה וישראל שאליה הגיע בשנת 1990 ושולב בתוך המערך הטקטי של הנ"מ.

פיתוחעריכה

תחילת פיתוחו של הטיל בחברת ג'נרל דיינמיקס בשנת 1967. ניסויים בצבא האמריקני החלו בשנת 1971, והשיגור הראשון נערך בשנת 1975. יצור דגם A החל בשנת 1978, וייצור דגם B (עם מערכת הנחיה חדשה) החל בשנת 1983. עד הפסקת הייצור בשנת 1987, יוצרו כ-16 אלף טילים משני הדגמים הראשונים.

דגם C פותח משנת 1984, ייצורו החל בשנת 1987 והוא נכנס לשירות בשנת 1989. דגמי D ו-G הם דגמי C שצוידו במערכת לעקיפת אמצעי הטעיה.

דגם E (עם מערכת הנחיה חדשה) פותח משנת 1992 ונכנס לשירות בשנת 1995. דגמי F הם דגמי E שעברו שדרוג תוכנה, משנת 2001.

דגם בלוק 2 (עם מערכת הנחיה חדשה ותקרת גובה של 7,500 מטר) פותח משנת 1996, וייצורו החל בשנת 2004. נכון לשנת 2007 פיתוח דגם הבלוק 2 נמצא בהשהיה בשל שיקולים תקציביים בצבא ארצות הברית.

משנת 1984, ספינות חיל הים האמריקני באזור המזרח התיכון מצוידות בטילי סטינגר, להגנה נקודתית נגד מטוסים.

המאפיין הבולט של הסטינגר הוא שיטת הביות שלו: ראש הביות שלו מורכב מחיישן המחפש חום תת-אדום הנפלט ממנועי המטוס, ביחד עם חיישן נפרד שמחפש הפרשים בקרינה האולטרה סגולה, שמשמעה גוף (מטוס) שמסתיר את מקור הקרינה האולטרה סגולה (השמש). למעשה, חיישן אחד "רואה" כתם בהיר ביחס לרקע, והשני "רואה" כתם כהה יחסית לרקע. הדבר מאפשר להעסיק ולרכוש מטרות מכל כיוון תעופה של כלי הטיס ביחס למשגר הטיל (מטרה חוצה, מתרחקת, מתקרבת) וזאת בניגוד לטילי כתף מדור קודם (רד-איי) שפעלו באמצעות חיישני אינפרא אדום בלבד ויכלו להתביית רק על מטרות מתרחקות.

בנוסף ליצרן המקורי, סטינגר מיוצר על ידי רוקסטן בטורקיה ואירבוס בגרמניה.

טבילות אשעריכה

טבילת האש הראשונה של הטיל נערכה במלחמת פוקלנד בשנת 1982, כאשר חיילים בריטיים הפילו מטוס ארגנטינאי.

ארצות הברית סיפקה מאות טילי סטינגר למורדים באפגניסטן, שלחמו בכיבוש הרוסי. המורדים הצליחו להפיל כשלוש מאות כלי טיס רוסיים (בעיקר מסוקים), והאיצו את נסיגת ברית המועצות בשנת 1989. בסוף שנות השמונים, ארצות הברית סיפקה טילי סטינגר למחתרת האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה באנגולה, בניסיון להפיל את הממשלה בהפיכה צבאית. מספר טילים אבדו, והגיעו לאיראן.

בפלישה הרוסית לאוקראינה, מדינות מערביות כגון ארצות הברית, גרמניה, בריטניה, ליטא, הולנד ולטביה העבירו כמה אלפי טילי סטינגר לצבא אוקראינה, כחלק מהאספקה הצבאית שמדינות המערב העבירו לאוקראינה כנגד הצבא הרוסי.

שירות בחיל האוויר הישראליעריכה

הטיל נכנס לשירות במערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי (שמו שונה למערך ההגנה האווירית) בשנת 1990 כטיל כתף נגד מטוסים וקיבל את הכינוי "ברקן".

ב-8 באוגוסט 2012 נסגר מערך ה"ברקן" בצה"ל.

יחידת ברקן (סטינגר)עריכה

יחידת ברקן הייתה חלק טקטי מרכזי במערך ההגנה האווירית (בראשי תיבות: הגנ"א). היחידה נקראת סוללה (בדומה ליחידות חיל התותחנים). הסוללות השתייכו לגדוד 66 ולגדוד 947 חובט ומחבט (וולקן) ולגדוד-946 דרקון (צ'אפרל) במערך המתנייע (סוללות שאינן נייחות). סוללות הברקן כללו לרוב כחמישה צוותים שבכל אחד מהם כשישה לוחמים שהורכבו ממפקד הצוות (קצין בדרגת סג"מ),טילן אחד (לוחם בדרגת סמל) המתפקד כמשנה למפקד הצוות וכבעל הסמכות הגבוהה לשגר את טיל הברקן, טילן שניים (לוחם וותיק) המוסמך אף הוא לשגר את טיל הברקן, לוחם הנושא מקלע מאג (מאגיסט) ושני לוחמים נוספים שתפקדו כנהג, כקשר ולעיתים לוחם בתפקיד מאג שתיים (לוחם הנושא ארגזי תחמושת וקנה של מקלע מאג). לוחמי ברקן עוברים הכשרת הגנ"א בשילוב הכשרת חי"ר, מה שמאפשר להם לבצע פעילות בט"ש קרקעית בדומה ליחידות חי"ר סדירות, בנוסף לביצוע משימות הגנה אווירית. הלוחמים התניידו באמצעות נגמ"שי M-113 שעברו התאמה) ורכבי האמר (ג'יפ "האמר ברקן") ומעת לעת באמצעות מסוקים (הצוותים מוסמכים לביצוע פעילות מוסקת).

הלוחמים נושאים על גופם משא כבד הכולל מנשא טילי ברקן (טיל ברקן, משגר וסוללות חשמל), מקלע מאג,תחמושת ומזון שנועדו לאפשר עצמאות ויכולת שהייה למשך פרקי זמן ארוכים בתנאי שטח ללא אפשרות לחדש אספקה. משקל הציוד אותו נשא לוחם הברקן מגיע עד כדי חמישים ק"ג, ונישא למרחקים גדולים (עשרים עד ארבעים ק"מ הליכה). בשל היות טיל הברקן (סטינגר) טיל לטווח קצר ובשל העובדה שכלי טייס נעים במהירויות גבוהות תורת הלחימה לפיה פעלו צוותי הברקן הצריכה לנוע במגמה אחת קדימה לעיתים בתאי שטח "מלוכלכים", כלומר שיש בהם כוחות אויב על מנת להקדים ולהפיל כלי טייס של האויב בטרם אלו יצליחו להגיע ולפגוע בכוחות הלוחמים. בשל כך הלוחמים רוכשים יכולת הסוואה גבוהה, בעלי יכולת הישרדות גבוהה מאוד.

שגרת פעילותן של סוללות הברקן לאורך השנה כללו שלושה פעילויות מרכזיות, פעילות בט"ש איו"ש ועזה, פעילות בט"ש (הגנה אווירית) במוצבי גבול הצפון, אימון גדוד ואימונים עם כוחות קרקע ויחידות חיל האוויר.באוגוסט 2012 כלל כוחות הסטינגר במערך ההגנה האווירית הוסבו לפיקוד העורף ולאחר הסבה זו לא התקיימו יחידות סטינגר בצה"ל.

מערכות נוספותעריכה

  ערך מורחב – מחבט (נשק)

התעשייה האווירית הישראלית פיתחה מערכת נ"מ ניידת, בשם מחבט.

המערכת כוללת נגמ"ש M163 עם תותח M61 וולקן (תותח נ"מ מונחה בקוטר 20 מ"מ) ומשגר לארבעה טילי סטינגר. המחבט נכנס לשירות מערך הנ"מ בשנת 1998. המערכות היו שייכות גם הן למערך הטקטי אך הן הוצאו משימוש בשנת 2005.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה