אגדת שלושה וארבעה

אגדת שלושה וארבעה היא אגדה מאת חיים נחמן ביאליק שזכתה לייצוג משלה באותו השם הן בתיאטרון העברי והן בזמר העברי.

כריכת המחזה "בת מלך ארם", שעובד לפי היצירה על ידי א.י. איגוס ודניאל פרסקי, מצויר בידי ראובן ליף

האגדה הופיעה בשני נוסחים עיקריים, הנוסח הראשון ("נוסח אחד") הוא עיבוד של אגדה תלמודית, הצמוד יחסית למקורו. הנוסח המאוחר יותר ("נוסח שני") הוא אגדה ארוכה ומפורטת, מקורית ורחבת יריעה. יוסף קלוזנר, שכתב את הערך על ביאליק באנציקלופדיה העברית, תיאר את האגדה כ"יצירתו הגדולה האחרונה" של המשורר וכ"שירת הברבור הגדולה" שלו. שם האגדה נגזר מהפסוק בספר משלי, פרק ל', פסוקים י"ח–י"ט: ” שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם, וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה.” המוטיבים של נשר, נחש, אונייה ויחסי גבר ועלמה שזורים בעלילה ומובילים אותה.

נוסח ראשון

הנוסח הראשון של האגדה מבוסס על אגדה המופיעה במדרש תנחומא, שביאליק ורבניצקי כללו ב"ספר האגדה" שלהם (סימן כ"ו בחלק "אדם וביתו").

בנוסח הראשון של ביאליק, שלמה המלך מתבשר שבתו האהובה עתידה להינשא לאדם עני. על מנת לסכל את הגורל הוא כולא את בתו במגדל גבוה בלב ים. אולם, נער עני, אך חכם ומשכיל, נקלע לאי לאחר שנרדם בתוך נבלת שור, וזו מובלת לגג המגדל על ידי נשר. הנער ובת המלך מתוודעים זה לזה ואף מתחתנים. הדבר נודע לשלמה המלך, המגלה כי לא ניתן להערים על הגורל ומברך בסופו של דבר על הנישואין ועל חתנו החכם.

גרסת "ספר האגדה" צמודה למקור מן התנחומא, ויש בה רק שינויים לשוניים קלים, ושינוי מהותי אחד: במדרש תנחומא מסופר שהעני קידש את בת שלמה, "בא עליה כדרך כל אדם ונתעברה ממנו". בספר האגדה הושמטו המילים "בא עליה כדרך כל אדם". בנוסח הראשון של עיבוד האגדה, הרחיב ביאליק את האגדה המקורית בתיאורים ודיאלוגים, אך כמעט ולא שינה את תוכנה ומהלכה (למעט המשך הצעד שבו החל ב"ספר האגדה" - בנוסח הראשון הושמטו גם המילים "ונתעברה ממנו").

נוסח שני

על הנוסח

הנוסח השני נכתב על ידי ביאליק בשהותו בקארלסבד ובמארינבאד ב-1929. הפרקים הראשונים התפרסמו בכתב העת מאזנים שנה א' בגליונות ל"ז ול"ח. לאחר מכן הופיעה האגדה במלואה ב"התקופה" כרך כ"ו-כ"ז וב-1934 נדפסה יחד עם הנוסח הראשון באוסף האגדות "ויהי היום". ביאליק עצמו פיקח בסמוך להדפסתה על תרגומה לפולנית, גרמנית ויידיש.

נוסח זה רחב וארוך בהרבה מהנוסח הראשון. למרות המוטיב העיקרי של בת-מלך הכלואה במגדל ונישאת לחתן המיועד לה כנגד כל הסיכויים ותוך התערבות ניסית-אלוהית, הוא שונה הן בפיתוח העלילה, הן במניעיה, הן בגיבוריה והן במסקנתו הסופית מזו של הנוסח הראשון. במכתב שכתב ביאליק ליעקב נאכט ב-2 באפריל 1933 (ו בניסן תרצ"ג) סיפר ביאליק שאשתו סיפרה שבנעוריה שמעה נוסח של האגדה התלמודית מפי זקנה, אשר בה נטל הנחש חלק פעיל בעלילה והדבר הובילו לשכלל את האגדה "שכלול אמנותי עד שהייתה לנובלה שלמה רבת עלילה".

חלק ראשון - המלך שלמה

האגדה פותחת בסעודה אותה עורך המלך שלמה, החכם מכל אדם לחבר מלכים, שעם חלקם הוא קשור בבריתות נישואין ובריתות מדיניות. המלכים מעריצים את חכמתו, אך שונאים אותו ומחפשים לפגוע בו. השיחה מתגלגלת לידי כך שמלך ארם טוען שנישואיו של שלמה עם בנות המלכים הנוכרים, וכן נישואי רות ובועז אינם כדרך הטבע וכמשפט האל. שלמה מקבל עליו אתגר להגריל אחת מבנות המלכים, לשכן אותה במגדל על אי נידח ולראות איזה חתן יזמן לה אלוהים.

בגורל עולה קציעה, בתו של מלך ארם. המלך שלמה משכן אותה במגדל באי נידח, כאשר נשרו הענק הלבן מביא לה מדי יום מזון מארמונו. ליד המגדל צומח עץ אלון גבוה. קציעה התגוררה במגדל עם תוכי, שארח לה לחברה.

חלק שני - נתניה בן מלכישוע

בחלק השני עובר המספר לתאר את קורותיו של לוחם יהודי בשם מלכישוע, שהיה חלק מהמורדים בבית דוד בעת שלטון דוד המלך וגלה בשל כך לצידון. הוא אף השתתף במלחמה בה הרג את בנו של מלך ארם. אשתו של מלכישוע, שהיה לסוחר אמיד, טבעה בים והוא נותר עם בנו היחיד, נתניה.

כאשר הגיע הנער לפרקו ביקש להפליג לעכו וממנה לעלות לירושלים. אביו נתן לו אבן ברקת גדולה, שהייתה שייכת לאמו כעיטור לפרוכת בית המקדש (שאך זה נחנך) ושלח אותו בלב כבד. בלב ים התחוללה סערה (שתיאורה שואב מסיפור הסערה בסיפור יונה הנביא) ומכל הנוסעים והמלחים ניצל נתניה בן מלכישוע לבדו. הנשר הלבן, נשרו של שלמה ראה את הטובע, הציל אותו ולקח אותו בציפורניו אל האי בה שכנה בת מלך ארם במגדל.

לאחר שהתאושש הבחין נתניה במגדל וראה את קציעה, אך לא ידע איך יוכל להתקרב אליה.

חלק שלישי - הנחש ואבן הברקת

חלק זה של האגדה, שעלילתו ניתנת לתיאור בקצרה, ארוך, מפורט, ומלא בתיאורים ולפיכך זכה לפרשנות שדרשה את הסמלים המופיעים בו.

הלילה הראשון באי חולם נתניה חלום בו הוא רואה את אמו בלב בים, הברקת עטורה על מצחה והיא מצביעה על הנערה שבמגדל.

כשנעור ניסה נתניה לבדוק שאבן הברקת שנתן לו אביו עדיין עמו. אך משגילה שהיא אצלו ונרגע, מיד הגיח נחש מאי-שם וחטף אותה ממנו. נתניה החל לרדוף אחרי הנחש, שטיפס על עץ האלון וכך, בכוחות על-אנושיים הצליח לטפס עד מול אשנב המגדל. הנחש פלט את אבן הברקת על תוך האשנב ונעלם.

כך הגיע נתניה פנימה אל המגדל והתוודע לקציעה.

חלק רביעי - הסוף

נתניה וקציעה התאהבו וחיו יחדיו במגדל. הנשר החל להביא להם מנת אוכל כפולה משולחנו של המלך. טבחי המלך שמו לב שהנשר לוקח מנה כפולה וכך הבין המלך את שקרה.

הזוג הובא חזרה לירושלים, שם התגלה שנתניה הוא בן של מורד לשעבר ואף בנו של מי שהרג את אחיו של מלך ארם הנוכחי. יתרה מכך, אצל שלמה הייתה שמורה אבן ברקת זהה לזו של נתניה, שהובאה לו כמתנה מאת מלך הנחשים.

מסקנתו של שלמה היא שהנישואים לא רק מקודשים, אלא הם בבירור מעשה של קירוב לבבות אלוהי וסימן שעל בני האדם למחול ולסלוח ושבכוחם של הנישואין לאחד שונאים וליצור ברית מבוססת על אהבה:

הַיּוֹם יִוָּדַע מַה-גָּבְהוּ דַּרְכֵי אֱלֹהִים מִדַּרְכֵי אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוּת נְכָלָיו הַקְּטַנִּים וְהָרָעִים. כְּנָחָשׁ מֵאַחֲרֵי הַגָּדֵר וּכְנָמֵר מִסֻּבְּכוֹ יֶאֱרֹב גוֹאֵל הַדָּם לִזְעוּם נַפְשׁוֹ לְמַעַן הַכּוֹתוֹ בַּסֵּתֶר וְכִבָּה אֵשׁ חֲמָתוֹ בַּדָּם הַשּׁפוּךְ... וְאוּלָם לְאלֹהִים עוֹד נְתִיבוֹת גְּאֻלָּה לֹא יְדָעָן אִישׁ. לֹא בְיַד הַשָּטָן יִתֵּן אֱלֹהִים גְּאֻלָּה לַדָּם, כִּי אִם בְּיַד הַטּוֹב בְּמַלְאָכָיו, בְּיַד הָאַהֲבָה. דָּם תַּחַת דָּם וְנֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. וְאוּלָם לֹא בִשְׁפֹך דָּם וּבְהַכְרֵת נֶפֶשׁ יִגְאַל אֱלֹהִים, כִּי אִם בְּהָקֵם זֶרַע וּבְהַרְבּוֹת חַיִים עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, זֶרַע וחַיִים חֲדָשִׁים וְטוֹבִים מִן הָרִאשׁוֹנִים. רְאֵה הִנֵּה הֵם גוֹאֲלֵי דַם אָחִיךָ הַנֶּאֱמָנִים, מֶלֶךְ אֲרָם! הִנֵּה הֵם פֹּה לְפָנֶיךָ – בִּתְּךָ וּבֶן מַלְכִּישׁוּעַ! הַיּוֹם נִגְאַל דָּם אָחִיךָ גְּאֻלַּת שְׁלוֹמִים וּמַלְכִּישׁוּעַ וּבֵיתוֹ נְקִיִּים. אֵחַרְתָּ לָבוֹא, מֶלֶךְ אֲרָם. קְדָמְךָ אֱלֹהִים, הוּא נִקֶּם-לָךְ! קוּמָה בָרֵךְ אֶת-שְׁמוֹ, עֵקֶב אֲשֶר גָּאַל גַּם אֶת-נַפְשֵׁךָ עִם דָּם אָחִיךָ, בְּמָנְעוֹ אוֹתְךָ מִבּוֹא בִדְמֵי נְקִיִּים. כִּי אָכֵן נָקִי וְגַם נָקִי מַלְכִּישׁוּעַ מִדָּמִים, וְלֹא בְּמִשְׁפַּט רְדַפְתּוֹ עַד עַתָּה. אַךְ חִנָּם אֲיַבְתּוֹ מֵאָז וַתִּצְרְרֵהוּ עַל לֹא פָשַׁע. הֲמִמַּאֲרַב חֲצֵרִים שָׁלַח מַלְכִּישׁוּעַ חֵץ בְּאָחִיךָ? וְאִם בַּשּׂדֶה מְצָאוֹ? כְּגִבּוֹר במַעֲרָכָה הִתְרָאָה אִתּוֹ פָנִים, וְאָחִיךָ גַּם הוּא כְגִבּוֹר חַיִל נִסְפָּה בַקְרָב! אֵין דָּמִים לְמַלְכִּישׁוּעַ. אִישׁ הַכָּבוֹד הוּא, וְלוֹ נָאוֶה גְמוּל גִּבּוֹרִים, כִּי עָשָׂה בֶאֱמוּנָה דְבַר מַלְכּוֹ וְעַמוֹ וֵאלֹהָיו, כַּאֲשֶׁר יְהִי גַם שֵׁם אָחִיךָ לְזֵכֶר עוֹלָם בְּהַעֲרוֹתוֹ נַפְשׁוֹ עַל-כְּבוֹד עַמּוֹ הוּא... קוּמָה הַבְלִיגָה, אֵפוֹא, וּרְאֵה אֶת-פְּנֵי מַלְכִּישׁוּעַ כִּרְאוֹת אִישׁ שָׁלוֹם, שָׂא מִיָּדוֹ אֶת-הַכֹּפֶר הַיָּקָר אֲשֶר הֵבִיא לְךָ, אֶת-בְּנוֹ הַיָּחִיד אֲשֶר בּוֹ יִתְפָאֵר, הֲיִמְעַט הַכֹּפֶר בְעֵינֶיךָ? וְאִם לֹא תִרְצֵהוּ? חַי אֱלֹהִים וְכָל-מַלְאָכָיו הַטּוֹבִים, אִם אֵצֵא מִזֶּה עַד אִם בֵּרַכְתָּ אֶת-הַדֶּבֶק ועַד אִם הִשְׁלַמְתָּ גַּם עִם מַלְכִּישׁוּעַ. הָבָהּ נִרְאֶה הֲתָקוּם בְּךָ רוּחַ אַחֲרֵי כָל-זֹאת לַהֲדֹף בְּאֵיבָה אֶת- הַיָּד הַשּׁלוּחָה אֵלֶיךָ לְשָׁלֹום.
אָז יָרִים הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֶת-כּוֹסוֹ וַיִּקְרָא בְּקוֹל נָגִיד וּמְצַוֶּה:
"גְּעַר בַּשָּׂטָן, מֶלֶךְ אֲרָם, מַלְאַךְ הַשּׁלוֹם מְחַכֶּה לָךְ!"
לְקוֹל הַקְּרִיאָה הַזֹּאת נִשְׁבָּר פִתְאֹם עֹרֶף מֶלֶךְ אֲרָם, הִצְטַמֵּק כֻּלוֹ וַיִּקְטַן עוֹד, וּבְהַבְלִיעוֹ בְחִפָּזוֹן, כִּכְפוּי שֵׁד, אֶת-כַּף-יָדוֹ הַצְּנוּמָה וְהַזְּעוּמָה בְּכַף מַלְכִּישׁוּעַ הָרְחָבָה וְהַחֲזָקָה הַשּׁלוּחָה לְעֻמָּתוֹ, הֵנִיס אֶת-פָּנָיו הַצִּדָּה, וַיְהִי כְּמַבְרִיחַ כְּלִמָּה. וַיִרְאֵהוּ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בִמְצוּקַת נַפְשׁוֹ וַיְעוֹדְדֵהוּ וַיֹאמֶר: "שָׂא רֹאשֶׁךָ וּזְקֹף קוֹמָתְךָ, מֶלֶךְ אֲרָם, אַל יֶחֱרַף לְבָבְךָ! הַיּוֹם הֶרְאֵיתָ לָדַּעַת כִּי אָכֵן מוֹשֵׁל אֶמֶת אַתָּה וּמִמְשָׁל וּגְבוּרָה עִמָּךְ. הַיּוֹם שָׂרִיתָ עם נַפְשְׁךָ – וַתּוּכַל! גְּדוֹלָה בְעֵינַי הַגְּבוּרָה הַזֹּאת מִכָּל אֲשֶׁר הִגְדַּלְתָּ לַעֲשׂוֹת אַתָּה וַאֲבוֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אֵין מוֹשֵׁל כְּמוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ, וְאֵין גִּבּוֹר– כְּלוֹכֵד נַפְשׁוֹ. יְחִי מֶלֶךְ אֲרָם מוֹשֵׁל גִּבּוֹר! וִיחִי גַם מַלְכִּישׁוּעַ אִישׁ הֶחָיִל! תְּהִי הַבְּרִית הַכְּפוּלָה הַכְּרוּתָה בֵּינֵיכֶם הַיּוֹם בְּרִית הַחַיִים וְהַשּׁלוֹם לָכֶם וְלִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם עַד הָעוֹלָם.

ניתוח מוטיבים וסמלים בסיפור

האי והמגדל - האי ומגדל-הצור שבראשו שלהבת אש (או "עב קטנה") הם סמלים נפוצים מאוד בשירת ביאליק. בפרט קרובים האי והמגדל לאלה שביצירתו "מגילת האש", אולם מוטיבים דומים נמצאים גם בשיריו "הבריכה", "על כף ים מוות זה" ועוד.

קציעה, הארמית - ארמית הוא כינוי יהודי מקובל לגויה, ממוצא לא-יהודי. לביאליק זיקה רבה לארוטיקה המעוררת דווקא הגויה (למשל בסיפור "מאחורי הגדר"). השינוי בזהות הנסיכה נועד גם כדי לאפשר לשלמה המלך לשאת את נאומו הפילוסופי בזכות האהבה, השלום והאוניברסליות, כאשר לו היה, כמו בנוסח הראשון, אב חרד המבקש למנוע את בתו מלהתחתן עם קבצן, לא היה מסוגל לשאת נאום שכזה.

הברקת, הדמעה והנחש - הברקת מופיעה לכל אורך האגדה כמוטיב חוזר ומאחד. היא נמסרת לנתניה על ידי אביו, זכר לאמו, עבור פרוכת מקדש שלמה, היא מופיעה בחלומו תחילה על ראש אמו ולאחר מכן על ראש קציעה והיא מסייעת לקידום העלילה על ידי הנחש ולבסוף היא מופיעה בתמונת הסיום כתאומה לברקת של שלמה המלך וכעיטור על מצחה של קציעה. היא מייצגת את האם שטבעה ואת המעבר של הנער המתבגר מן האם אל האהובה. הברקת מופיעה בצמוד לדימויה כדמעה שקפאה (למשל: ”מַרְאֶהָ כְּדִמְעַת אֱלֹהִים גְדוֹלָה, דִמְעַת יְגוֹן עוֹלָמִים”. דימוי זה דומה מאוד לדימוי של דמעת האלוהים ל"מרגלית דמעה" ב"מגילת האש", דימוי שתי דמעות הרב ל"אבני אש במשבצות זהבן" ב"המתמיד" ולדימוי דמעות האם לפנינים ב"פרדה".

על הברקת שנתן מלכישוע לבנו שמר פתן בהודו והברקת של שלמה הוענקה לו על ידי מלך הנחשים. הנחש, כמפלצת קדמונית נקשר במרגלית, אבן יקרה למשל בספר הזוהר שם מסופר על לויתן המוציא מרגלית מהמעמקים, שאינה אלא דמעה שנטפה מעינו של הקב"ה בט באב וקפאה במצולות הים.

בן הגלות הנגאל - שני הנוסחים מתבססים על מוטיב בת המלך הכלואה, כמו שלגיה ושבעת הגמדים, רפונזל והיפהפייה הנרדמת. אולם, בעוד הן מעשיות אלה, הן האגדה התלמודית והן הנוסח הראשון אינם מתייחסים כמעט לזהותו של הנסיך-המושיע, הרי שהנוסח השני מרחיב מאוד, באופן מקורי ויוצא-דופן, לגבי עלילותיו של נתניה, מניעיו ובית-אביו. הוא איננו עני, אך הוא בנו של סוחר, שקוע בעולם יהודי וגלותי ולפיכך עני מבחינה רוחנית. נישואיו וחייו בירושלים לצד המלך שלמה יעניקו לו עושר רוחני.

נתניה הוא בן דמותו המהופך של "הנער בהיר העיניים" מהנובלה "מגילת האש" של ביאליק. בעוד שם מדובר ביליד ארץ ישראל היוצא לגולה עם חורבן הבית, הרי שכאן מדובר על בן הגולה הנגאל ועובר לחיים בירושלים בימי חנוכת מקדש שלמה. בעוד שגיבור "מגילת האש" מתקדש בנזירותו והתרחקותו מנשים, הרי שגיבור האגדה מתקדש דווקא באיחוד בינו לבין קציעה ובקידושין.

המחזה "אגדת שלושה וארבעה"

"אגדת שלושה וארבעה" בתיאטרון הבימה (1960)

ביאליק עצמו ביקש לראות את האגדה מומחזת באופן דרמטי כבלט, אופרה ואף סרט קולנוע. אך הדבר לא אירע בחייו, אף על פי שביקר בווינה וניסה לעניין את התסריטאי היהודי ריכרד בר-הופמן בכתיבת עיבוד קולנועי לאגדה.

בשנת 1955 חיברה לאה גולדברג מחזה לפי האגדה (נוסח שני), תוך הכנסת קיצורים ושינויים, בהם הוספת עלילת-מרמה בה מנסה מלך ארם להפקיד במגדל נערה שאיננה בתו והוספת דמות של דוכיפת בנוסף לתוכי (שהפך גם לקריין, המשלים עבור הקהל את החסר בדיאלוג). המחזה של גולדברג התקבל בביקורתיות ונאמר עליו ששיבש כליל את אופייה של האגדה המקורית. תיאטרון הבימה העלה את המחזה בעיבוד זה החל ב-12 בפברואר 1955, בבימוי שרגא פרידמן עם מוזיקה מקורית מאת עמנואל עמירן. בתפקידים הראשיים שיחקו שלמה בר-שביט בתפקיד התוכי, שלמה המלך היה נחום בוכמן, מלך ארם ארי קוטאי, מלך צור גדעון זינגר, מלך מואב אבנר חזקיהו, מלך בני עמון אלברט כהן, קציעה יונה עטרי, נתניה יוסי בנאי והנחש גולם על ידי אלוין אפשטיין. ההצגה לא נחלה הצלחה והועלתה רק 41 פעמים. עם זאת עבודת ההלחנה של עמירן ומשחקו של בר-שביט זכו לשבחי הביקורת.

ההצגה הועלתה שנית ב-1960, שוב בבימויו של פרידמן ושוב עם שלמה בר-שביט בתפקיד התוכי ויוסי בנאי כנתניה. בהפקה זו שיחק גדעון זינגר בתפקיד המלך שלמה, יהודה אפרוני ואבנר חזקיהו התחלפו בתפקיד מלך מואב, בתפקיד קציעה הופיעה אסתר עופרים בתפקיד הנחש הופיע סמי מולכו. עיבוד זה הותאם לנוער והועלה 12 פעם בלבד.

בשנות השבעים העלה התיאטרון לילדים ולנוער עיבוד של האגדה בנוסח הראשון, מאת אורנה פורת עם תפאורה מאת דני קרוון, מוזיקה של גיל אלדמע ועם צוות של ארבעה שחקנים צעירים בתפקידי המלך שלמה, בתו, הנער ונערה נוספת ושבעה רקדנים מלהקת ענבל המופיעים עם מסכות ומשמשים במגוון תפקידי המשנה. הפקה זו זכתה להצלחה מרובה וייצגה את ישראל בפסטיבלי תיאטרון לילדים.

ב-1980 העלה תיאטרון החאן את ההצגה בבימויו של מוטי לרנר. הצגה זכתה בפרס כינור דוד. הועלה שנית על ידי "טדי הפקות" (1989), ומחוץ לישראל בשטנדל, צלה, נירנברג וערים נוספות בגרמניה.

השיר "אגדת שלושה וארבעה"

השיר "אגדת שלושה וארבעה".

לקריאה נוספת

• דן מירון, הערות ל'אגדת שלושה וארבעה", בתוך גרשון שקד (עורך), ביאליק: יצירתו לסוגיה בראי הביקורת, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 373–399
• זיוה שמיר, מה זאת אהבה - אגדת שלושה וארבעה: צוהר לעולם הדעות האישי של ביאליק, דביר, 1991
• זיוה שמיר, על יונה ועל נער: החתירה לשלום בספרות הילדים העברית, ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, פרק שני: יונה ונשר הנושאים בפיהם את בשורת השלום, עמ' 51–85.
• עליזה שנהר-אלרואי, כוחה של תשתית, עקד, 1984. הפרק "למקורותיה העממיים של 'אגדת שלושה וארבעה' לח"נ ביאליק"
• אברהם קריב, "על אגדת שלושה וארבעה", בתוך ספרו עיונים: מאמרי בקורת, הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר, תש"י
• עליזה שנהר, "למקורותיה העממיים של אגדת שלושה וארבעה", ידע עם (תשל"ה) עמ' 28–32
• א"מ הברמן, "נוסח קדום של מקור אגדת שלושה וארבעה", מאזניים מ' (תשל"ה), עמ' 88–91. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• שמואל ורסס, בין סיפור-עם לעיבודו הספרותי: עיון ב"אגדת שלשה וארבעה — נוסח אחד" של ביאליק ובגרסאותיה, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי ג, תשמ"ב. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• יואב אלשטיין, "מרגלית בפי נחש": לדרכי תפקודה של מוטיפמה ממקור גנוסטי באגדת חז"ל וב"אגדת שלשה וארבעה", נוסח שני, לביאליק, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יג-יד, תשנ"א-תשנ"ב. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• בנציון בנשלום, "ביאליק המספר", מאזנים, טבת תרצ"ג, הפרק "תר"ץ: אגדת שלושה וארבעה", עמ' 14–15. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• יונתן רטוש, "הנגלה והנסתר: על 'מגלת האש' ו'אגדת שלשה וארבעה'. מאסף י', 1975.

קישורים חיצוניים

• רשימת מאמרים על אגדת שלושה וארבעה באתר רמב"י
• אגדת שלושה וארבעה - נוסח אחד, בפרויקט בן-יהודה
• אגדת שלושה וארבעה - נוסח שני, פרויקט בן-יהודה
• אגדת שלושה וארבעה בגרסת אורנה פורת, סרטון באתר יוטיוב, כפי ששודרה בהערוץ הראשון בשנות ה-70
• אגדת שלושה וארבעה (נוסח ב) בתוספת ניתוח מילוני, בהמילון ההיסטורי ללשון העברית
• אסתר אזולאי, גורל ובחירה בסיפור נישואיה של בת שלמה המלך, שנתון "שאנן", תשס"ו
• אגדת בת שלמה במגדל, כולל פרשנות מאת אלחנן שילה, באתר ספר האגדה