משתמש:אגלי טל קהלת/איפוק שיפוטי

איפוק שיפוטי (גם ריסון שיפוטי או פסיביזם שיפוטי) היא גישה שמרנית בתחום המשפט הציבורי המעודדת שופטים להגביל בעצמם את הפעלת הכוח שלהם על מנת לשמר את הפרדת הרשויות.

איפוק שיפוטי יכול להתבטא באופנים שונים. הבולטים שבהם היא נטייה להימנעות מפסילת חקיקה שאינה במובהק בלתי חוקתית, הימנעות מחקיקה שיפוטית, (כלומר, הימנעות מהשלמת החקיקה בדרך של פרשנות יוצרת ומרחיבה,) והימנעות מדיון בנושאים פוליטיים, או כאלה השנויים במחלוקת ציבורית ערכית.

יש המשתמשים במונח איפוק שיפוטי גם לתיאור נטייה של שופט להסתמך על תקדימים, והעדפת פסיקה יציבה ועקבית על פני יצירתיות וחדשנות.

משמעות

לאיפוק שיפוטי ביטויים שונים ואופן ומידת השימוש בו משתנים משופט לשופט. ככלל, ניתן למנות מספר משמעויות הניתנות למונח.

הפרדת הרשויות

עניין מרכזי בתאוריית הריסון השיפוטי הוא מתן חשיבות רבה להפרדת הרשויות. כך, יימנע בית המשפט להתערב בעבודתה של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת.

פסילת חוקים

תומכי האיפוק השיפוטי סבורים כי על בית המשפט להימנע ככל הניתן מפסילת חוקים, כל עוד אי חוקתיותם איננה חדה ומובהקת. על פי תפיסתם, ביטולו של חוק שנחקק בידי הרשות המחוקקת הוא פעולה דרמטית המערערת את הפרדת הרשויות, ועל כן יש להימנע ממנה ככל הניתן ולשמור צעד דרסטי כזה רק למקרים של אי חוקתיות ברורה וקיצונית. בנוסף, שופטים הנוקטים איפוק שיפוטי יעדיפו, במצב של קושי חוקתי, פתרונות שונים בדרך פרשנות שיסירו את הבעייתיות מהחוק על פני הכרזתו כבטל. בארצות הברית ניסח שופט בית המשפט העליון, לואי ברנדייס, את כללי אשוונדר, סדרת כללים להימנעות מהכרזה על חוק כבטל, בהם סיכם את האופנים בהם נוהג בית המשפט מפסילת חוקים. כללים אלה הם דוגמה לדוקטרינת הימנעות חוקתית.

ביקורת על הממשלה

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עילות סף

שפיטות

ערך מורחב – שפיטות

מבחן השפיטות משמש את בית המשפט על מנת להימנע מלדון בנושאים שאינם ראויים להיות מוכרעים בזירה המשפטית. באופן מיוחד עולה שאלת השפיטות בסוגיות הנוגעות להשקפת עולם ולערכיה של החברה. במקרים כאלו עשוי בית המשפט להימנע מלדון במקרה, אף אם הוא סבור כי יש לעותרים טענה משפטית קיימת, משום שלדעתו עיקרו של הנושא אינו אמור להיות מוכרע בכלים משפטיים, אלא במוסדות הנבחרים של הציבור, המייצגים את השקפותיו של העם ורצונותיו. לפי תפיסה זו, הכרעה בעניין בכלים המשפטיים תהווה פגיעה בדמוקרטיה, שכן בדרך זו נושא השנוי במחלוקת ציבורית יוכרע באמצעות פורום מצומצם ובלתי נבחר.

פסיביות

תומכי האיפוק השיפוטי מדגישים את אופיו הפסיבי של בית המשפט, ואת הגדרת הליבה של תפקידו כבורר בסכסוכים קיימים המובאים בפניו. זאת בשונה מהרשות המחוקקת שתפקידה ליזום וליצור כללים הנוגעים לעתיד. מסיבה זו סבורים מייצגי גישת האיפוק השיפוטי כי על בית המשפט להימנע מחקיקה שיפוטית, כלומר, להימנע מ'השלמת' מערכת החוקים באמצעות יצירת הלכות ונהגים שאינם מסתמכים על החוק הקיים, במקום שלפי דעתו של בית המשפט יש חוסר בחקיקה. לפי תפיסה זו, אל לו לשופט לעצב את החוקים והכללים של החברה, שכן תחום זה, שבהכרח דורש היזקקות לשאלות ערכיות והכרעה בהן, מסור מעצם טיבעו למחוקק הנבחר בידי העם, ואילו תפקידו של בית המשפט הוא לפרש כראוי את דבר החקיקה.

מינימליזם שיפוטי

יש המכלילים במונח איפוק שיפוטי גם את גישת המינימליזם השיפוטי. על פי התפיסה הזו, על השופט לתת דגש מרבי בבניית פסק הדין לתקדימים והכרעות קודמות. המינימליסטים גורסים כי על השופטים לבצע רק שינויים מינוריים ומצטברים בכל הקשור למשפט חוקתי, על מנת לשמר יציבות בתחום. לשיטתם יש לתת פסקי דין 'קטנים' וממוקדי מקרה, ולא רחבים וכלליים. פסיקתה של שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, סנדרה דיי אוקונור, מזוהה לעיתים עם הגישה המינימליסטית.

ישראל

בבית המשפט העליון

ראשית ימי המדינה

גישת האיפוק השיפוטי הייתה דומיננטית בבית המשפט העליון בעשורים הראשונים למדינת ישראל . במקרים נדירים הפעיל בית המשפט העליון ביקורת שיפוטית ופסל פעולות של הממשלה או הכנסת, (בין המקרים הידועים הוא בג"ץ קול העם).

התגברות האקטיביזם השיפוטי

תקופת כהונתו של השופט מאיר שמגר כנשיא בית המשפט העליון נחשבת למבשרת השינוי בבית המשפט העליון, שינוי שהגיע לשיאו במהלך כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון. התגברות האקטיביזם השיפוטי בתקופתו של שמגר, באה לידי ביטוי בין השאר, בשני מקרים בהם חייב בית המשפט את ראש הממשלה יצחק רבין להעביר מתפקידם שרים שהוגש נגדם כתב אישום, אף שהחוק לא חייב פיטורין של שר שהועמד לדין, זאת בנימוק שהחלטתו של ראש הממשלה שלא להעביר מתפקידו את השר היא בלתי סבירה בעליל בשל הפגיעה שנגרמת לאמון הציבור בשלטון ומשכך דינה להתבטל. לפסקי הדין האילו קדם פסק הדין בעניינו של יוסי גינוסר, שפסל, בעילה דומה את ההחלטה למנותו למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. עם זאת, עדיין הכיר בית המשפט בכך שנושאים מסוימים מצויים מחוץ לתחום שיפוטו. כך, עתירה כנגד מדיניות ההתנחלות של הממשלה ביהודה ושומרון, נדחתה בנימוק שהיא כוונה כנגד מדיניות כללית ולא כנגד פעולה קונקרטית. בפסק הדין אף נאמר כי ”(בית המשפט) צריך למנוע עצמו מן הדיון בנושאי מדיניות חוץ, המסורים לרשות שלטונית אחרת”.

החל מתקופת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, הייתה גישת האיפוק השיפוטי לעמדה אופוזיציונית ביחס לתפיסה הדומיננטית בבית המשפט העליון, שכונתה גישת "הכל שפיט". עמדה זו בוטאה בחריפות בידי נשיא בית המשפט העליון ברק:

... כל פעולה - ותהא פוליטית או עניין למדיניות ככל שתהא - נתפסת בעולם המשפט, וקיימת נורמה משפטית הנוקטת עמדה כלפיה, אם מותרת היא או אסורה... היותו של העניין "פוליטי מובהק" אינו יכול להסיר מאותו עניין את היותו גם "עניין משפטי". כל דבר הוא "עניין משפטי", במובן זה שהמשפט קובע לגביו עמדה, אם מותר הוא או אסור.

— בג"ץ 910/86 יהודה רסלר נגד שר הביטחון, ניתן ב-12.6.88

תומכים

אל מול עליית האקטיביזם השיפוטי, חלק משופטי העליון דאז ובדימוס התנגדו לתהליך והדגישו את הצורך באיפוק שיפוטי.

• נשיא בית המשפט העליון (בין השנים 1980 - 1982), משה לנדוי, אמר בראיון לעיתון הארץ בשנת 2000

אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעיתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים

— ראיון לעיתון הארץ

לנדוי הרבה לבקר את עליית האקטיביזם השיפוטי. בביקורת ספרים שכתב על הספר "אקטיביזם שיפוטי: בעד ונגד מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית" מאת רות גביזון, מרדכי קרמניצר ויואב דותן, הביע לנדוי התנגדות נחרצת להרחבת סמכותו של בית המשפט העליון ולשימוש שהוא עושה במבחן הסבירות ובשיקולים ערכיים אחרים לבחינת פעולותיהן של שתי הרשויות האחרות. הוא ציין כי אף אם מספר המקרים בהם מבטל בית המשפט חוק של הכנסת איננו גדול, הרי שבמקרים רבים בית המשפט 'מזהיר' את הכנסת ומתריע בפניה כי הוא עלול לעשות כן. לנדוי טוען במאמר כי סגנון הפסיקה שהתעצב בבג"ץ בתקופתם של נשיאיו שמגר וברק מביא לחוסר יציבות בפסיקה ולפוליטיזציה של בית המשפט העליון.

• תומך נלהב באיפוק שיפוטי היה שופט בית המשפט העליון מנחם אלון שהיה לבן פלוגתא מרכזי של ברק בסוגיה. על מחלוקתו עם ברק בנושא אמר:

הוויכוח בינינו נובע מתוך השקפותיו של ברק על המערכת המשפטית ועל תפקידו כשופט. אני מתנגד להשקפות האלה שלו. לדעתי, לא הכול שפיט, לא הכול משפט וגם כאשר הנושא הוא שפיט, על בית המשפט לנהוג באיפוק שיפוטי. שפטת מרובה, לא שפטת. ברק גורס ש'מלוא כל הארץ משפט'. אין אצלו 'חלל משפטי' ולדעתו כל פעולה שאנו עושים יש לה אופי משפטי. תפיסה זו מתאימה להגות דתית ולא לתפיסה משפטית. הביטוי של ברק 'מלוא כל הארץ משפט' לקוח מהביטוי שבתפילה היהודית מלוא כל הארץ כבודו, שכוונתו היא לקדוש ברוך הוא. לדעת ברק, המערכת המשפטית יש בה משום אופי דתי, שכוללת את כל ההוויה של האדם. לכן ברק מדבר על 'היקום המשפטי' שזהו מושג תמוה, זהו מושג פילוסופי, הגותי. מה למשפט ולזה?

— מתוך ראיון לנעמי לויצקי, מובא בספר 'כבודו, אהרון ברק', הוצאת כתר, 2001

בעתירה בעניין תוקפו של הסכם פוליטי פסק השופט אֵלון, כי

במשטר דמוקרטי כמשטרנו, המבוסס על עקרון הפרדת הרשויות ושבו מסורים לרשות הפוליטית קביעת המדיניות וניהולה וביצועה של מדיניות זו בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי והחברתי, חשיבות עליונה ומכרעת נועדה לשמירת חוסנה ומעמדה של הרשות הפוליטית... הרשות הפוליטית היא היא אשר בידה מופקד ניהול המדינה, היא אשר מקימה את מוסדות השלטון, היא הקובעת את המדיניות בכל תחומי החיים המדיניים, הצבאיים והחברתיים, ואל לנו, לרשות השופטת, ליטול לעצמנו, חס ושלום, חלק בתפקידים שלא נתבקשנו - ושאין לנו הכישורים - לעשותם ולמלאם.

— בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 764 (1991)

• שופט בית המשפטֽ העליון נועם סולברג נחשב לתומך באיפוק שיפוטי. בתקופת כהונתו בבית המשפט המחוזי, דחה עתירה שביקשה לחייב את המדינה להכיר ב"לאום ישראלי" ולאפשר רישום מתאים לחפצים בכך. סולברג קבע כי הנושא איננו שפיט:

מבחינה נורמטיבית, ניתן לבחון את הנושא בכלים משפטיים, אך מבחינה מוסדית הוא איננו שפיט. האופי הדומיננטי של הנושא הוא לבר-משפטי: ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי. אין לחוות דעתו של בית המשפט בעניינים אלה יתרון על פני דעות של אחרים. ההיבט המשפטי של הנושא הוא טפל לעיקר

— 1=ה"פ (ירושלים) 6092/07

בערעור על ההחלטה בבית המשפט העליון נדחתה העתירה, אך השופטים קבעו כי השאלה שפיטה.

תמיכה בכנסת והממשלה

כהונתו של ברק נחשבת בעיני רבים לנקודת השיא של האקטיביזם השיפוטי בישראל, ובהתאם, לתקופה בה גישת האיפוק השיפוטי נדחקה מאוד בבית המשפט. מגמה זו נמשכה גם בתקופתה של יורשתו, השופטת דורית בייניש. החל מראשית שנות האלפיים, ניכרת מגמת התנגדות מצידם של גורמים בכנסת ובממשלה, המבקשים לחזק את האיפוק השיפוטי בקרב השופטים.

יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין (לימים נשיא המדינה) ביקר כחבר הכנסת וכיושב ראשה את המהפכה החוקתית וקרא לריסון הביקורת השיפוטית. גם מחליפו בתפקיד יולי אדלשטיין ביקר במספר פעמים את התערבות בית המשפט בעבודת הכנסת וקרא לצמצום הביקורת השיפוטית ולשמירה על הפרדת הרשויות.

שרת המשפטים איילת שקד הצהירה מספר פעמים על כוונתה לפעול למינוים של שופטים שמרנים הנוקטים ריסון שיפוטי.

ארצות הברית

היסטוריה

שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, אוליבר ונדל הולמס הבן (1841-1935), נחשב לאחד מראשוני התומכים העיקריים בתאוריה, בשל כתיבתו על חשיבות האיפוק השיפוטי ברבים מספריו.

גם חברו הקרוב וחניכו, השופט פליקס פרנקפורטר, מינוי דמוקרטי של הנשיא רוזוולט וליברל בהשקפותיו, נחשב לדובר נחרץ בזכות האיפוק השיפוטי והדבר התבטא ברבים מפסקי הדין שלו. הוא חזר על עמדתו לפיה תפקידו של בית המשפט איננו לחוות את דעתו לגבי "תבונה או רשע של חוק" אלא רק לקבוע "האם המחוקקים יכלו, לפי שיקול דעתם, לחוקק חוק כזה".

ב 1936 ניסח שופט בית המשפט העליון לואי ברנדייס את כללי אשוונדר, סדרת כללים להימנעות מהכרזה על חוק כבטל, בהם התווה קו מנחה לאופנים בהם יימנע בית המשפט מפסילת חוקים.

השופט הליברל הוגו בלאק, נודע במהלך כהונתו בבית המשפט העליון (בין השנים 1937–1971) כתומך נלהב של איפוק שיפוטי. הוא התנגד נחרצות לתפיסת תפקידם של שופטים כמעצבי החברה וערכיה. הוא הדגיש כי ”העניין שלנו איננו לכתוב חוקים שיתאימו לימינו, תפקידנו הוא לפרש את החוקה.”

ג'ון מרשל הרלן השני, שופט בית המשפט העליון (בין השנים 1955–1971), סבר כי רוב הסוגיות הציבוריות צריכות להתברר במגרש הפוליטי, כאשר למערכת המשפט צריך להיות תפקיד מוגבל. בדעת המיעוט שלו כנגד פסק הדין 'ריינולס נגד סימס' כתב:

החלטות כאלה מעניקות תמיכה להשקפה מוטעית נפוצה ביחס לחוקה ולתפקיד החוקתי של בית המשפט הזה. השקפה זו, בקצרה, היא כי כל חולי חברתי גדול במדינה, יכול למצוא את תרופתו בעיקרון חוקתי כלשהו, ועל בית המשפט הזה לקחת לידיו את הובלת הרפורמה כאשר שאר ענפי הממשל כשלו בכך. החוקה איננה תרופת-כל בשביל כל פגם ברווחת הציבור, ובית המשפט הזה, אשר הוסמך כגוף שיפוטי, אינו אמור להיחשב למקלט כללי של תנועות הרפורמה.

כאשר בית המשפט השמרני של רנקוויסט הפך כמה מהתקדימים של בית המשפט הליברלי של וורן, נטען כלפיו כי הוא אינו מיישם את עקרונות האיפוק השיפוטי.

אנטונין סקאליה, שופט בית המשפט העליון (בין השנים 1986–2016), התנגד נחרצות לדיון של בית המשפט העליון בשאלות ערכיות שאין לגביהן הוראה חוקית (או חוקתית) מפורשת. בפסק הדין "קרוזאן נגד מנהל משרד הבריאות של מיזורי" שעסק בדרישות החוק של מדינת מיזורי ביחס להמתת חסד, כתב כי היה על בית המשפט להימנע מלדון בשאלה זו ובסוגיות דומות שכן סוגיות אלה ”[לא] מוכרות יותר לתשעת השופטים של בית המשפט הזה טוב יותר מאשר לתשעה אנשים שיבחרו אקראית מספר הטלפונים של קנזס”.

בבית המשפט העליון כיום

נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס

השופט קלארנס תומאס

השופט ניל גורסץ'

ראו גם

• שמרנות משפטית
• אקטיביזם שיפוטי
• שפיטות
• ביקורת שיפוטית

לקריאה נוספת

• דניאל פרידמן, הארנק והחרב - המהפכה החוקתית ושברה, ידיעות ספרים, 2013.

קישורים חיצוניים

• קולין ס' דייבר, המשפט המינהלי הישראלי מנקודת-מבט אמריקנית, משפט וממשל ד, תשנז. עמ' 27.