קו הינדנבורג

קו הינדנבורג (או קו זיגפריד) היה קו ביצורים גרמני במלחמת העולם הראשונה, שנבנה בחורף 1916–1917 בחזית המערבית, מאראס עד לאפו, ליד סואסון על האן,אשר היווה בעיה קשה לכוחות מדינות ההסכמה,שנחלו פעם אחר פעם כישלון בהבקעתו. ב־1916 נחלה המתקפה הגרמנית בקרב ורדן כישלון יקר. המתקפה האנגלו־צרפתית בקרב על הסום אילצה קרב הגנה על הגרמנים והותירה את הצבאות המערביים מותשים. בחזית המזרחית גרמה מתקפת ברוסילוב הרוסית לאבדות גדולות בקרב הצבא האוסטרו-הונגרי ברוסיה ואילצה את הגרמנים להשתלט על חזית נוספת. הכרזת המלחמה של רומניה הטילה לחץ נוסף על הצבא הגרמני ועל כלכלת המלחמה. בניית קו הינדנבורג בצרפת החלה על ידי הגרמנים בספטמבר 1916, כדי לסגת מחזית הסום, וכדי להתמודד עם העלייה הצפויה בכוחן של התקפות אנגלו־צרפתיות ב־1917.

מפה המציגה את קווי ההגנה בקו הינדנבורג

עמדת ההגנה הקצרה יותר, שמאחורי נויון, נבנתה כדי לחסוך בכוח אדם, להכיל פריצת דרך של בעלות הברית ולגרום לנסיגה גרמנית מכוונת לעמדות מוכנות. על ידי השמדת התשתית והריסת מבנים אזרחיים במקום לפני נסיגה, יכלו הגרמנים לגרור את ההכנות ההתקפיות של צרפת ובריטניה, על ידי כך שהכריחו אותם להתקדם לשממה. צבאות הבריטים והצרפתים יזדקקו לשמונה שבועות כדי לבנות מחדש כבישים, גשרים ורכבות באזור הנטוש לפני שיוכלו לתקוף מחדש. חזית מערבית קצרה יותר יכולה להתקיים עם פחות חיילים ולהכיל את הלקחים של מאבק הגנה על הסום, את חשיבות פיזור הכוחות, עמדות שיפוע לאחור, הגנה לעומק והסוואה, אפשר לצמצם את מספר חיילי חיל הרגלים הגרמני. בעוד הצבא הגרמני התאושש מן ההפסדים של 1916, מוגן על ידי קו הינדנבורג עמדות הגנה דומות בשאר החזית החלו להיבנות. מס' הדוויזיות הגרמניות בחזית המערבית היה 133 ב־25 בינואר 1917, צמצמו את המחסור בכוח האדם הגרמני, אך לא די בהרהור על מתקפה. תפוקה גדולה יותר של חומרי נפץ, תחמושת ונשק על ידי התעשייה הגרמנית כדי לספק את האמצעים כדי להילחם בחומרים של מדינות ההסכמה Materialschlacht (קרב של ציוד) ניסו בתוכנית הינדנבורג של אוגוסט 1916. הייצור לא גדל מספיק בחורף, עם רק 60 אחוזים ממה שתוכנן להתקיים עד קיץ 1917. היוזמה הגרמנית, פרידנסאנגבוט (יוזמת השלום) בדצמבר 1916, נדחתה על ידי ההנהגה וחוק שירות עזר בדצמבר 1916, שנועדה לגייס את הכלכלה האזרחית.

הנסיגה לקו הינדנבורג התקיימה במסגרת מבצע "אלבריך ביוונג" (מבצע אלבריך או תמרון אלבריך) מפברואר־מרץ 1917, לאחר נסיגות מקומיות על הסום, שנכפו על הארמייה הגרמנית הראשונה בינואר ובפברואר, על ידי התקפות בריטיות בעמק אנקרה. חדשות ההריסות ומצבם הצפוי של אזרחים צרפתים שהושארו מאחור, היו מהלומות קשות ליוקרה הגרמנית במדינות נייטרליות. העבודה הועברה דרומה בפברואר 1917, מלה פרא עד לרתל ועל עמדות קדימה בחזית האן, אשר הגרמנים ידעו שהם היו אמורים להיות מותקפים על ידי הצבאות הצרפתים. חטיבות ששוחררו על ידי מבצע אלבריך ותגבורות אחרות, הגדילו את מספר הדיוויזיות בחזית האן עד 38 בתחילת אפריל. קו הינדנבורג הותקף מספר פעמים בשנת 1917, בעיקר בסן קנטן, בולקור, האן וקמברה והובקע רק בספטמבר 1918, במהלך מתקפת מאה הימים.

רקע

באוגוסט 1916 היו הצבאות הגרמניים על הסום נתונים ללחץ רב. חיל המילואים 11 היה "מרוסק" בהגנה על פוזייר. עשר חטיבות טריות הובאו אל חזית הסום ודיוויזה נוספת הוכנסה לקו מול הבריטים. התנועה מאחורי החזית הגרמנית נעשתה קשה על ידי הפצצה מתמדת של הארטילריה האנגלו־צרפתית, שהוסיפה למחסור בציוד על ידי עיכוב משלוחים ברכבת והפסקת תחזוקת כבישים. הרס, לכידה, נזק, בלאי ותחמושת פגומה גרמו ל־1,068 תותחי שדה ו־371 מתוך 820 אקדחים כבדים שיצאו מכלל פעולה עד סוף אוגוסט. המצב הארטילרי השתפר רק לאט־לאט על ידי תוכניתו של הגנרל מקס פון גאלוויץ, כדי למקד את הפיקוד על הארטילריה שנותרה לירי נגד סוללות ולהשתמש בתגבורות מטוסים כדי להגדיל את כמות הירי הארטילרי שנצפה, שבסופו של דבר הגבירה את הדיוק והיעילות של ההפצצות הגרמניות. הצבא השני גווע ברעב באמצע שנות אוגוסט, כדי להחליף דיוויזיות מותשות בצבא הראשון ותוכניות למתקפת־נגד ננטשו מחוסר כוחות. מצב החירום ברוסיה שנגרם על ידי המתקפה של ברוסילוב, כניסת רומניה למלחמה והתקפת הנגד הצרפתית בוורדן כבר הרסה את הצבא הגרמני.

אסטרטגיה גרמנית ל־1917

גנרל אריך פון פאלקנהיין, ראש המטה הכללי הגרמני, פוטר ב־29 באוגוסט 1916, והוחלף על ידי פילדמרשל פאול פון הינדנבורג. הפיקוד העליון החדש הורה על סיום המתקפות בוורדן ועל משלוח חיילים משם לרומניה ולחזית הסום. ב־5 בספטמבר התבקשו מפקדי הארמיות המערביות, לפגוש את הינדנבורג בקמבריי, ב־8 בספטמבר. למפקדי החזית המערבית נאמר כי אין עתודות למבצעי התקפי, למעט אלה המתוכננים לרומניה. סגן מפקד כוחות הפיקוד, גנרל גאורג פוקס, המליץ על הקמת קו הגנה מאראס למערב לאון, כדי לקצר את החזית ב־40 ק"מ ולשחרר עשר דיוויזיות, אשר עם חיילים אחרים יוכלו לשמש למתקפה באלזס או לורן. לודנדורף יד ימינו של הינדנבורג מתח ביקורת על הנוהג של החזקת הקרקע ללא קשר לערכו הטקטי ודגל בעמדת עמדות קדמיות עם מינימום של חיילים והשתלטות של עמדות אבודות על ידי התקפות־נגד, נוהל שכבר נכפת על הצבא הגרמני את הסום.

ב־15 בספטמבר הוטל על הגנרלפלדמרשל, הנסיך רופרכט, מפקד קבוצת הארמיות רופרכט, להכין קו הגנה אחורי, וב־23 בספטמבר החל לפעול על הקו החדש של קו הינדנבורג. ב־21 בספטמבר, לאחר קרב פלירס־קורסלט (15–22 בספטמבר), הורה הינדנבורג, כי חזית הסום תהיה בעלת עדיפות במערב לחיילים ולאספקה. בסוף קרב מורו (25–28 בספטמבר) לא היה לרופרכט כל עתודות בחזית הסום. במהלך חודש ספטמבר שלחו הגרמנים עוד 13 דיוויזיות חדשות למגזר הבריטי ולקחו חיילים בכל מקום שבו ניתן היה למצוא אותם. הופעתו הראשונה של הטנק של, התבוסה בקרב תייפל (26–28 בספטמבר) ומספר הנפגעים (ספטמבר היה החודש היקר ביותר של הקרב על הצבאות הגרמניים) היו מכות קשות למוראל הגרמני. ב־7 באוקטובר ציפה רופרכט התקפה בריטית מצפון לנהר אנקרה באמצע אוקטובר, והחרדה מהמצב בוורדן גדלה אף היא, וב־19 באוקטובר הושעה שיגור תגבורות מוורדן לסום. תבוסות שנגרמו על ידי הארמייה העשירית הצרפתית (10–21 באוקטובר) הובילו לפיטור הרמטכ"ל השני של הצבא, ברונסארט פון שלנדורף.

הינדנבורג ולודנדורף דרשו שינויים בתעשייה הגרמנית כדי להשלים את השינויים באסטרטגיה שלהם. עובדים גרמנים היו כפופים לחוק שירות עזר (Hilfsdienstgesetz), שחשף את כל הגרמנים בגילאי 16–50 לשירות חובה, מנובמבר 1916. התוכנית החדשה נועדה לשלש את תפוקת התותחים ותותחים של מקלעים והכפלה של תחמושת ופצצות מרגמה. הרחבת הצבא ותפוקת חומרי המלחמה גרמה להגברת התחרות על כוח האדם בין הצבא לתעשייה.

הצבא הגרמני החל ב־1916, באותה מידה, להיזקק לארטילריה ולתחמושת, בהסתערות של 8.5 מיליון פגזים לתותחי שדות ו־2.7 מיליון פגזים ארטילריים כבדים לתחילת הקרב על ורדן, אך ארבעה מיליון סיבובים נורו בשבועיים הראשונים והצבא החמישי היה זקוק 34 תחמושת רכבות ביום כדי להמשיך את הקרב. הקרב על הסום הפחית עוד יותר את עתודת התחמושת הגרמנית, וכאשר חיל הרגלים אולץ לצאת מהמיקום הקדמי, גבר הצורך בספרפייר (מטחי הגנה), כדי לפצות על המחסור במכשולים. לפני המלחמה, גרמניה הייתה מיובאת חנקות לייצור מניע לרובה והמלחמה הייתה יכולה להימשך רק בגלל גילוי תהליך הבר לסינתזה של חנקות מחנקן אטמוספירי, אך פיתוח תהליך הבר ומפעלי בנייה לניצול זה לקח זמן.

כדי לענות על הביקוש הקיים ועל מנת ליצור נשק חדש, הינדנבורג רצה עלייה גדולה של התפוקה ל-12,000 טון בחודש. אך תוכנית זו גרמה למשבר בכוח האדם הגרמני מכיוון שהרבה אנשים שהיו אמורים להתגייס לצבא עבדו בתעשייה.

אסטרטגיה אנגלית־צרפתית ל־1917

הצבא הגרמני היה רחוק מתבוסה, אך ב־1916 נאלץ לסגת בסום ובורדן, וכך גם הצבא האוסטרו־הונגרי בדרום רוסיה. בוועידת שאנטי, בנובמבר 1916, הסכימו בעלות־הברית לפתוח במתקפה כללית נוספת. התרומה האנגלו־צרפתית הייתה חידוש של הסום עם כוחות הרבה יותר גדולים, והרחבת ההתקפה צפונה לאראס ודרום לאויז, ובעקבותיה התקפה צרפתית בין סויסון וריימס. הבריטים היו אמורים לתקוף את המרחב שהשתרע בין באפאום ל"וימי רידג" עם שני צבאות וצרפתים עם שלושה צבאות מן הסום אל נויון. ההתקפות היו אמורות להתבצע בחזיתות הרחבות ביותר ולהתקדם מספיק כדי לאיים על עמדות הארטילריה הגרמנית. כאשר המרשל ג'וזף ז'ופר הוחלף על ידי גנרל רוברט ניבל, "אסטרטגיית שנטילי" השתנתה. מדיניות של פריצת דרך וקרב מכריע שיושג בתוך 24–48 שעות ולהוביל ל"הרס מוחלט של כוחות אויב פעיל על ידי תמרון קרב" הוחזר. התקפות מתמשכות במאבק שיטתי הופלו והוחלפו דחפי פרץ מתמשכים, כדי לשלול מן הגרמנים את הזמן לחזק את הגנותיהם. כמות גדולה של אש ארטילרית כבדה עד 8 ק"מ לתוך קווי האויב, עד הקצה האחורי של ההגנות הגרמניות. התקדמות החי"ר הייתה אמורה להגיע עד לארטילריה הכבדה הגרמנית בהתקפה אחת ולאחר מכן להרחיב את הפריצה בהתקפות לרוחב. עתודה אסטרטגית תעבור דרך הפער ותהרוס את הרזרבות הגרמניות. ההתקפות הצרפתיות המקוריות בין הסום לאויז צומצמו, והמתקפה המשנית בין סויסון וריימס התחזקו והפכו למתקפה העיקרית. ההתקפה של ניבל תוכננה להתחיל עם התקפה בריטית על באפאום בתחילת אפריל 1917, כדי לסייע למתקפות הצרפתיות העיקריות שבוע לאחר מכן על ידי החזקת חיילים גרמנים בחזית אראס והסטת עתודות מהאייסן.

הקדמה

הכנות גרמניות בחזית המערבית

מטוס סיור גרמני סקר את כל החזית המערבית בחורף 1916–1917 כדי לחפש סימנים של הכנות התקפיות אנגלו־צרפתיות. עיצובו של זיגפרידסטלונג (עמדת זיגפריד, שנודעה מאוחר יותר על ידי כוחות בעלות־הברית כקו הינדנבורג), נערך על ידי קולונל קרמר, מהנדס מהמפקדה העליונה וגנרל לאוטר, המפקח הכללי של הארטילריה. הבנייה אורגנה על ידי רופרכט וקוהל; כאשר התוכניות היו מוכנות, הקו נחלק למגזרים ולקצינים מהמטכ"ל, התותחנים והמהנדסים מונו לפקח על הבנייה, שצפויה להימשך חמישה חודשים. ההגנות נבנו על ידי חברות בנייה גרמניות, שהביאו פועלים מיומנים לבנייה של עמדות בטון מזוין, ואילו 12,000 גרמנים 3,000 עובדים בלגים ו־50,000 שבויי מלחמה רוסים בעיקר חפרו את התעלות. רכבת, שהביאה 1,250 מטענים של חנויות הנדסה, אם כי תקופת הבנייה מאוקטובר 1916 עד מרץ 1917 פירושה שרק שמונה רכבות ביום נוספו לתנועה רגילה.

הקו היה באורך של 140 ק"מ ונבנה עבור עשרים דיוויזיות, אחת כל 7.2 ק"מ. כבלי הטלפון היו קבורים עמוק ורכבות קלות נבנו כדי לספק אספקה למנגנוני ההגנה. שדות של גדר תיל עד 90 מטר עומק. עמדות תצפית ארטילריות וקני מקלעים נבנו לפני קווי התעלה ומאחוריהם. במקום שבו השתרעה קרקע הקרקע מאחורי המערכת, היא נבנתה על מדרונות הפוכים (Hinterhangstellung), עם שדה אש קצר של חיל הרגלים, על פי הניסיון של קרבות ההגנה החזית המערבית של 1915 ו־1916, כאשר עמדות מדרונות קדמיים נשברו על ידי אש תותחים צרפתית־בריטית שנצפתה.

שיטת ההגנה הגרמנית

הנוהג של הגנה נוקשה על שוחות קדמיות, ללא קשר לנפגעים, בוטל, לטובת הגנה ניידת על השטחים המבוצרים שנבנו במהלך הסתיו והחורף של 1916–1917. Allgemeines über Stellungsbau (עקרונות ביצור השדה) פורסם בינואר 1917, שבו ניתנו הוראות לבניית מערכי הגנה לעומק, על פי עקרונות העומק והמסווה על ידי פיזור והסוואה. שוחות נועדו בעיקר לאירוח, למזבלות של אספקה ופתיון ולא כקו ירי. חפירות עמוקות בקו הקדמי הוחלפו על ידי הרבה יותר קטנות ורדודות של מבצרים קטנים.

ערך הקרקע נקבע על ידי חשיבותו האסטרטגית והטקטית. במקום שבו נתנה הקרקע לשטח יתרון טקטי, שבאמצעותו ניתן היה להביס את התוקף עם מינימום נפגעים למגינים, עם ירי מנשק קל, בעמדות מוסוות, היה צריך להיאבק על ידי חיל המצב ועל די רזרבות מקומיות, אשר היו עושים מתקפת נגד כדי להחזיר את כל הקרקע שנאבדה. השינויים בוצעו בחוברת ההדרכה של "גראנדסאץ'" ("התנהגות בקרב הגנתי במלחמה"), שפורסמה ב־1 בדצמבר 1916, שהפכו את גדודי חיל הרגלים ולא את הגדוד ליחידה הטקטית הבסיסית. חילות קטנים היו אמורים להדוף התקפות.

הכנות למתקפה האנגלו־צרפתית

התוכניות הבריטיות והצרפתיות ל־1917 הוסכמו בוועידה של בעלות הברית בשאנטילי בין ה־15 ל־16 בנובמבר 1916. פעולות קיימות היו אמורות להימשך בחורף, כוחות חדשים שהגיעו ליחידות קדמיות היו אמורים להתאמן ובאביב חזית ההתקפה הייתה אמורה להתרחב, מן הסום אל אראס ואל האויז. חזית ההתקפה הייתה אמורה להיות כ־80 ק"מ, עם שתי התקפות פתע צרפתיות ליד ריימס ובאלזס, כדי להסיח את הגרמנים מהמתקפה העיקרית, כדי לנצל את חוסר הארגון הגרמני וחוסר בעתודות. בעלות הברית ציפו שיהיו להן 168 דיוויזיות נגד 129 דיוויזיות גרמניות, על ההתקפות המתואמות. כמו כן הוסכם על מבצע בריטי בפלנדרס, שיחל כמה שבועות לאחר שההתקפות העיקריות ימשיכו דרומה. הרמטכ"ל הצרפתי ג'ופר הוחלף על ידי ניבל ב־13 בדצמבר, שהציעה אסטרטגיה שאפתנית הרבה יותר, שבה נשמרה התוכנית לחידוש ההתקפות האנגלו־צרפתיות משני צדי שדה הקרב של סום ב־1916, אך ההתקפה על האיין הוסבה לפריצת דרך מוחצת, ואחריה יגיעו עתודות אסטרטגיות של 27 דיוויזיות, להילחם במאבק "המכריע" שיוביל לניצול הניצחון על ידי כל הצבאות הבריטיים והצרפתים.

מבצעים באנקרה 1917

מזג אוויר חורפי באמצע נובמבר 1916, עצר את ההתקפות האנגלו־צרפתיות על הסום, ולא את מאמצי ההגנה של הצבא הגרמני. ב־1 בינואר, תקיפה גרמנית לקחה את הופ פוסט ליד ביומונט האמל, שאבדה למתקפה בריטית ב־5 בינואר. בליל ה־10 בינואר, התקפה בריטית כבשה את תעלת מאק, שכיסתה את האגפים של ההתקפה על תעלת מינכן במהלך היום; הכוחות הבריטים התקדמו קדימה מעל רדאן רידג 'לשאר החודש. ירידה בטמפרטורה שנוספה לקשיים הגרמניים, על ידי הקפאת הבוץ בעמק אנקרה, מה שמקל על חיל הרגלים לנוע. ב־3 וב־4 בפברואר הצליחו ההתקפות הבריטיות לעבור את השוחות בפויסיו ונהר, למרות התקפות־נגד גרמניות ב־4 בפברואר. ב־7 בפברואר איימו התקפות בריטיות על החזקות הגרמנים בגראנדקור ובסר. כל התקדמות קטנה חשפה למשקיפים בריטיים, חלק נוסף של ההגנות הגרמניות הנותרות.

נסיגה

התוכנית הגרמנית

במהלך החורף בוצעו פעולות הטעיה גרמניות, וסימנים למתקפה דרך שווייץ הסיטו את תשומת הלב הצרפתית בסוף 1916. הבריטים היו תפוסים על ידי דיווחים על חיילים ותותחים כבדים שנסעו לפלנדרס ומספר גדל והולך של דיווחים של סוכנים על תנועות חיילים מליל, טורקינג וקורטרי. עד ינואר 1917 לקחו הבריטים ברצינות אפשרות שהגרמנים יתקיפו בהתקפה מוגבלת לעבר נמלי הערוץ והפכו את פלנדרס לנושא רוב טיסות הסיור ארוכות הטווח שלהם. רופרכט, מפקד קבוצת ארמיות הצפון בחזית המערבית, היה אחראי לתכנון ההרס של התשתית בתוך המרחב של נויון והנסיגה לתפקידי הגנה חדשים לאורך קו הינדנבורג. הגרמנים הכינו לוח זמנים בן 35 ימים; התשתיות ומבנים נהרסו מ־9 בפברואר עד ה־15 במרץ.

עצים היו צריכים להיכרת, בארות היו צריכים להיזדהם והאוכלוסייה האזרחית תהיה לעזוב את האזור. רופרכט התנגד למדיניות זו מטעמים מוסריים ומעשיים, שהחורבן יהיה אסון תעמולה, יספק מחסה לאויב, חומר לתקן את הנזק לכבישים ולערער את המורל והמשמעת של החיילים הגרמנים המעורבים בהרס. המבנים של כמה כפרים היו מחוץ לתוכנית ו־10,000-15,000 אזרחים צרפתים נשארו מאחור בהם, בעוד 150,000 אזרחים בעלי גוף חזק היו פונו לעבוד בשאר צרפת הכבושה ובלגיה.

נסיגה גרמנית בסום

עמדות ההגנה של הצבא הגרמני על הסום אחרי נובמבר 1916 היו במצב גרוע, החילות היו מותשים, והתקשורת דיווחה על עייפות ומורל נמוך, מה שהשאיר את הפיקוד הגרמני בספק אם הצבא יכול לעמוד בחידוש הקרב. ההגנות הגרמניות על אנקרה החלו להתמוטט תחת מתקפה בריטית בינואר 1917, מה שגרם לרופרכט לדחוק ב־28 בינואר, כי תחילת הנסיגה לקו הינדנבורג צריכה להתחיל. לודנדורף דחה את ההצעה למחרת, אך ההתקפות הבריטיות על הארמייה הראשונה גרמו לרופרכט בליל ה־22 בפברואר להורות על נסיגה ראשונית של כ־6.4 ק"מ בין אסארט ללטרנסלוי. ב־24 בפברואר נסוגו הגרמנים.

תמרון אלבריך

ב־4 בפברואר, ההוראה ניתנה כדי להתחיל את תמרון אלבריך, עם 9 בפברואר להיות יום התמרון הראשון ו־16 מרץ יום הצעידה הראשון. הדוויזיות הקדמיות, שנשחקו על ידי התקפות בריטיות, נסוגו מאחורי קו הינדנבורג. ב־17 במרץ נסוגו הכוחות הגרמניים בקצה הצפוני של "חוף הבפאום" במהירות, שכן לא היו קווי ביניים. ב־19 במרץ בוייר וברקורלה פונו. הנסיגה היישר לקו הינדנבורג, הייתה בכל העמדות הגרמניות בצפון צרפת למעט בבהנין סור קויול, סנט מרטין סור קויול והחלק המערבי של נואוויל ויטאסה. הגנות גרמניות ננטשו מצפון לאנקרה.

ב־17 במרץ החלו הנסיגות מצפון לאבר וב־18 במרץ החלו הכוחות הגרמניים האחת להתרחק מקו החזית הישן. סיוסון הייתה נטושה, כבישים המובילים לנויון הוצפו, וגשרים של רכבות פוצצו.

התקפת־נגד גדולה הותחלה בחזית הצרפתית ב־22 במרץ, אשר אילצה את חיל הפרשים הצרפתי לחזור אל מאחורי תעלת קרוזאט עם נפגעים רבים, אך החלה מוקדם מדי כדי לארוב לכוח גדול שכלל ארטילריה, כפי שהיה מיועד.

כפרים הסמוכים לקו הינדנבורג דרומית לקיאנט היו הגרמנים צריכים להחזיק זמן רב מהצפוי, בשל הצורך להשלים את התוספות להגנות שנבנו כדי לתקן פגמים בעמדה המקורית. הכפרים סורל הינכורט וסנפירים אבדו ב־30 במרץ. כפרים הצפוניים לקו אבדו ב־2 באפריל, וממפר נפל ב־5 באפריל.

התקדמות אנגלו־צרפתית

בתחילת מרץ ניתנו הוראות מפקדי הגייסות הארמיים של הצבא הבריטי, ליחידות מתקדמות לשמור על קשר אם הגרמנים ייסוגו, עם כוחות גדולים יותר שיבואו ויחפרו מאחוריהם באדמה ניתנת להגנה, כדי שהיחידות המתקדמות יוכלו לסגת בחזרה אם יותקפו. הסימן הראשון של נסיגה גרמנית נראתה ב־14 במרץ, כאשר נראו שריפות בסנט פייר ואסט ווד. מאוחר יותר באותו היום נכנסו הבריטים לסאייזל, וב־16 במרץ רוב היער נכבש על ידי כוחות בריטים. הארמיות הרביעית והחמישית של בריטניה ארגנו כוחות ונשק של חיל פרשים, גדודים של חיל־רגלים ורכבי־אופניים וסוללות ארטילריה, לכמה מהן היו מכוניות משוריינות. ב־15 במרץ נצטווה לצוות הצרפתי של צבא צרפת, לעקוב אחרי הנסיגה גרמנית. ב־18 במרץ נסוגו הארמיות הגרמניות, ה־1, ה־2 וה־7. חדשות על הנסיגה הגרמנית הראשונה הובילו את מפקד הקבוצה הצבאית, הגנרל פרנצ'ט ד'אספרי, לדון בניסיון להפתיע את הגרמנים ולכפות עליהם לסגת בטרם עת. ההצעה נדחתה, והצרפתים החלו להתכונן להתקפה מוגבלת ב־17 במרץ, כאשר הגרמנים הלכו.

ב־17 במרץ נפגשו הייג ומפקדי הצבא הבריטי ודנו בהשפעת הנסיגה הגרמנית. תקדימים של נסיגה גרמנית לעמדה מוכנה ואחריה התקפת־נגד, שהתרחשה ב־1914, צוינו, וכי עתודות המשוחררות על ידי הנסיגה, יספקו לגרמנים הזדמנות לתקוף את האגפים של אזור הנסיגה. ניבל כבר החליטה להשתמש בחיילים הצרפתים ששוחררו בחזית כדי לחזק את הקו בשמפניה. ההכנות הבריטיות לתקיפה באראס היו אמורות להתקדם, אך עם אפשרות של התקפה גרמנית אפשרית בפלנדרס וההכנות להתקפה על רכס מסינס היו אמורות להימשך. המרדף אחר הצבא הגרמני היה אמור להיעשות באזור הארמייה הרביעית עם יחידות מתקדמות המכוסות על ידי חיל הפרשים ורוכבי האופניים המחוברים לכל גייסות וחטיבת הפרשים החמישית. כוחות גדולים יותר לא היו אמורים לנוע מזרחה לקו מקאנאל דו־נור אל הסום מדרום לפרון, עד שיתקנו דרכים, גשרים ומסילות ברזל. הגבול של הארמייה הרביעית ושל הארמייה הצרפתית השלישית היה מדרום לנזל, דרך אופרוי לסנט קוונטין. באזור הארמייה החמישית מבאפומה לצפון, היה צורך להתקדם לקדמת קו הינדנבורג בזמן כדי לנהל פעולות תומכות למתקפה של הארמייה השלישית, שתתקיים באראס בתחילת אפריל. כל טורי הפרשים, הרגלים, הארטילריה והמהנדסים התארגנו להתקדם בחזית כל דיוויזיה.

לאחר ה־18 במרץ הוטל על הארמייה החמישית לחפור באופן זמני מבנקור לבאפאום, אצ'י־לה־גרנד ואבליינזויל, והיחידות המתקדמות, שהיו גדולות די הצורך לעמוד בטורים ניידים, לחיזוקן של קבוצות החטיבה. כמה מן העמודים התקדמו באומץ, ואחרים נחפרו זמנית כאמצעי זהירות.

ההתקדמות הבריטית באזור הארמייה הרביעית הגיעה במהירות לסום בין ה־17 ל־20 במרץ, עם רדיפה מתמשכת של חיל החלוץ ושל הגוף הראשי הנע בין גבולות של התנגדות עד לנהר סום וקאנאל דו־נורד, מדרום־מזרחית לפרון, ואז עצר בזמן שבנו גשר בנהר אליו הם הגיעו, עם עדיפות של גשרים קלים עבור חיל הרגלים הראשון, וגשרים עבור עגלות וארטילרית שדה ולאחר מכן גשרים כבדים עבור כלי תחבורה וארטילריה כבדה. גשר על התעלה ליד פרון נבנה בליל 15 במרץ. חיל הרגלים של רויאל וורוויקס חצו באותו הערב ולאחר מכן הועברו על הנהר מעבר רפסודות.

לאחר הפסקה קצרה, עד 26 במרץ, כבש כוח וורד את רויזל בחברת חיל הרגלים, שתי טייסות פרשים ושתי מכוניות משוריינות; חיל הפרשים הקנדי לקח את אקואנקורט. הפרשים התקדמו שוב ב־27 במרץ ולקחו את וילרס פוקון, סולקורט וגוינקור. ניסיון למרדף מהיר יותר על ידי פרשים ורכבים צרפתיים ב־22 במרץ נכשל, כאשר הם נאלצו לחזור על תעלת קרוזאט על ידי התקפת נגד גרמנית, עם נפגעים רבים. ב־28 במרץ הועברה שורת ההתנגדות הבריטית לפנים לקו ז'רמן־קאולאנקורט־ברנס־מרקואקס־ליירמונט־נורלו־אקונקור־ברטינקורט, בעוד המאחזים של חיל־פרשים, רוכבי אופניים וכמה חי"ר נעצרו ברובם. בגבול הצבא עם הצרפתים החטיבה ה־32 שמרה על שתי חטיבות בתור ואחת במילואים. בכל חטיבה בקו היו שתי פלוגות חי"ר במאחזים שהוחזקו בידי מחלקות המגובות על ידי הגדודים שלהן והארטילריה הסמוכה מספיק כדי לכסות את המאחזים.

ב־1 באפריל היו הבריטים והצבא הצרפתי מוכנים לפעולה, נגד כפרי מאחזים שעדיין היו כבושים בידי הגרמנים ממערב לקו הינדנבורג. הארמייה הצרפתית השלישי התכוננה לתקוף בסנט קוונטין ב־10 באפריל, אשר עבורו החלה ההפצצה הראשונית ב־4 באפריל. הארמייה הבריטית הרביעית התכוננה לתמוך בהתקפה בארטילריה ובהתקפות חי"ר שכאלה, בעוד שתקשורת עודכנה. מידע מן המסמכים והאסירים שנתפסו חשף את הפרטים של מבצע אלבריך וכי מאחזים היו צריכים להיות מוחזקים זמן רב מהמתוכנן, כדי לאפשר לעבודה להמשיך בקו הינדנבורג שם הוא נבנה מחדש מדרום לקיאנט. למרות התנגדות גרמנית מוגברת נואוויל בורג'ונאל, רויאולקורט, סורל לה גרנד, היודיקור, סנפירים, דסרט ווד, ס. אמילי, ורמונד סור אומיגן, ונדלס, גנכורט, הרבכורט, פפה ופייזרס נלכדו בין 28 במרץ 1 אפריל. התקפות מכוונות נקבעו בתחילת אפריל כדי לקחת את הולנון ווד, סאווי, הולנון, סלנסי ופרנסיילי סלינסי. תקיפת־נגד גרמנית ב־3 באפריל על ידי קבוצת סער, להחזרת סוללת תותחים גרמנית מחולנון ווד, עלתה בקנה אחד עם ניסיון בריטי לעשות את אותו הדבר וכשלה. הארמייה הצרפתית השלישית כבשה את אפיין דה דאלון ב־3 באפריל, וב־4 באפריל כבשו הבריטים את מץ קוטור בסופת שלג. רונסוי, באסה בולון ולמפייר נתפסו לאחר קרב בית לבית, אך התקפה על לה ורגוייה נכשלה. הכפרים שעדיין הוחזקו בידי הגרמנים נמצאו במצב הגנה הרבה יותר טוב וסביבם הרבה יותר חוטי תיל.

תוצאות

הצלחתה של הנסיגה הגרמנית לקו הינדנבורג הוסברה ככישלון של בעלות הברית לצפות את הנסיגה ולא להיות מסוגלת ברצינות לעכב אותה. השקפה אחרת היא שהאנגלים־צרפתים לא רדפו אחרי אויב שבור, אלא צבא שעשה נסיגה מכוונת לאחר חודשים של הכנה, ששמרו על כוחות תמרון ותקיפה נגדית.

במקרה של נסיגה מאורגנת תיאר הייג מעקב זהיר על ידי יחידות מתקדמות, מול כוח עיקרי הנע מעת לעת מעמדת התגוננות לעמדת התגוננות, ומספק תמיד בסיס איתן שבו יוכלו היחידות המתקדמות לסגת. התנהגותם של הרדיפה האנגלו־צרפתי התאימה למודל זה. הגנרל פרנצ'ט ד'אספרי הציע התקפה נמהרת לניבל, שנדחתה לטובת חיזוק החזית הצרפתית הראשית באייזנה. ארטילריה כבדה בריטית הועברה צפונה מן הארמייה החמישית בינואר, מוכנה למתקפה באראס, והיא הוחלפה חלקית על ידי יחידות בלתי מנוסות מבריטניה. חטיבות של הארמייה הרביעית הועברו דרומה, כדי להשתלט על עמדות צרפתיות לשעבר.

ביץ' הגיע למסקנה כי עדויות של כוונות גרמניות נאספו על ידי סיורי אוויר, דיווחי ריגול ותחקירים של פליטים ושבויי מלחמה שנמלטו, אך אמצעי הטעיה גרמניים, גרמו למידע שנלקח מסיור אווירי לסירוגין במהלך מזג האוויר הלא טוב של החורף, נראים בלתי ניתנים לתיאור. בסוף דצמבר 1916 הובילו דיווחים של עדים לסיור אווירי בריטי וצרפתי ובאמצע ינואר 1917 הגיעו המודיעין הבריטי למסקנה שקו חדש נבנה מאראס עד לאון. בפברואר היה קו זה קרוב לסיומו, וב־25 בפברואר, הנסיגות המקומיות בחזית החמישית של החזית וחקירות האסירים, הובילו את האנגלו־צרפתים לחזות נסיגה גרמנית הדרגתית לקו החדש. כאשר הסיורים הבריטיים, שהבחינו במאחזים גרמניים, מצאו אותם פנויים, החלו בעלות־הברית להתקדם בזהירות, בהאטה עקב הרס גרמני של תשתיות התובלה ושל מצב התחבורה הגרוע שמאחורי הקווים שלהם, שנגרמו עקב קשיים הולכים וגדלים ברכבות. לגרמנים היה יתרון של חזרה על כבישים טובים להגנה מוכנה, מוגנת על ידי יחידות סף. הצבאות הגרמניים ביצעו נסיגה יעילה, אם כי ההרס שהתלווה למבצע אלבריך גרם לאי־משמעת ניכרת.

סיריל פולס, היסטוריון רשמי בריטי, מתח ביקורת על הצבא הבריטי ועל הכישלונות שהציג במהלך הנסיגה הגרמנית לקו הינדנבורג, שכתב כי הדיוויזיות היו "מבולבלות וחסרות ישע", עד שרכשו ניסיון בצורת הלוחמה החדשה. מפקד הדיוויזיה ה־8, האלוף ויליאם הנקר, כתב ב־2 באפריל, כי נדרשו שלושה שבועות לחטיבתו כדי להתמחות בטכניקות לוחמה פתוחה. הקשר בין מהנדסי החטיבה לבין הארטילריה היה גרוע, ויחידות מתקדמות לא ידעו את חשיבות הדיווח על מצב הכבישים.

פולס דחה את הטענות שהשיטות הבריטיות היו צפויות, וציין כי ההתקפות בוצעו עם שחר, צהריים, אחר הצהריים ובלילה. פצצות נורו לפני כמה מתקפות. ההתקפות נעשו בעקיפין. כמו כן התרחשו פעולות משולבות של חיל הרגלים, חיל הפרשים, רוכבי האופניים, המשוריינים והמטוסים.

מזג האוויר היה גם חמור במיוחד, עם שלג בתחילת אפריל, אשר לו היה פחות השפעה על הגרמנים. כוחות בעלות הברית במרדף סבלו מחשיפה לקור וממחסור באספקה, אך הגדילו את המורל בגלל, מצב בריאותי טוב יותר והם התאימו את עצמם ללחימה פתוחה. אך לארטילריה הבריטית היה בקרוב מחסור של 3,500 סוסים וכמה סוללות ארטילריה כבדות. אורכו של החזית המערבית צומצם ב־40 ק"מ, שדרשו 13 דיוויזיות גרמניות פחות. ההתקפה האביבית של בעלות־הברית נעצרה. פריצת הדרך הצרפתית העיקרית על אייזנה (המתקפה של ניבל), אילצה את הגרמנים לסגת לקו הינדנבורג קו הגנה מאחורי קו החזית הקיים על האיין. התקפות־נגד גרמניות נעשו יקרות יותר במהלך הקרב. לאחר ארבעה ימים נלקחו 20,000 אסירים בידי הצבאות הצרפתיים. 238,000 נהרגו או נפצעו קשות בצבאות הגרמניים מול החזית הצרפתית והבלגית בין אפריל ליולי. רוב האבדות הגרמניות נגרמו במהלך המתקפה של ניבל, והן היו גדולות יותר מכל התקפות של אנטנטה, לעומת 274,000 נפגעים צרפתים באותה תקופה.

הצבאות הצרפתיים איבדו 96,125 נפגעים עד 25 באפריל והוכו גם על ידי התמוטטות השירותים הרפואיים בחזית האיין. כ־60,000 נפגעים נותרו קרוב לשדה הקרב במשך מספר ימים; ההפסדים הגרמנים נאמדו בכ־83,000 באותה תקופה. גל המרידות פרץ בצבאות צרפתים, שבסופו של דבר השפיעו על 54 דיוויזיות. בין 16 באפריל ל־15 במאי המרידות היו מבודדות אך התפשטו, עם 46 תקריות שנרשמו ב־31 במאי. בין 1.6 ל־6 ביוני התגברה ההתנגדות האלימה, שישה אנשים נהרגו על ידי מורדים, שאיימו על הקרבנות של הצבאות הצרפתים, הסדר חזר לאט לאט בסוף יוני. האסטרטגיה הצרפתית של פריצת הדרך והמאבק המכריע נכשלה בצורה הרסנית ובשאר 1917, הצבאות הצרפתים נקטו באסטרטגיה של "ריפוי והגנה". קרבות מתמשכים ושיטתיים הוחלפו במתקפות מוגבלות ואחריהן איחוד. תוכנית התחמשות מסיבית החלה לייצר מטוסים, תותחים כבדים, טנקים וכימיקלים, שהיו מטרות דומות לתוכנית הינדנבורג.

החלקים של החזית המערבית, שם נבנו מחדש ההגנות הגרמניות על העקרונות החדשים, או שהתרחשו באופן טבעי מאפיינים דומים לעקרונות החדשים, כגון "צ'מין דה־דאם", עמדו מול ההתקפות הצרפתיות־בריטיות של מתקפת ניבל באפריל 1917, העלות בנפגעים הייתה גבוהה. שיעור האבדות הגרמניות בהתגוננות זו פחת, אם כי הדבר ניכר גם בשיעור ההפסד של התוקפים, שהיו מאורגנים בצורה טובה יותר ושיטות יעילות יותר, שהתאפשרו כתוצאה מהזרמת הציוד לחזית המערבית.

אסטרטגיית ההגנה הגרמנית על החזית המערבית ב־1917 הצליחה לעמוד בפני התגברות הכוח ההתקפי של ההשתלטות, ללא אובדן של טריטוריה חיונית, אך ההתשה של כוח האדם הגרמני הופסקה ולא התהפכה. לוחמת צוללות בלתי מוגבלת גרמה לארצות הברית להכריז מלחמה ב־6 באפריל ולא הצליחה לבודד את בריטניה ממקורות האספקה שלה בחו"ל. מתקפת הפיצוץ נגד בריטניה פעלה להסיח את המשאבים האנגלו־צרפתיים להגנה אווירית, שהאט את קצב עליית מספרם של שירותי־האוויר הגרמניים בצרפת. בסוף הקרב השלישי של איפרס, בנובמבר 1917, נשחקה האפקטיביות של שיטות ההגנה ב־1917 והמשך האסטרטגיה ההגנתית במערב נעשה בלתי אפשרי. תבוסתה של רוסיה העניקה למנהיגות הגרמנית הזדמנות סופית להימנע מהתבוסה, ולא מן הניסיונות להתחרות בעליונות המספרי והתעשייתי של בעלות־הברית, באמצעות לוחמה כלכלית באוקיינוס האטלנטי והיוזמות המקומיות של תוכנית הינדנבורג, חוק שירות עזר וגירוש זמני של עובדים מיומנים מהצבא.

אבדות

הדיוק של נתונים סטטיסטיים על נפגעים במלחמה הגדולה הוא שנוי במחלוקת. נתוני הנפגעים הזמינים מתייחסים לסכומי החזית המערבית כפי שמוצג במשבר העולמי של וינסטון צ'רצ'יל ולא מתייחסים ישירות לנסיגה הגרמנית לקו הינדנבורג (ז או להפסדים אשר ייחשבו "בזבוז נורמלי", המתרחשים תוצאה של קיומו של החזית המערבית, ולא של פעולות צבאיות מסוימות. סך כל ההפסדים הבריטיים מינואר עד מרץ 1917 בצרפת היו כ־67,217, ההפסדים הצרפתיים היו 108,000 והפסדים גרמנים היו 65,381.

שבירת קו הינדנבורג

לקראת סוף המלחמה ב־1918 הצליחו כוחות מדינות ההסכמה לחדור ולשבור את קו הינדנבורג במהלך מתקפת מאה הימים בסוף ספטמבר 1918.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קו הינדנבורג בוויקישיתוף

• קו הינדנבורג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)