שלמה

ערך זה עוסק בשלמה המלך. אם התכוונתם לשימושים אחרים במילה, ראו שלמה (פירושונים).

שלמה
מלך ישראל
שלמה המלך בערוב ימיו, איור מאת גוסטב דורה
תקופת שלטון	מ-976 לפנה"ס לערך עד 931 לפנה"ס
הקודם	דוד
יורש	רחבעם בממלכת יהודה; ירבעם בן נבט בממלכת ישראל
בת זוג	700 נשים, ובהן בת פרעה ונעמה העמונית, וכן 300 פילגשים.
צאצאים	רחבעם בשמת טפת מנליק
שושלת	בית דוד
אב	דוד
אם	בת שבע
תאריך לידה	1000 לפנה"ס לערך ירושלים
תאריך פטירה	931 לפנה"ס
מקום קבורה	עיר דוד

לפי המתואר בתנ"ך, שלמה היה מלכהּ הרביעי של ממלכת ישראל המאוחדת, בנו של דוד ואביו של רחבעם. קורותיו מסופרות בספר מלכים וכן בקוראן. על פי המקרא הוא בנה את בית המקדש הראשון בירושלים, ונחשב לחכם מכל האדם. נקרא גם ידידיה על ידי נתן הנביא, וקהלת על פי המייחסים לו את כתיבת ספר קהלת.

עלייתו למלוכה

שלמה נזכר לראשונה בספר שמואל ב' פרק י"ב. שלמה הוא בנם השני של דוד ובת שבע, לאחר שבנם הראשון מת מיד לאחר לידתו. שלמה הוא הרביעי בבניו של דוד שעליו מסופר בהרחבה – אחרי אמנון, אבשלום ואדוניה.

איזכורו הבא של שלמה הוא בהקשר למאבק על המלוכה. בספר מלכים א' פרק א' מסופר על שלהי מלכותו של דוד. על פי המסופר, אדוניה היה המועמד הטבעי לרשת את המלוכה, וככזה גם נתמך על ידי הצבא (יואב בן צרויה) והכהונה הוותיקה (אביתר הכהן). שלמה, לעומת זאת, נתמך על ידי משמר המלך (הכרתי והפלתי) הכהונה העירונית (צדוק הכהן) ונתן הנביא.

לאחר שנודע לנתן הנביא כי אדוניה מתכנן זבח מפואר – כנראה טקס הכתרה, כנהוג בעולם העתיק, הוא ביקש מבת שבע אם שלמה לפעול אצל דוד למניעת הכתרתו של אדוניה ולהורות על העברת הכתר לשלמה.

התנ"ך מתאר את האירועים מכאן ואילך בצורה דרמטית: בת שבע באה אל החדר שבו שכב דוד וטענה כי נשבע בשם אלוהים שהמלוכה תובטח לבנה, לשלמה, והביעה את תמיהתה על קיום הכתרתו של אדוניה ואת חששה לחייה ולחיי שלמה. במהלך דבריה נכנס נתן הנביא לחדר גם הוא ובהתאם למה שסוכם ביניהם מראש מחזק את דבריה.

דוד המלך הורה על משיחתו של שלמה למלך. לצורך משיחתו הוזעק משמר המלך אשר ליווה את שלמה אל מעיין הגיחון, שם משח אותו צדוק הכהן למלך. עם היוודע דבר המשיחה התפזרו משתתפי טקס הכתרתו של אדוניה בבהלה, ואילו אדוניה נאחז בקרנות המזבח מפחד שיירצח. לאחר ששלמה הבטיח לאדוניה כי לא יפגע בו במידה ויהיה נאמן, שב אדוניה לביתו.

ימי שלטונו

עם תחילת מלכותו פעל שלמה במהירות להבטחת שלטונו. הוא המית את כל מי שעשוי היה להתנגד לשלטונו: את אדוניה לאחר שזה ביקש מבת שבע להינשא לאבישג השונמית – פעולה שמצביעה במובהק על חוסר נאמנות לשלטון, את אביתר הכהן הוא הגלה מירושלים, את יואב בן צרויה, מפקד צבא דוד, שפעמיים חיסל מצביאים שאיימו על מקומו, ואת שמעי בן גרא, מנכבדי שבט בנימין שקרא תיגר בגלוי כנגד דוד אביו.

לפי המסופר בתנ"ך, שלמה ירש מאביו דוד ממלכה גדולה, והצליח לשמור על מרבית שטחה, למעט ארם דמשק, שמרדה בו והצליחה להשתחרר משלטונו. הוא גם הוסיף לממלכה את ממלכת חמת ואת תדמור ששכנה במדבר, כנראה כפיצוי עצמי לאובדן דמשק ודרך המסחר שעברה בה. על פי אותו מקור, ימי מלכותו של שלמה התאפיינו בשלום ובשלווה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע – כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א' ה', ה)

לפי האגדה, שלמה פיקד על מערכת מסועפת של קשרי מסחר עם ארצות אחרות, בהן כל ארצות אסיה הקטנה, חלק מארצות מזרח אפריקה, אופיר וממלכת שבא.

בעת שמלך בישראל פיתח את הארץ בבנייה. מפעלו החשוב ביותר היה בניית בית המקדש הראשון בירושלים, שבנייתו החלה בשנה הרביעית למלכותו ושנמשכה 7 שנים. כדי לממן את תנופת הבנייה בירושלים הוטלו מסים כבדים על הארצות הכבושות ועל בני ישראל. גם נקבע מס עובד שקבע חובה לעבוד 4 חודשים בשנה בשירות המלך. מס העובד והמסים הגבוהים שהוטלו עוררו תרעומת רבה בקרב השבטים ובייחוד בשבט אפרים, והדבר עורר לבסוף מרד גלוי שנכשל, ובעקבותיו ייתכן כי מס העובד בוטל לגבי ישראל והמשיך להיות מוטל רק על האוכלוסייה הכנענית.

שלמה המלך עם התוכניות לבניית בית המקדש, מתוך איקונוסטאזיס מתחילת המאה ה-18.

בית המקדש והעבודה הזרה

המקדש היה חלק ממכלול של בניינים שבהם נכללו גם בית יער הלבנון, אולם העמודים, אולם המשפט וארמון המלך. לצורך בניית המקדש כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור, שסיפק לו אומנים, בנאים מומחים וארזים מלבנון. נוסף לכך שלח שלמה גם אנשים משלו לכרות עצים ביערות הלבנון ולחצוב אבנים.

בסוף ימיו שלמה הקים מקדשים סביב ירושלים לאלילי הארצות שאתם התקשר ביחסים מדיניים דרך נישואיו עם בנות מלכי הארצות הללו. בתנ"ך מבקרים את שלמה על התנהגותו זו, ומייחסים לה את ירידת הממלכה מגדולתה וחלוקתה, עם מותו של שלמה.

חכמת שלמה

על פי המסופר בתנ"ך, שלמה היה אחד האנשים החכמים ביותר. בהקשר לכך נקשר משפט שלמה

לפי המקרא, שלמה נחשב לחכם מכל אדם. על פי המסופר שם, באו לחזות בחכמתו מכל העמים, כדוגמת מלכת שבא. דוגמה לחוכמתו מובאת בסיפור משפט שלמה:

	וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב.
– ספר מלכים א' ה', ט-יא

המסורת היהודית מייחסת לשלמה שלושה מספרי התנ"ך:

ספר משלי, המכיל פתגמים וחכמת חיים, ובפתיח שלו נכתב: "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל". ע"פ מסורת זו, "אגור בן יקה" ו"למואל מלך", המחברים המוזכרים במקרא לשני פרקי משלי האחרונים, לא היו אנשים בפני עצמם אלא שמות עט של שלמה.
מגילת קהלת, מגילת פילוסופיה והגות, על פי הפתיחה: "אני קהלת בן דוד מלך בירושלים". גם כאן, רואה המסורת בשם "קהלת" שם עט לשלמה.
שיר השירים, מגילת אהבה (חז"ל מתייחסים אליה כמשל לאהבה בין כנסת ישראל לה'), על פי פסוק הפתיחה: "שיר השירים אשר לשלמה..." ופסוקים נוספים בספר בהם מוזכר שלמה (ג',ט'-י"א; ח', י"א-י"ג).

המילה "לשלמה" מופיעה בכותרתם של שני מזמורים בספר תהילים (ע"ב וקכ"ז), ועל כן יש המייחסים לו את כתיבת שני המזמורים הללו.

נשות שלמה

על פי המסופר בספר מלכים, היו לשלמה שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים. על פי המסופר בשיר השירים, היו לשלמה שישים נשים, שמונים פילגשים ומספר רב של נערות שלא יכלו להיספר. נישואי שלמה עם אחת מהם, בת פרעה, המוזכרת במקרא מספר פעמים, היו נישואים בדיני פילגש. על פי הכברה נגסט היה נשוי גם למלכת שבא שממנה נולד מנליק - אבי השושלת שממנה יצא היילה סלאסי מלך אתיופיה. לעת זקנותו היטו נשיו של שלמה את לבבו להקים במות לעבודת אליליהם בירושלים. על פי המסופר הוא הקים לכולן במות בהר הזיתים, דבר שלפי ספר מלכים היה החטא, בגללו נקרעה ממלכת ישראל בימי בנו רחבעם.

שלמה מלך אתיופיה

שלמה ומלכת שבא, ג'ובאני דמין, המאה ה-19.

שלמה המלך נחשב בשני חלקי אתיופיה כאבי האומה עם מלכת שבא, ועד היום תרבותה של ארץ זו משופעת באזכורים של סיפור זה. יהודי אתיופיה (קהילת ביתא ישראל) אחזו במסורת זו, וכן במסורת שמשום כך הארץ כולה התנהלה על פי "דת ישראל" עד שהועברו בכח לנצרות לפני כ-300 שנה.

האגדות על שלמה המלך, כמדבר בשפת החיות שמשה את יו לופטינג כהשראה לספרו דוקטור דוליטל, וכן כשם לספרו על בעלי החיים של קונרד לורנץ "טבעת המלך שלמה" (הוצ. הקיבוץ המאוחד)

אגדות אלו השפיעו גם על המקובלים ועל החסידים, אשר טענו כי האר"י ורבי משה קורדוברו ידעו ולימדו את "שיחת העופות והחיות".

ביקורת המקרא בעניין שלמה המלך

ממלכת שלמה המלך מבוקרת לפרקים, לפי גישת ביקורת המקרא. הטענה היא כי טרם נמצאו ראיות ארכאולוגיות מובהקות לקיומו של שלמה או בכלל קיומה של ממלכה עברית בסדר הגודל והפאר המתואר בתנ"ך בתקופה האמורה. כמו כן טרם נמצאו תימוכין חיצוניים אחרים, כדוגמת כתבים ועדויות מממלכות שכנות, על קיומה.

בשנים הראשונות למדינת ישראל, הארכאולוגים הישראלים הרבו לזהות חורבות גדולות כמו מגידו וחצור, עם שרידים מממלכת שלמה. אלא שבשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו לפקפק בקיום הממלכה המאוחדת, ובזיהוי התקופה של שרידים אלו. זיהויים אלו מצויים בלבו של מחלוקת ערה כיום בנושא הממלכה המאוחדת. בהר הבית מתחם "אורוות שלמה" (שכבר זוהו ללא ספק לתקופה אחרת, וכנראה גם לשימוש אחר מאשר אורוות, אך עדיין נקראים כך על שם שלמה המלך בונה המקדש הראשון) הוא מתחם המהווה מקור למחלוקת משמעותית, בין הארכאולוגים, בין ישראלים לערבים ובין יהודים למוסלמים (כשבדרך כלל הזיהויים הללו חופפים).

בתרבות ימינו

הכתוב בתנ"ך על כך שדוד המלך אינו יכול לבנות את בית המקדש, כי "ידיו דמים מלאו", אלא שלמה בנו, מהווה את אבן היסוד של התפיסה ההומניסטית הן בדת הנוצרית, הן בתפיסות הדת היהודית באירופה המערבית, והן לאחר מכן במערב האתאיסטי.

בתקופת פינוי ימית, נושא האזורים שנתנו על ידי שלמה לחירם מלך צור, היוו נושא מרכזי בדיון סביב ההרשאה ההלכתית שחלק מהרבנים הציונים נתנו להחזרת סיני. פרופ' ישעיהו ליבוביץ הרבה להזכיר את הפסוקים הללו במסגרת הפולמוס איתו בנושא זה.

היצירות הידועות ביותר העוסקות בשלמה הן המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ואגדות המלך שלמה מתוך ספרו של חיים נחמן ביאליק, "ויהי היום".

ראו גם

לקריאה נוספת

ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה – בין מציאות היסטורית למיתוס, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006.
גלעד ששון, '"משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו" – לבטיהם של התנאים והאמוראים ביחס לספריו של שלמה המלך', חוכמת חיים ושירת חיים, אריאל תשס"ט, עמ' 205–216.