הקרב על הסום

קרב במלה"ע ה-1

הקרב על הסוֹםאנגלית: Battle of the Somme) היה אחד הקרבות הגדולים במלחמת העולם הראשונה. הוא נערך בין 1 ביולי ל-18 בנובמבר 1916 במחוז סום שבצפון צרפת. בקרב ניסו כוחות מדינות ההסכמה לפרוץ את קווי הגרמנים, אך הצליחו להתקדם רק כעשרה ק"מ, ובמחיר של יותר ממיליון נפגעים לשני הצדדים.

הקרב על הסום
Battle of the Somme
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
Cheshire Regiment trench Somme 1916.jpg
אנשי הגדוד ה-11 של רגימנט צ'שיר ליד לה בויסל, 1916
תאריך התחלה: 1 ביולי 1916
תאריך סיום: 18 בנובמבר 1916
משך הסכסוך: 20 שבועות ויום
מקום: סום, פיקרדי, צרפת
50°00′56″N 2°41′51″E / 50.015555555556°N 2.6975°E / 50.015555555556; 2.6975 
תוצאה: אין הכרעה
הצדדים הלוחמים

בריטניהבריטניה  בריטניה

צרפתצרפת  צרפת

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית  האימפריה הגרמנית

מפקדים

בריטניהבריטניה דאגלס הייג
צרפתצרפת פרדיננד פוש

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית מקס פון גלוויץ
האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית פריץ פון בלוב

כוחות

13 דיוויזיות בריטיות ו-6 צרפתיות
(בתחילת הלחימה)
51 דיוויזיות בריטיות (בסוף)

10.5 דיוויזיות (בתחילת הלחימה) 50 דיוויזיות (בסוף)

אבדות

419,654 בריטים וקולוניאלים
204,253 צרפתים.

סה"כ= 623,907 – מתוכם 146,431 הרוגים או נעדרים.
100 טנקים ו-782 כלי תעופה נהרסו

465,000-600,000 מתוכם 164,055 נהרגו או נחשבו כנעדרים

Map of the Battle of the Somme, 1916.svg

בתחילת ההתקפה פרצו כוחות רגלים בריטים לעבר חפירות הגרמנים לאחר הפגזת ריכוך ארטילרית. הקרב הסתיים לאחר ארבעה וחצי חודשים, כאשר המפקד הבריטי, דאגלס הייג, הורה על הפסקתו.

בתחילתו, גרם הקרב להחלשת הלחץ הגרמני בקרב ורדן, שהחל כארבעה חודשים קודם לכן, משום שהגרמנים נאלצו להעביר חלק מכוחותיהם מוורדן, כדי לעמוד בפני ההתקפה הבריטית-צרפתית המשולבת בסום.

הקרב זכור בעיקר כדוגמה למתקפה חזיתית חסרת תוחלת על עמדות מוגנות היטב. נעשה בו לראשונה שימוש בטנקים, אך הפעלת הטנקים הייתה מוגבלת ובלתי יעילה. במהלך חודשי הלחימה השתפרה הטקטיקה של הצבא הבריטי כתוצאה מהלקח שנלמד בימי הלחימה הראשונים, וכוחות רגלים, ארטילריה וחיל אוויר שולבו יחד להשגת הכרעה. בסופו של דבר סללה טקטיקה חדשה זו את הדרך לניצחון הסופי על הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.

יום הלחימה הראשון בקרב, שבו ספגו הבריטים כ-60,000 נפגעים, מתוכם 20,000 הרוגים, הפך לזיכרון טראומטי בבריטניה. המספר הכולל של הנפגעים בסיום הקרב הסתכם בכ-420,000 בריטים, 200,000 צרפתים ו-465,000 גרמנים, ובסך הכול למעלה ממיליון נפגעים. אדולף היטלר, לימים הפיהרר של גרמניה הנאצית, השתתף בקרב זה כחייל בצבא גרמניה, ונפצע בו מרסיס ברגלו.

התחלהעריכה

האסטרטגיה של בעלות הברית לשנת 1916 תוכננה ברובה בוועידת הפסגה בשאנטיי ב-6 בדצמבר 1915. בוועידה הוחלט לערוך מספר מתקפות שונות על ידי רוסיה במזרח, איטליה בהרי האלפים, והכוחות המשותפים של בריטניה וצרפת בחזית המערבית. בכך קיוו מדינות ההסכמה לתקוף את מעצמות המרכז מכל הצדדים.

לקראת סוף דצמבר 1915 התרחשו חילופי גברי בפיקוד העליון של בריטניה, והגנרל דאגלס הייג החליף את הגנרל ג'ון פרנץ' בפיקוד על חיל המשלוח הבריטי (BEF). הייג העדיף מתקפה בריטית בפלנדריה. המקום היה קרוב לנתיבי האספקה של חיל המשלוח הבריטי בשל קירבתו לנמלי תעלת למאנש. הייג רצה לגרום לגרמנים לסגת מהחוף הבלגי בים הצפוני, היכן שהצוללות הגרמניות סיכנו את הצי הבריטי. אולם אף שלא היה סיכום רשמי בנושא, הבריטים היו עדיין שותפים חדשים בחזית המערבית, והעדיפו להסכים למדיניות הצרפתית. בינואר 1916 הסכים הגנרל הצרפתי ז'וזף ז'ופר שהבריטים ירכזו את מירב מאמציהם בפלנדריה, אולם לאחר דיונים נוספים הוחלט בפברואר ליזום מתקפה משולבת במפגש בין צבאות צרפת ובריטניה ליד נהר הסום - בפיקרדי.

התוכניות למתקפה המשולבת בסום בקושי החלו להתגבש כאשר הגרמנים תקפו בקרב ורדן ב-21 בפברואר 1916. הצרפתים שלחו עוד ועוד כוחות כדי להגן על ורדן, ויכולתם לבצע את שהתחייבו לו בסום נפגעה. עיקר הנטל עבר לפיכך לכתפיה של בריטניה. ככל שהטבח ההדדי בוורדן נמשך, השתנתה מטרת הקרב על הסום מהנחתת מכה מכרעת על גרמניה להקלת הלחץ על הצבא הצרפתי.

ב-1916 היה חיל המשלוח הבריטי בצרפת חסר ניסיון בהשוואה לצבאותיהם של גרמניה וצרפת. הצבא הבריטי הסדיר, שמנה שש דיוויזיות מעולות, נמחק כמעט לחלוטין במהלך הקרבות של השנתיים הקודמות. עיקר הצבא הבריטי היה מורכב בשלב זה ממתנדבים מהכוח הטריטוריאלי והצבא החדש בפיקודו של לורד קיצ'נר, שהחל להתגבש באוגוסט 1914. הרחבת הצבא דרשה מפקדים בדרגות בכירות, ולכן נעשו קידומים חפוזים ובמהירות מסחררת, שלא תמיד שיקפו יכולת או כישרון. הייג עצמו החל את המלחמה כמפקד הקורפוס הבריטי ה-1, עבר כעבור זמן קצר לפקד על הארמייה הבריטית הראשונה, וכבר עתה התמנה למפקד כל חיל המשלוח הבריטי.

באביב 1916 היו בחזית המערבית 117 דיוויזיות גרמניות לעומת 139 דיוויזיות של מדינות ההסכמה (38 בריטיות, 95 צרפתיות ו-6 בלגיות). לאחר כישלון מערכת גליפולי העבירו הבריטים מאביב 1916 מספר דיוויזיות מאזור הים התיכון לצרפת כתגבורת. בינואר 1916 הגיעו הדיוויזיות ה-34 וה-35 דרך מצרים, ואחריהן הגיעו בפברואר הדיוויזיות ה-31 וה-46, ובמרץ הגיעו הדיוויזיות ה-29, ה-39 והדיוויזיות האוסטרליות הראשונה והשנייה. הדיוויזיה הניו זילנדית הגיעה לצרפת באפריל 1916, הדיוויזיות ה-41, ה-61 וה-63 במאי, הדיוויזיות ה-40, ה-60 והדיוויזיות האוסטרליות הרביעית והחמישית ביוני. ולבסוף, ב-3 ביולי, הגיעה הדיוויזיה הבריטית ה-11 לחזית המערבית.

עד אמצע 1916 הצליחו הבריטים להתגבר על בעיות התפעול שהיו להם במטוסי הקרב, וחיל האוויר המלכותי (RFC) השיג עליונות אווירית מעל שטחי הסום. בחזית הסום מנה חיל האוויר הבריטי 10 טייסות שהיו מורכבות מ-185 מטוסים. מולם ניצבו 129 מטוסים מהצד הגרמני. חיל האוויר המלכותי נטה למדיניות תוקפנית, שאפשרה לצבא דיוק ארטילרי גדול יותר באמצעות מטוסים או בלוני תצפית, בעודו מונע זאת מהגרמנים. רק בספטמבר הצליחו הגרמנים להשיג שוב עליונות אווירית, עם הצגתו של כלי טיס חדש.

סדר הכוחותעריכה

 
המתקפה מצפון לסום, 1 ביולי 1916
 
המתקפה מדרום לסום

מדינות ההסכמהעריכה

הכוח הבריטי שהשתתף במתקפה כלל שישה קורפוסים עם 20 דיוויזיות בין נהר אנקר לנהר סום, שחלקם השתייכו לצבא קיצ'נר. הם התמודדו עם 11 דיוויזיות גרמניות מנוסות.

ההתקפה העיקרית בוצעה על ידי הארמייה הבריטית הרביעית בפיקודו של הנרי רולינסון עם חמישה קורפוסים:

הארמייה הצרפתית השישית בפיקודו של גנרל אמיל פאיול פעלה בשלושה צדי הסום יחד עם שלושה קורפוסים נוספים:

  • הקורפוס ה-20 תחת פיקודו של גנרל מוריס בלפורייה עם הדיוויזיות ה-11, ה-39 וה-153 נגד קו הארדקור-קורלו
  • מדרום לסום תקפו הקורפוס הקולוניאלי ה-1 תחת פיקודו של גנרל פייר ברדולט עם שלוש דיוויזיות קולוניאליות, ה-2, ה-3 וה-16, כאשר הדיוויזיה הטריטוריאלית ה-99 נותרה בעתודה, וכן הקורפוס ה-35 תחת פיקודו של גנרל שארל ז'קוט עם הדיוויזיות ה-51 וה-61 לכיוון פרונה.
  • באגף הדרומי של המתקפה פעלו בפיקודה של הארמייה העשירית הקורפוסים ה-30 בפיקודו של פול קרטיין, וה-33 בפיקודו של אלפונס נודאן (הקורפוס הקולוניאלי ה-2 בעתודה), בחזית שבין שולן ללאסיני.

הגרמניםעריכה

לארמייה הגרמנית השנייה בפיקודו של גנרל חיל הרגלים פריץ פון בלו היו שני קורפוסים שהופרדו על ידי הסום ב-1 ביולי:

היום הראשון של הקרבעריכה

לתחילת הקרב קדמו שבעה ימים של הפגזה ארטילרית, שבהם ירו הבריטים מעל 1.5 מיליון פגזים. בנוסף, הוטמנו 17 מוקשים מתחת לקו התעלות הגרמני הקדמי ומתחת למוצבים. המוקש הגדול ביותר היה במשקל 27 טון ויצר בפיצוצו את מכתש לוכנאגר שקוטרו 91 מטר ועומקו 21 מטר. מכתש פיצוץ זה השתמר מאז ועד היום ומהווה אתר זיכרון לקרב. שני המוקשים הגדולים שאחריו הכילו כ-20 טון חומר נפץ כל אחד. מטרת ההפגזה הייתה למוטט את גדרות התיל הדוקרני. לרוע המזל התחמושת שבה השתמשו התותחנים הבריטים לא הייתה יעילה. הם השתמשו בפגזי רסס שלא הצליחו לקרוע את התיל, וכתוצאה מכך רובו נותר במקומו.

ההתקפה תוכננה כך ש-13 דיוויזיות בריטיות מהארמייה הבריטית הרביעית ושתי דיוויזיות מהארמייה הבריטית השלישית יתקפו מצפון לנהר הסום ושש דיוויזיות מהארמייה הצרפתית השישית משני צידי הנהר ומדרומו. מולם עמדה הארמייה הגרמנית השנייה בפיקודו של גנרל פריץ פון בֶּלוֹב. מרכז ציר ההתקדמות היה בדרך רומית שהחלה מאַלבֶּר והגיעה עד מערבית לבָּפּוֹם, כ-18 קילומטר לכיוון צפון-מזרח.

 
פיצוץ המוקש ברכס הות'ורן, שעה 07:20, 1 ביולי 1916

שעת האפס לתחילת הקרב הייתה 07:30 ב-1 ביולי 1916. עשר דקות קודם לכן, ב-07:20, פוצץ המוקש מתחת למוצב המבוצר ברכס הות'ורן. שמונה דקות אחר כך פוצצו שאר המוקשים (מלבד המוקש בנקודת קזינו שפוצץ מאוחר יותר). ב-07:30 השתרר שקט לרגעים מעטים, כאשר הארטילריה הזיזה את כיוון האש לעבר קו המטרות הבא. לאחר מכן, במילותיו של המשורר ג'ון מספילד:

יד הזמן נחה על סימן חצי השעה, ולכל אורך קו החזית הישן של האנגלים נישאו שריקה ובכי. אנשי הגל הראשון טיפסו מעל חומת המגן, בהמולה, חשיכה ונוכחותו של מוות, ולאחר שסיימו את כל הדברים הנעימים, התקדמו לאורך שטח ההפקר כדי להתחיל את הקרב על הסום ("קו החזית הישן", 1917).

החיילים כרעו תחת הציוד הכבד שמשקלו הכולל הגיע ל-40 ק"ג לחייל. במקרים מסוימים הורו להם ליצור גלים אחידים ולהתקדם בקצב הליכה. במקומות אחרים זחלו יחידות לשטח ההפקר מבעוד מועד, כדי שיוכלו להגיע במהירות לחפירות הגרמניות הקדמיות מיד כשאש הארטילריה תשנה יעד. למרות ההרעשה הארטילרית הכבדה שרדו רבים מהמגינים הגרמנים בתוך השוחות העמוקות שלהם. כתוצאה מכך הצליחו הגרמנים לגרום לאבדות כבדות לחיל הרגלים הבריטי.

מצפון לדרך אלבר-בפום, נכשלה ההתקדמות כמעט מתחילתה. בכמה מקומות הצליחו התוקפים להגיע לקווי החפירות הגרמניים הקדמיים, ואפילו לקווי העתודה, אך שוב ושוב היה מספרם קטן מכדי לעמוד מול התקפות הנגד הגרמניות. כשהרעשת הנגד הגרמנית הומטרה על שטח ההפקר, הגעת התגבורות הפכה לבלתי אפשרית.

התקשורת בין הכוחות בשטח ההפקר לבין השוחות הבריטיות הייתה כמעט בלתי אפשרית, ומרבית המפקדים הבכירים לא ידעו כלל איך הקרב מתפתח. שדר שגוי לפיו הדיוויזיה הבריטית ה-29 הצליחה לכבוש את בומון האמל גרם לכך שהורו לבריגדת העתודה להתקדם למקום, ולתמוך בלוחמים. רגימנט ניו פאונדלנד ה-1, היחידה הלא-בריטית היחידה שהשתתפה בחזית הבריטית באותו יום, לא הצליחה להגיע לחפירות הקדמיות מחפירות העתודה בגלל העומס הרב ששרר בתעלות הקשר. מרבית הרגימנט נמחק לפני שחצה את קו החזית, ו-91 אחוזים ממנו נפגעו, שיעור האבדות השני בגודלו של יחידה צבאית בריטית בהתקפה.

ההתקדמות הבריטית משני צידי דרך אלבר-בפום נכשלה אף היא, למרות פיצוצם של שני מוקשים בלה בּוּאַסֶל. התקדמות טראגית נוספת אירעה במקום זה על ידי הבריגדה האירית מהדיוויזיה הבריטית ה-34. ההתקדמות החלה ממרחק של מייל אחד מקו החזית הגרמני, בטווח ראייה ואש של מכונות הירייה של המגינים, והבריגדה הושמדה עוד לפני שהצליחה להגיע לשטח ההפקר.

פעולות הדיוויזיות הצרפתיות והבריטיות מדרום לדרך השיגו את מטרתן. ההגנות הגרמניות במקום זה היו חלשות יחסית, והארטילריה הצרפתית, שהייתה צפופה ומנוסה יותר מזו הבריטית, הייתה אפקטיבית מאוד. מהעיר מונטובאן דה פיקרדי ועד הנהר סום, כל מטרות היום הראשון הושגו. מדרום לסום הצליחו הדיוויזיות הצרפתיות אף מעבר למטרותיהן הראשוניות.

אולם בסיכומו של דבר, היום הראשון לקרב הוכתר ככישלון חרוץ לתוקפים[1]. הבריטים ספגו אבדות עצומות: 19,240 הרוגים, 35,493 פצועים, 2,152 נעדרים ו-585 שבויים. בסך הכול 57,470 נפגעים מתוך כ-66,000 לוחמים שהשתתפו בקרב. האבדות הראשונות היו חמורות במיוחד בקרב הקצינים, שמדיהם היו שונים ממדיהם של בעלי דרגות נמוכות יותר, והגרמנים אומנו לזהותם.

קשה לדעת מה היה מספר האבדות הגרמניות באותו יום, מכיוון שהיחידות הגרמניות מסרו את מספר האבדות שלהם רק כל 10 ימים. על פי ההערכה ספגו הגרמנים כ-8,000 אבדות בקו החזית הבריטי, מתוכם כ-2,200 שבויים. הפער בין מספר האבדות הבריטיות לגרמניות היה גבוה במיוחד באובילר, שבה הדיוויזיה הבריטית ה-8 ספגה 5,121 אבדות, בעוד הגדוד ה-180 הגרמני איבד רק 280 איש – יחס של 18 ל-1.

הסיבות לכישלון ולמספר האבדות הגבוה הן מגוונות. הצורה שבה הסתערו הבריטים הייתה אחד הגורמים העיקריים לאבדות הרבות – הפקודה הייתה להסתער בגלים בקו ישר לעבר הגרמנים. צורת התקדמות זו אפשרה למקלענים הגרמניים לפגוע בקלות יחסית בחיילים המסתערים. הסיבה לפקודה זו הייתה היעדר האמון שחש הפיקוד הבריטי לחיילים שגויסו זמן קצר קודם. הקצינים הבכירים לא האמינו שחיל הרגלים הבריטי הלא מאומן והבלתי מנוסה מסוגל להתקדם בצורה אחרת. סיבה נוספת הייתה הציוד הכבד שנשאו החיילים שהקשה על התקדמותם. גם תנאי השטח הקשו מאוד על הכוח הבריטי: שוחות הגרמנים היו גבוהות יותר מהשוחות הבריטיות, ובהיעדר אפשרות להסתתר (שטח ההפקר היה ברובו אדמה שטוחה), היוו החיילים הבריטים מטרות קלות למקלענים הגרמנים.

ההרעשה הארטילרית לא הייתה מוצלחת ולא מוטטה את גדר התיל. תעלות הקשר הצרות הפכו לפקקי תנועה אדירים בגלל כמות הפצועים הגדולה שזרמה דרכן. כתוצאה מכך יחידות העתודה לא הצליחו להתקדם וההצלחה לא נוצלה כראוי. בדיעבד אף התברר שהגרמנים ידעו מראש את מועד ההתקפה ואת מקומה, ונערכו בהתאם.

לאחר היום הראשוןעריכה

 
מבט אוויר של שדה הקרב בסום ביולי.

ב-1 ביולי בשעה 22:00 הורה מפקד הארמייה הרביעית, לוטננט-ג'נרל הנרי ס. רולינסון לחדש את ההתקפות. הבלבול והתקשורת הגרועה לכל אורך שרשרת הפיקוד גרמו לכך שהפקודה ניתנה ימים מספר לפני שהמפקדים הבריטים הבינו את גודל האסון. הייג הורה ללוטננט-ג'נרל יוּבֶּרט גוֹף להשתלט על החלק הצפוני של החזית, בעוד הארמייה הרביעית הייתה אמורה להתמודד עם החלק הדרומי. גוף הבין שהאסון באזור שעליו הופקד מנע ממנו חידוש מיידי של המתקפה. המבצעים לא חודשו עד 3 ביולי.

הבריטים נותרו בחוסר ידיעה גם בכל הנוגע להזדמנויות אסטרטגיות דרומית לדרך אלבר-בפום, שם השיגו הצלחה חלקית. כיום ידוע שלזמן מה היה במקום פרצה רחבה בהגנות הגרמניות בין אוליבר ולוֹנגבַל. ב-3 ביולי הגיע כוח סיור מהדיוויזיה הבריטית ה-18 עד שלושה ק"מ מהשטח הגרמני מבלי להיתקל בעמדת הגנה כלשהי. אך הזדמנות זו הוחמצה, והגרמנים הספיקו לסתום את הפרצה בזמן.

יער מאמטס היה עדיין ריק ב-3 ביולי, אך הגרמנים נערכו בו מחדש יום לאחר מכן. היער לא נכבש עד 10 ביולי, לאחר שתי מתקפות שמחירן היה יקר. מקומות כמו יער היי ויער דלוויל, שניתן היה לכבוש בקלות לאחר היום הראשון, גבו מהתוקפים מחיר כבד בחיי אדם לפני שנכבשו באוגוסט ובספטמבר. באוגוסט כתב רולינסון על התקופה שבין 1 ל-4 ביולי:

מרבית הסיכויים הם שבארבעת הימים הללו יכולנו לזכות בקו ההגנה השלישי, שבאותו זמן כמחצית ממנו הייתה גמורה ... אני נעשה חולה מלחשוב על ה"יכול היה להיות".

בשבועיים הראשונים של יולי הפך הקרב לסדרה של פעולות קטנות ונפרדות, שיצרו רושם של הכנה למתקפה גדולה. בין 3 ל-13 ביולי ביצעה הארמייה הרביעית 46 "פעולות", במחיר של 25,000 אבדות, אך ללא התקדמות משמעותית אחת. הדבר הדגים את ההבדל בין האסטרטגיה של הייג לזו של עמיתיו הצרפתיים, והיה למקור חיכוך ביניהם. מטרתו של הייג הייתה לשמר לחץ מתמיד על האויב, בעוד שז'ופר ופוש העדיפו לשמור את כוחם כהכנה למכה מרוכזת אחת כבדה.

מבחינה אחת הקרב על הסום היה הצלחה אסטרטגית גדולה לבריטים. ב-12 ביולי, בתגובה ללחימה בסום ולמצב בחזית המזרחית, הורה מפקד הצבא הגרמני, אריך פון פאלקנהיין, להפסיק את המתקפה הגרמנית בוורדן. אף שהקרבות המשיכו שם עד דצמבר, מעתה והלאה היו אלה הצרפתים שהכתיבו בוורדן את הטון בלחימה.

בסום לא הייתה הארמייה השנייה של פון בלוב מסוגלת לעמוד לבדה במתקפות הרצופות של הצבא הבריטי והצרפתי. כל דיוויזיה גרמנית בחזית הותקפה על ידי שלוש או ארבע דיוויזיות של מדינות ההסכמה. ב-19 ביולי אורגנו מחדש הכוחות הגרמנים, ופון בלוֹב קיבל את הפיקוד על הארמייה הגרמנית הראשונה, שהייתה אחראית לאזור הצפוני. הגנרל מקס פון גלוויץ קיבל את הפיקוד על הארמייה השנייה, שכיסתה את הדרום. בנוסף קיבל פון גלוויץ את האחריות העליונה לשתי הארמיות הגרמניות שעל הסום.

כבר ב-2 ביולי היו שבע דיוויזיות גרמניות בדרכן לסום כתגבורת, ובתוך שבוע יצאו למקום דיוויזיות נוספות. ביולי ובאוגוסט שלחו הגרמנים למקום 35 דיוויזיות לכסות את האזור שבו שהו הבריטים, ועוד שבע דיוויזיות לאזור הצרפתי. הלחץ המשותף על גרמניה גרם לכך שלאוברסטה הירסלייטונג (OHL, הפיקוד העליון של הצבא) נשארה עד אוגוסט רק דיוויזיית עתודה אחת.

הבריטים קיוו לעצור את זרימת התגבורות הגרמניות לסום ממקומות שונים בחזית. לשם כך ערכו הבריטים שורה של פשיטות והפגנות כוח, שנועדו לרתק את הדיוויזיות הגרמניות לחזית. המתקפה הגדולה ביותר שערכו הבריטים, וגם הכושלת ביותר, הייתה הקרב על פרומל. ההתקפה נערכה בין 19 ל-20 ביולי. 7,080 אוסטרלים ובריטים אבדו, ולא נתפס אף לא שטח קטן. המתקפה גם לא מנעה מהדיוויזיות הגרמניות להגיע לסום.

הקרב על רכס בזנטיןעריכה

 
הקרב על רכס בזנטין. אסיר גרמני עוזר לחייל רוכב לדחוף את אופנוע המנוע שלו מסוג טריומף מודל H דרך הבוץ. 17 ביולי 1916

ב-14 ביולי, יום הבסטיליה, הייתה הארמייה הרביעית מוכנה לחדש את המתקפה על האזור הדרומי. מטרת המתקפה, שידועה כקרב על רכס בזנטין, הייתה להשתלט על עמדות ההגנה השניות של גרמניה, שנפרסו מפסגת הרכס בפוזייר ועד דרך אלבר-בפום, דרומית-מזרחית לכפרים גילמון וג'ינשי. יעדי המתקפה היו הכפרים בזנטין לה פטיט, בזנטין לה גראנד ולונגוול שהיו צמודים ליער דלוויל. מאחורי קו זה, על מדרון הרכס, שכן יער היי.

היה הבדל משמעותי בין ההכנות והביצוע של מתקפה זו לבין המתקפה של 1 ביולי. המתקפה על רכס באזנטין נערכה על ידי 4 דיוויזיות בחזית של כחמישה קילומטרים וחצי, כשהחיילים יצאו לדרך ב-03:25 לפנות בוקר, לאחר הרעשת הפתעה ארטילרית של חמש דקות. הפעם נעשה שימוש בארטילריה זוחלת – האש הארטילרית הועתקה כל כמה זמן מעט קדימה – וגלי התוקפים נעו במרחק קטן ממוקד האש בשטח ההפקר, כך שהיה עליהם לעבור רק מרחק קצר כאשר האש הארטילרית הועתקה מהחפירות הגרמניות הקדמיות.

עד אמצע הבוקר הוכתר השלב הראשון של המתקפה בהצלחה, וכמעט כל היעדים הושגו. בדומה ל-1 ביולי, נוצרה פרצה בהגנות הגרמניות. אולם שוב, בדומה ליום הראשון, לא השכילו הבריטים לנצל אותה בהצלחה. ניסיונם לנצל את היתרון הוביל למתקפת הפרשים, כאשר יחידות הפרשים ניסו לכבוש את יער היי. ייתכן כי ניתן היה לכבוש את היעד בבוקר, אולם עד שהפרשים יכלו לתקוף, הצליחו הגרמנים להתאושש. אף שהפרשים הצליחו להחזיק מעמד בעמדתם באותו יום, היה עליהם לסגת למחרת.

הבריטים הצליחו להשיג דריסת רגל ביער היי, ובמשך ימים רבים המשיכו להילחם על היער וכן על יער דלוויל ויער לונגוואל השכן. לרוע מזלם, לא היה בהצלחת המתקפה ב-14 ביולי כדי ללמד על כך שהבריטים למדו כיצד לבצע לוחמת חפירות. בליל 2223 ביולי פתח רולינסון במתקפה, כשהוא משתמש ב-6 דיוויזיות לאורך חזית הארמייה הרביעית. המתקפה נכשלה לחלוטין. הגרמנים למדו איך לפעול, והחלו להתרחק מחפירות ההגנה הסטטיות, ונעו לעבר מערכת מאחזים גמישה בעומק השטח, שהקשתה מאוד על הארטילריה הבריטית.

חוות פּוֹזיֶיר ומוּקֶהעריכה

 
צוות מקלע ויקרס בריטי ליד אובילר

בשבועות הראשונים של יולי לא נעשתה כל התקדמות ממשית בחזית הצפונית. עד 16 ביולי לא נכבשה אובילר, שמצפון לדרך אלבר-בפום. כיבושה, ודריסת הרגל שקנו הבריטים בעמדות ההגנה הגרמניות השניות ב-14 ביולי, אפשרו את כיבושן של עמדות ההגנה הגרמניות בצפון מאחור. המפתח לאסטרטגיה זו היה הכפר פוזייר.

הכפר שכן על דרך אלבר-בפום בפסגת הרכס. ממזרח לכפר נחפר קו חפירות הגנה גרמני שני. הארמייה הרביעית ניסתה לכבוש את הכפר שלוש פעמים בין 14 ל-17 ביולי, בדיוק לפני שהייג החליט שהארמייה של רולינסון לא תישא עוד בנטל הגזרה הצפונית. כיבוש הכפר נעשה היעד של ארמיית העתודה הבריטית בפיקודו של גוֹף, וגוף תכנן להשתמש למתקפה בשלוש דיוויזיות אוסטרליות.

גוף רצה שהדיוויזיה האוסטרלית הראשונה תתקוף מיד, אך מפקדה הבריטי של הדיוויזיה, מייג'ור-גנרל הרולד ברידג'ווד ווקר, סירב לשלוח את אנשיו מבלי שעברו הכשרה מתאימה. המתקפה תוכננה לליל 23 ביולי, במקביל למתקפת הארמייה הרביעית.

מעט לאחר חצות החלה המתקפה, והכפר נכבש בהצלחה. בין הסיבות העיקריות להצלחת המתקפה הייתה התעקשותו של ווקר על הכנה קפדנית ועל הרעשה ארטילרית כבדה במיוחד. עם זאת, הניסיון לכבוש את קו העמדות הגרמני הסמוך נכשל. הגרמנים, שהחלו להכיר בחשיבות הכפר לרשת ההגנה שלהם, ערכו שלוש התקפות נגד כושלות על הכפר, לפני שעברו לשיטה אחרת – הרעשה ארטילרית ארוכה ושיטתית על פוזייר. הניסיון הגרמני האחרון לכיבוש פוזייר החל מעט לפני הזריחה ב-7 באוגוסט, לאחר הרעשה ארטילרית כבדה במיוחד. הגרמנים הצליחו לעבור את קו ההגנה האוסטרלי הראשון, והתפתח קרב פנים אל פנים בין הצדדים. לבסוף הייתה ידם של האוסטרלים על העליונה.

גוף תכנן להתקדם צפונה לאורך הרכס לעבר חוות מוּקֶה, מה שיאפשר לו לאיים על מצודת תיפוול הגרמנית מאחור. אך עם התקדמות האוסטרלים, כך הפכו חשופים יותר לארטילריה הגרמנית, שיכלה לטווח אותם משלושה כיוונים.

ב-8 באוגוסט החלו האוסטרלים במתקפה לכיוון צפון לאורך הרכס, כאשר הקורפוס הבריטי השני מתקדם מאובילר שלשמאלם. עד 10 באוגוסט כבר הצליחו התוקפים להקים קו חפירות מדרום לחווה. עד אז הפכו הגרמנים את החווה למבצר עם חפירות עמוקות, ותעלות המחברות בין הביצורים המרוחקים. האוסטרלים ערכו מספר ניסיונות לכבוש את החווה בין 12 באוגוסט ל-3 בספטמבר, ובכל ניסיון התקרבו מעט יותר, אולם הביצורים הגרמניים החזיקו מעמד. לבסוף, הוחלפו האוסטרלים בקורפוס הקנדי, שב-16 בספטמבר כבש את חוות מוקה, יום לאחר המתקפה הבריטית הגדולה הבאה. ב-26 בספטמבר נכבשה החווה לגמרי, והמגינים נכנעו למחרת. בקרבות לכיבוש שתי החוות ספגו האוסטרלים 23,000 אבדות.

מלחמת שחיקה: אוגוסט וספטמברעריכה

עד תחילת אוגוסט הבין הייג כי עתה כבר לא סביר שניתן יהיה להשיג פריצת דרך, הגרמנים "התאוששו באורח מרשים מחוסר הארגון" בשורותיהם בחודש יולי. במשך ששת השבועות הבאים ערכו הבריטים סדרת פעולות בקנה מידה קטן כהכנה ל"דחיפה הגדולה" הבאה. ב-29 באוגוסט הוחלף ראש המטה הכללי הגרמני, אריך פון פאלקנהיין, בגנרל פאול פון הינדנבורג עם אריך לודנדורף ששימש כסגנו, אך כיהן למעשה כקצין מבצעים ראשי. השינוי המיידי כתוצאה מחילופים אלו הייתה הפעלתה של דוקטרינת הגנה חדשה. ב-23 בספטמבר החלו הגרמנים לבנות את "זיגפריד שטלונג", הידוע בשם "קו הינדנבורג".

בחזית הארמייה הרביעית המשיך המאבק על יערות היי ודלוויל ועל "קו המתג". הגבול בין הצבא הצרפתי לבריטי עבר מדרום מזרח ליער דלוויל, מעבר לכפרים גילמון וגינשי. כאן לא הצליחו הבריטים להתקדם באופן משמעותי מאז היום הראשון של הקרב. אף אחד מהצבאות לא יכול היה להתקדם ולכבוש את הכפרים. המאמץ הבריטי הראשון לכבוש את גילמון ב-8 באוגוסט הסתיים בתבוסה. ב-18 באוגוסט ריכזו הבריטים כוחות גדולים יותר, ובהם שלושה קורפוסים בריטיים וצרפתיים, אולם רק ב-3 בספטמבר נפל הכפר לידיהם. עתה כיוונו הבריטים את מאמציהם לגינשי, שנכבש על ידי הדיוויזיה הבריטית ה-16 (שחייליה היו אירים) ב-9 בספטמבר. הצרפתים הצליחו אף הם להשיג התקדמות, וברגע שגינשי נפל, נפגשו הצבא הצרפתי והבריטי ליד קוֹמְבְּל.

עתה החזיקו הבריטים בקו חזית כמעט ישר לגמרי, מחוות מוקה בצפון-מערב ועד קומבל בדרום-מזרח, והדבר העניק להם עמדה נוחה למתקפה גדולה נוספת. ב-1916 נחשבה חזית ישרה להכרחית, כי היא אפשרה לארטילריה לבצע הרעשה "זוחלת" בקלות רבה יחסית, שמאחוריה יכלו הרגלים להתקדם.

שלב ביניים זה בקרב על הסום גבה מחיר כבד מהארמייה הרביעית, אף שלא נערכה אף מתקפה גדולה נגדה. בין 15 ביולי ל-14 בספטמבר (בערבו של הקרב הבא) ערכה הארמייה הרביעית כ-90 מתקפות בכוח של קורפוס ומעלה, כשרק 4 מהן היו מתקפות כלליות לאורך שבעה קילומטר וחצי של החזית. התוצאה הייתה 82,000 אבדות, והתקדמות של כ-900 מטר בלבד. תוצאות אלו היו גרועות אף יותר מאלו שהושגו ב-1 ביולי.

הטנקים באיםעריכה

הניסיון האחרון של מדינות ההסכמה להשיג פריצת דרך התרחש ב-15 בספטמבר בקרב פְלֶר קוּרְסֶלֶט(אנ'), כאשר את ההתקדמות הראשונה ביצעו 11 דיוויזיות בריטיות (תשע מהארמייה הרביעית ושתי דיוויזיות קנדיות מגזרת ארמיית העתודה), ותקיפה מאוחרת יותר של שני קורפוסים צרפתיים.

 
טנק סימן 1, 25 בספטמבר 1916

הקרב ידוע כיום בעיקר בשל ההופעה הראשונה של הטנקים. הבריטים טיפחו תקוות גדולות שנשק סודי זה ישבור את הקיפאון של מלחמת החפירות. הטנקים הראשונים לא היו בנויים למלחמת תנועה, והגיעו למהירות 3.2 קילומטר לשעה בלבד, כך שהרגלים היו יכולים להשיגם בקלות. מצד שני, הטנקים תוכננו למלחמת חפירות. התיל הדוקרני לא הפריע להם, וכך גם לא מכשולים רבים אחרים. הם היו חסינים לאש רובים ומכונות ירייה, אך היו פגיעים לארטילריה. עם זאת, טנקים ראשונים אלו סבלו מחוסר אמינות. מתוך 49 טנקים שהיו זמינים ב-15 בספטמבר, רק 32 הגיעו לחזית, ורק 21 מתוכם הצליחו להשתתף בקרב עצמו. תקלות מכניות בהם היו נפוצות, וטנקים רבים טבעו או ננטשו במכתשים הגדולים שנוצרו מפגיעת פגזים בקרקע.

הבריטים השיגו התקדמות לאורך החזית, בעיקר בפלר, שם הם התקדמו למרחק של כשלושה קילומטר, הישג משמעותי במונחי מלחמת העולם הראשונה. כמו כן, היה זה הקרב החשוב הראשון בחזית המערבית של הדיוויזיה הניו זילנדית, שהייתה באותו זמן חלק מהקורפוס הבריטי ה-15, שכבש חלק מקו המתג מערבית לפלר. באגף השמאלי תפסה הדיוויזיה הקנדית השנייה, בעזרת טנקים, את הכפר קורסלט לאחר לחימה עזה. לבסוף, לאחר חודשיים של לחימה, כבשו הבריטים את כל יער היי, על אף ששוב במחיר יקר. התוכנית הייתה להשתמש בטנקים כעזר לרגלים מהדיוויזיה הבריטית ה-47, אך היער היה כולו גדמי עצים חבולים ובורות פגזים, ורק טנק אחד הצליח לעבור בו מרחק כלשהו. הכוחות הגרמניים אולצו לנטוש את היער לאחר שהבריטים כמעט הצליחו להקיף אותם.

במהלך הקרב כבשו הבריטים כארבעה קילומטר מקו ההגנה הגרמני השלישי, אך לא הצליחו להשיג אף לא אחד מיעדיהם. שוב לא השכילו הכוחות הבריטים לנצל את ההזדמנות. בטנקים הייתה גלומה הבטחה רבה, אך חוסר אמינותם הגביל את השימוש בהם.

הגזרה הכושלת ביותר במהלך קרבות 15 בספטמבר הייתה מזרחית לגינשי, שם בלמו ביצורים חזקים בצורת ריבוע את ההתקדמות לעבר מורוול. הביצורים לא נכבשו עד 18 בספטמבר. התקפה נוספת תוכננה ל-25 בספטמבר. המטרות היו הכפרים גודקור, לבוף ומורוול. כמו בקרב רכס באזנטין ב-14 ביולי, היעדים המוגבלים, הארטילריה המרוכזת וההגנות הגרמניות החלשות הובילו להצלחה. בקרב זה נותרו הטנקים בעתודה.

השלב האחרוןעריכה

 
חי"ר בריטי מסתער מהחפירות

ב-26 בספטמבר ערכה ארמיית העתודה של גוף את מתקפתה הגדולה הראשונה מאז היום הראשון של הקרב, וניסתה לכבוש את המצודה הגרמנית תיפוול. הדיוויזיה הבריטית ה-18, שהצטיינה ב-1 ביולי, כבשה את מרבית תיפוול ביום הלחימה הראשון, והוכיחה שוב שאימון קפדני, הכנות ופיקוד טוב יכולים לגבור על מכשולי לחימת החפירות. חוות מוקה נפלה אף היא בידי הדיוויזיה הבריטית הצפונית ה-11, והקנדים התקדמו כקילומטר אחד מקורסלט.

עתה החלה התקופה מ-1 באוקטובר עד 11 בנובמבר, שידועה כקרב פסגות אנקר, שכולו קרבות שחיקה קשים שהשיגו רווח מועט. בסוף אוקטובר הוחלפה הארמייה של גוף בארמייה החמישית.

בינתיים, בחזית הארמייה הרביעית, עדיין האמין הייג שפריצת דרך עומדת בפתח. ב-29 בספטמבר הורה לארמייה השלישית של אדמונד אלנבי להצטרף לקרב מצפון, ליד גוֹמקוּר, ולארמייה הרביעית להתקיף לכיוון קמברה. הצעד הראשון דרש את כיבושו של קו טראנסלוי, קו ההגנה הרביעי של הגרמנים שנפרס מהכפר לה טראנסלוי במזרח ועד לה סאר שעל דרך אלבר-בפום.

ב-1 באוקטובר, עם השינוי במזג האוויר, נעשה הקרב על לה טראנסלוי קשה יותר ויותר. הגשמים הכבדים הפכו את שדה הקרב החבוט לבוצי. לה סאר נכבשה ב-7 באוקטובר, אך התקדמות מועטה בלבד הושגה במקומות אחרים, והאבדות גדלו בקביעות. המכה האחרונה הגיעה ב-5 בנובמבר במתקפה הכושלת על בוט דה ורלנקור. הארמייה הרביעית סיימה את מתקפותיה הגדולות בקרב על הסום.

המערכה האחרונה בקרב על הסום התחוללה בין 13 ל-18 בנובמבר לצידי נהר אנקר, צפונית לתיפוול. מטרותיו של הייג במתקפה זו היו יותר פוליטיות מאשר צבאיות. מאחר שהחורף הגיע, כבר לא היה סיכוי של ממש להשיג פריצה משמעותית. במקום זאת, בוועידה נוספת בשנטילי, שהחלה ב-15 בנובמבר, קיווה הייג לדווח על הצלחה לעמיתיו הצרפתים.

מהלכי הפתיחה היו דומים לאלו של 1 ביולי, ואפילו הוטמן מוקש נוסף מתחת לביצורים ברכס האות'ורן, מערבית לבומונט האמל. הדיוויזיה הבריטית ה-31 שתקפה את סרה ב-1 ביולי, נקראה לעשות זאת שוב ארבעה חודשים וחצי לאחר מכן. התוצאות היו דומות.

דרומית לסרה הצליחו הבריטים, הרבה בזכות ניסיונם שנרכש במחיר רב כל כך, לכבוש את מרבית יעדיהם. הדיוויזיה הבריטית ה-51 כבשה את בומונט האמל, ומימינה כבשה הדיוויזיה הבריטית ה-63 את בוקור. לוטננט-קולונל ברנרד פרייברג זכה בצלב ויקטוריה על קרב זה. דרומית לאנקר הצליח הקורפוס הבריטי השני להשיג אף הוא התקדמות.

הייג היה מרוצה מהתוצאות, אולם גוף לחץ לבצע ניסיון אחרון, במתקפה ב-18 בנובמבר על חפירות "מינכן" ו"פרנקפורט", ובניסיון פריצה לעבר גרַנקוּר. 90 אנשים מהגדוד ה-16 ("בריגדת אנשי גלזגו") נותקו משאר הצבא בחפירות פרנקפורט, והחזיקו מעמד עד 21 בנובמבר. 45 הניצולים, 30 מהם פצועים, נכנעו. כך הסתיים קרב אנקר, ויחד עמו הסתיים הקרב על הסום.

תוצאותעריכה

 
התקדמות הקרב על הסום בין ה-1 ביולי ל-18 בנובמבר

הקרב על הסום לא הסתיים בניצחון של מי מהצדדים. הצרפתים והבריטים הצליחו לכבוש קרקע, אך רק מעט יותר משבעה קילומטר וחצי בנקודת החדירה העמוקה ביותר. מטרותיהם היו שאפתניות בהרבה. עם זאת, במבט לטווח ארוך, הקרב על הסום הניב יותר פירות לבריטים מאשר לגרמנים.

לפני הקרב התייחסה גרמניה לבריטניה כמעצמה ימית, וזלזלה בכוחה הצבאי היבשתי. הגרמנים האמינו שאויבותיהם הגדולות הן צרפת ורוסיה. החל מקרב זה, החלה בריטניה לצבור השפעה בקואליציה, במיוחד לאחר המרידות בצבא הצרפתי ב-1917. מתוך הכרה באיום הגדל שהציבה בריטניה, אימצה גרמניה ב-31 בינואר מדיניות של לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, בניסיון להטיל מצור על תושבי האי. בסופו של דבר, הביא המהלך לכניסתה של ארצות הברית למלחמה, ולניצחון מדינות ההסכמה.

בתחילת 1916 היה הצבא הבריטי בנוי ברובו על מתנדבים בלתי מנוסים. הקרב על הסום היה המבחן הממשי הראשון לאותו "צבא אזרחים", שזה עתה הוקם בעקבות קריאתו של לורד הורשיו קיצ'נר למתנדבים בתחילת המלחמה. חיילים בריטיים רבים שנהרגו בקרב על הסום היו חסרי ניסיון, ואובדנם היה בעל חשיבות צבאית נמוכה יחסית. בשביל גרמניה, שנכנסה למלחמה עם כוח מאומן של חיילים בסדיר ומילואים, כל אבידה הפחיתה מהניסיון ומהיעילות הכוללים של צבאה. המפקד הגרמני הבכיר, נסיך הכתר רופרכט מבוואריה, ציין ש"מה שנותר מחילות הרגלים, שאומנו היטב בימי שלום, בוזבז בשדה הקרב".

המפקדים הגרמנים לא האמינו שצבאם יוכל לסבול קרב שחיקה מתמשך כדוגמת הסום. לכן ב-24 בפברואר 1917 נסוג הצבא הגרמני בשיטת אדמה חרוכה משדה הקרב בסום, כדי להכין את הביצורים לקו הינדנבורג, ובכך קיצר את רוחב החזית שהיה צריך להגן עליה.

התוצאות האסטרטגיות של הקרב על הסום אינן יכולות לטשטש את העובדה שהיה זה אחד הקרבות הנוראים ביותר במלחמת העולם הראשונה. קצין גרמני, פרידריך שטיינברכר, כתב[דרוש מקור]:

סום. כל ההיסטוריה של העולם אינה יכולה להכיל מילה נוראה כל כך

נפגעיםעריכה

הערכה כוללת ראשונה של מספר הנפגעים של מדינות ההסכמה בקרב על הסום, שנעשתה בוועידת שנטילי ב-15 בנובמבר, הייתה 485,000 אבדות של בריטים וצרפתים (הרוגים, נעדרים, פצועים ושבויים), אל מול 630,000 אבדות של גרמנים. במספרים אלה היה כדי לתמוך בעמדה שהלחימה בסום הייתה בעיקרה מלחמת שחיקה. עם זאת, כבר באותה תקופה התייחסו למספרים הללו בחשד. כאשר נעשה חישוב מחדש לאחר המלחמה, הגיע מספר אבדות הבריטים ל-419,654 איש והצרפתים ל-204,253. בסך הכול אבדו למדינות ההסכמה 623,907 איש, מתוכם 146,431 הרוגים או נעדרים.

ההיסטוריון הבריטי הרשמי, סר ג'יימס אדמונדס, טען כי הגרמנים איבדו 680,000 איש, אולם גם למספר זה התייחסו בחשד. דו"ח סטטיסטי נפרד, שהוכן על ידי משרד המלחמה הבריטי, גרס כי מספר האבדות הגרמניות בגזרה הבריטית הגיע רק ל-180,000. כיום מקובל להניח שמספר הנפגעים הגרמנים בקרב על הסום נע בין 465,000 ל-600,000 איש.

מספר הנפגעים הממוצע לדיוויזיה, שכללה כ-10,000 חיילים, בגזרה הבריטית עד 19 בנובמבר היה 8,026 חיילים. בדיוויזיות קנדיות מספר הנפגעים הממוצע היה 6,329, בניו זילנדיות 7,408, ב-43 הדיוויזיות הבריטיות 8,133, ובשלוש הדיוויזיות האוסטרליות 8,960 לדיוויזיה. מספר האבדות היומי בקרב הבריטים במהלך הקרבות היה 2,943, מספר שעלה אף על מספר האבדות היומי בקרב פשנדל, אולם לא היה חמור כבשני החודשים של הקרב על אראס (4,076 איש ביום) או במתקפת מאה הימים האחרונה ב-1918 (3,645 אבדות ליום).

חיל האוויר המלכותי איבד 782 כלי טיס ו-576 טייסים בקרב על הסום.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה