ציונות מעשית
הציונות המעשית היא הגישה הציונית אשר גרסה כי יש לעודד עליית יהודים לארץ ישראל והתיישבותם בכל דרך אפשרית, ובכלל זה כבוש הקרקע והתיישבות (עירונית וחקלאית). וזאת מבלי להַתנות את ההתיישבות באישור האומות (ללא צ'רטר), כלומר, גם ללא קיום מקדים של תנאים מדיניים שמאפשרים זאת. רבים מהם היו אנשי תנועת העבודה וההתיישבות העובדת.
רקע
מצדדי גישה זו האמינו כי רק פעולות עלייה, התיישבות וכיבוש הקרקע הם שיכריעו את המאבק, דהיינו: כי "קביעת עובדות בשטח" חשובה יותר ממאמצים דיפלומטיים. סיסמתם הייתה: "במקום שבו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול".[דרוש מקור]
המאבק בין זרם זה לזרם המדיני החריף לאחר מותו של הרצל. בעקבות ביטולה של תוכנית אוגנדה הוחלט להגביר את העבודה בארץ ישראל; הקמתו של המשרד הארצישראלי ביפו בשנת 1908 בראשות ד"ר ארתור רופין הייתה נקודת מפנה בדרכה של התנועה הציונית. בקונגרס הציוני ה-8 בהאג בשנת 1907 הציע חיים ויצמן את מיזוג שני הזרמים לכדי זרם מאוחד ואיתן: הציונות הסינתטית.
בהשראת זרם זה הוקמו בשנות השלושים יישובי חומה ומגדל שנבנו ללא הסכמת שלטונות הבריטים, תוך שהם משתמשים בפרצות בחוק המנדטורי.
ראו גם
לקריאה נוספת
מחקרים
- אמנון רובינשטיין, מהרצל עד רבין והלאה : מאה שנות ציונות, 1997
- יואל רפל, אין זו אגדה : ציונות, הסיפור והמעשה, 1997
- גדעון שמעוני, האידיאולוגיה הציונית, 2001
מקורות
- ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943.
- אברהם הרצפלד, כבוש הקרקע בארץ ישראל, ירושלים: קרן היסוד, 1937.
קישורים חיצוניים
- ציונות מעשית, באתר תנועת העבודה הישראלית
- זאב גלילי, גאולת קרקע בארץ ישראל, באתר "היגיון בשיגעון"
