תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

כרזה על אספת מחאה בתל אביב, ב-28 במרץ 1933

תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה החלה לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, וראשית רדיפות היהודים המאורגנות בגרמניה הנאצית. ידיעות ראשונות על פגיעה חמורה ביהודי בפולין הגיעו ליישוב היהודי בארץ ישראל כבר בשלהי שנת 1939, אך ידיעה מפורטת על ריכוז השמדת היהודים בשואה הגיעה רק בשלהי שנת 1942. בעקבות זאת נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי ארץ ישראל, והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות. חרף מאמציו, במהלך השואה, היה היישוב היהודי בארץ ישראל בעיקר חסר אונים. בתמציתו, סיפורו של היישוב הוא של חוסר ישע, מבוכה והלם: בסופו של דבר הצילו אלפי יהודים, שהיו אחוז זעום בלבד ממיליוני היהודים שנותרו באירופה הכבושה. רק חלק קטן מבין הניצולים ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד והתנועה הציונית.

ידיעות ראשונות על השואה

ילדה צעירה שהגיעה מפולין כפליטת שואה לאחר מלחמת העולם השניה. צולמה ביום שבו הגיעה לתל אביב.

ידיעות רדיפות היהודים בגרמניה הנאצית הגיעו ליישוב באמצעות כלי התקשורת ומעדויותיהם של עולים מגרמניה שהגיעו לארץ ישראל. השימוש במונח "שואה" ביחס למצבם של היהודים תחת השלטון הנאצי החל כבר בישיבת מרכז מפא"י בדצמבר 1938, בעקבות ליל הבדולח. ברם, בעת ההיא הכוונה הייתה לתאר מצב חריף של רדיפות.

ידיעות ראשונות על המצב בפולין הגיעו ליישוב כבר בשלהי שנת 1939, ובראשית שנת 1940 יצאה לאור בירושלים חוברת בשם "שואת יהודי פולין". אחד מעורכיה, אפולינרי הרטגלס, אשר היה ממנהיגי התנועה הציונית בפולין, כתב בה כדברים האלו: "אם לא יתרחש איזה נס כי אז ישאר על אדמתה של מדינת פולין רק בית עלמין יהודי גדול".

בפברואר 1941, בעקבות הפוגרומים ברומניה, כתב העסקן והפובליציסט אידוב כהן בעיתון "העובד הציוני" כי יהדות אירופה עומדת בסכנת השמדה.

איגרתו של שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב, אשר פורסמה בראשית 1942,‏[1] הסבה את תשומת הלב להשמדה במזרח אירופה, אך התקבלה בספקנות בשל החשש מתעמולה סובייטית. במרץ 1942 התפרסם בארץ ישראל דיווחו של ברנד יעקבסון, נציג ה"ג'וינט" בהונגריה, כי חיילים הונגרים שחזרו מהחזית דיווחו על השמדת 250,000 יהודים באוקראינה.‏[2] באפריל 1942 פורסמו בעיתונות פרטים על רצח 90,000 יהודים במינסק.‏[3] על ידיעה שפורסמה בעיתון הצבא האדום, "הכוכב האדום", על קבורה של יהודים בחיים, הגיבה העיתונות העברית בארץ ישראל בזהירות רבה.

ב-30 ביוני 1942 הודיע דובר הקונגרס היהודי העולמי בארצות הברית כי לפחות 1,000,000 יהודים נרצחו בידי הנאצים. הודעה זו פורסמה בעיתון "דבר" עוד באותו יום.‏[4]

חרף הידיעות השונות על השמדת היהודים בשואה, הבנה והפנמה של משמעות הידיעות הגיעה באיחור רב. וכפי שניסח זאת דוד בן-גוריון בדברים שנשא במרכז מפא"י: "ודאי שישנה כאן אינפורמציה על כל אלו, אבל הדבר הזה איננו עובדה מרכזית בחויה של היישוב".

הידיעה הממשית הראשונה המתארת את הפתרון הסופי הגיעה לידיעת ראשי היישוב היהודי באמצעות חיים ברלס, נציג הסוכנות היהודית בז'נבה, באוגוסט 1942. תעשיין גרמני בשם אדוארד שולטה העביר דיווח על ועידת ואנזה והשימוש בציקלון B להשמדה – דיווח שאושר כאמין על ידי תת-שר החוץ האמריקאי סמנר ולס (Welles). הדיווח התקבל בספקנות גדולה על ידי התנועה הציונית. גרהארט ריגנר נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ שקיבל את המידע מידי שולטה, העבירו במברק, שלימים קיבל את הכינוי מברק ריגנר, לידיעת בעלות הברית.

עצרת תפילה בבית הכנסת החורבה בנובמבר 1942.‏[5] בתמונה נראה האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר.

למעשה, המפנה הגיע רק לאחר 14 בנובמבר 1942, כאשר לארץ ישראל הגיעה קבוצה בת 69 אנשים, בעלי נתינות ארץ-ישראלית, שרוכזו מ-13 ערים בפולין והוחלפו בנתינים גרמנים שהוחזקו בידי הבריטים.‏[6] אמנם, אנשי קבוצה זו לא הביאו לראשונה עדויות מהימנות על ההשמדה, אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה יכלה הסוכנות היהודית לקבל מידע מאירופה הכבושה מבלי לסכן את המקורות ודרכי התקשורת. לאחר שעוכלו הידיעות פירסמה הנהלת הסוכנות היהודית, ב-22 בנובמבר 1942, הודעה שלפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין.‏[7] ב-30 בנובמבר וב-1 בדצמבר נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ,‏[8] והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות. אחד מחברי הקבוצה, יעקב קורץ, החליט להעלות את עדותו על הכתב, ובשנת 1944 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו "ספר עדות, רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין", שבו העלה בפרטי פרטים את חוויותיו כעד ראייה לשואה ולהשמדה.

הממשל האמריקאי שוכנע לבסוף באמיתות מברק ריגנר, וב-24 בנובמבר 1942 פרסם הרב סטיבן וייז את תוכנו בעיתונות. מידע דומה מסרה גם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, ומשרד החוץ הבריטי אישר אף הוא את המידע. הידיעות על רצח היהודים החלו להופיע בכותרות ראשיות של עיתונים במדינות השונות.‏[9]

פרסום דבר ההשמדה הגיע לשיאו כאשר ממשלות בעלות הברית וממשלת צרפת החופשית פרסמו ב-17 בדצמבר 1942 הודעה משותפת, שהתפרסמה בו בזמן במוסקבה, בלונדון ובוושינגטון, על השמדת יהודי אירופה.

תגובות ביישוב על השואה

בהגיע האישור הודאי הכריזה הנהגת היישוב על שלושה ימי אבל מ 30 בנובמבר עד 2 בדצמבר 1942. נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, בוטלו כל הצגות הקולנוע ברחבי הארץ והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.

חרף מאמציו, במהלך השואה היישוב היהודי בארץ ישראל היה בעיקר חסר אונים. בתמציתו, סיפורו של היישוב הוא של חוסר ישע, מבוכה והלם: בסופו של דבר הצילו אלפי יהודים, שהיו אחוז זעום בלבד ממיליוני היהודים שנשארו באירופה הכבושה. רק חלק קטן מבין הניצולים ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד והתנועה הציונית. ניתן לומר, כי הנתק הנפשי בין הממסד הציוני באותה תקופה בארץ לבין היהודים בחו"ל היה עמוק ביותר.

בשבועון מפא"י נכתב: "אנחנו (היישוב היהודי) רשאים, כמובן, לקבל עתה פרס בעד ידיעתנו בהיסטוריה, בעד הפירוש הנכון שפירשנו את ההיסטוריה היהודית". דעה מעודנת מעט הביע משה שרת: "אין כוונתם של הציונים לנצל את הטרגדיה האיומה של יהדות אירופה, אבל אין ביכולתם להימנע מהדגשת העובדה שהמאורעות הצדיקו לחלוטין את העמדה הציונית על פתרונה של הבעיה היהודית".

אחדים ממנהיגי הסוכנות היהודית סברו כי שאין זה מתפקידה הכספי של הסוכנות היהודית להציל את יהודי אירופה. ציטוט חלקי מדבריהם ולעתים אף מגמתי עשוי להביא למסקנות לא מדויקות בדבר יחסם של המנהיגים הציונים להצלה. למשל, דוד בן-גוריון עצמו נשא דברים באוגוסט 1943 במרכז מפא"י, שבו התריע מפני הטלת האחריות להצלה על הסוכנות היהודית כ"עירבוב מושגים" – "משגה שעושים לה ולעזרה ליהודי אירופה הנאצית". הוא אף הרחיב ואמר שייתכן שלפעמים חשוב יותר להציל ילד אחד מזאגרב, לדוגמה, אבל תפקידה של הסוכנות להציל יהודים באמצעות העלאתם לארץ ישראל. "לזאת היא חייבת לדאוג לזאת תפקידה אבל תפקידי העזרה להציל עוד יהודי אחד זה עניין חשוב מאוד לזאת חייבת להיות אורגניזציה אחרת וכספים אחרים". במקרים רבים הציטוט מדברי בן-גוריון מתייחס לילד מזאגרב בלבד.

ואכן בספטמבר 1943 הופיע בן-גוריון בפני אנשי עסקים, הפציר בהם "שאיש מאתנו לא ינוח ולא ישקוט כל זמן שלא תהיה לו הרגשה שעשה משהו בשביל הצלה זו", וקבע כי הצלת היהודים קודמת להצלת היישוב והציונות אשר ללא עם יהודי אין להם ערך.

המורכבות של תפיסתו של בן-גוריון ווההפרדה שערך בין פעולות עלייה, שהן תפקידה וחובתה של הסוכנות היהודית, ובין פעולות הצלה, שהן תפקיד היהודי כולו, הזינה ומזינה את הפולמוס הציבורי בנוגע לתגובת היישוב היהודי לשואה.

לבן-גוריון יוחסה גם התבטאות מעוררת מחלוקת נוספת: "אם אדע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם לאנגליה ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל, אני אבחר בדבר השני, כי לפנינו לא רק חשבון הילדים האלה, אלא חשבון היסטורי של עם ישראל". יש לציין ששנתיים קודם לכן יוחסה לבן-גוריון אמרה הפוכה, וסביר להניח שידע שהשאלה היפותטית לחלוטין ואין בידו להציל אפילו ילד אחד, לא בארץ ישראל ולא באנגליה.

תגובה נוספת הייתה התארגנות בשם "אל דומי"‏‏[10] שארגן רבי בנימין באוקטובר 1942, ובה אנשי רוח, בהם ש"י עגנון ומרטין בובר ופעילים חברתיים מכל המפלגות, שביקשה להעלות את המודעוּת ביישוב לנעשה באירופה. דב שטוק (סדן), שהיה חבר הקבוצה ועורך-משנה ב"דבר", החליט החל מדצמבר 1942 להעביר את הידיעות על יהדות אירופה ממקומן בעמוד 4 לעמוד השער של העיתון.

ביקורת על היישוב היהודי בארץ ישראל נוכח השואה

העיתונאי וההיסטוריון תום שגב מציג בספרו "המיליון השביעי: הישראלים והשואה" דעה קיצונית על מה שאפשר לפרש כ"ניצוּל יהודי" של השואה. הדעה המרכזית שמוצגת בספר ואף נכתבת מפורשת היא ש"השואה, בסופו של דבר, היוותה נימוק מרכזי להצדקת הקמתה של מדינת ישראל ולהצדקת המלחמות על קיומה".

פובליציסטים חרדים כדוגמת משה שנפלד ואחרים האשימו את התנועה הציונית בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהתעלמות מכוונת מגורל יהודי אירופה את הפער בין רוב הטענות המופיעות בספרו "שרופי הכבשנים מאשימים" לתיעוד הדוקומנטרי המלא, תלה שנפלד בשוני שבין עמדתה הרשמית של מדינת ישראל לבין האמור בחוברת ובספרים רבים אחרים. החוברת וכן ספרו של הרב מיכאל דב וייסמנדל (מן המצר. ירושלים 1960) נאסרו להפצה על ידי הצנזורה.[דרוש מקור]

גם בסיפורה הטרגי של ה"סנט לואיס" נטענו טענות כלפי היישוב: ארגון הג'וינט ביקש מהסוכנות היהודית להקצות לנוסעי האונייה כמה מאות רישיונות מתוך המכסה השוטפת, אך הסוכנות סירבה. יותר מכל, השואה שנתחוללה אז באירופה הציתה את המאבק האידאולוגי בין שתי תפישות שונות לחלוטין: האם תפקיד הציונות הוא פיתוח הארץ ודאגה קודם כל אל בני היישוב, או שמא עליה לדאוג לכלל היהדות. כמעט כל ראשי הסוכנות הסכימו כי את המעטים את אשר להציל יש לבחור על-פי צורכי המפעל הציוני.

עד היום ישנם רבים הטוענים כי הממסד הציוני התנהג באנוכיות מסוימת בכך שגם כשרצה להעלות יהודים ארצה, העדיף את ה"מתאימים" להוויה הציונית ולבניית הבניין הלאומי בארץ ישראל.

כנגד ביקורת זו נטען כי היא מתעלמת מן העובדה שאת הספר הלבן המגביל את העלייה פירסמו הבריטים בלחץ ערבי ולא התנועה הציונית, אשר בררה את מקבלי רישיונות העלייה לפי שיקול דעתה, ולכן גם אם היו ניתנים רישיונות ללא-ציונים כדוגמת נוסעי האוניה "סנט לואיס", לא היה זה משנה את הכמות הכוללת של ניצולים שעלו לארץ ישראל.

עם זאת נראה שישנה הסכמה כי אכן היו ליקויים מסוימים בשיקול דעת על רקע מפלגתי בשיקולי הצלה וחלוקת רישיונות עלייה. עד שנת 1944 לא מולאה המכסה המותרת על פי הספר הלבן של 75,000 רישיונות עלייה, ואף על פי כן היו מקרים של אי מתן רישיונות עלייה ללא-ציונים או במיצוי המפתח המפלגתי של העלייה. הד לכך ניתן לשמוע בדבריו של המנהיג הציוני וההיסטוריון בן-ציון דינור: "אנו שוכחים שגם בדורות הבאים יביטו ויספרו וגם ירשמו כל דבר ומעשה שאנו עושים יום יום בימים האלה... וחושש אני מאוד, שמשפטם של הדורות הקרובים ביותר אלינו, שמשפטם של בנינו עלינו יהיה חמור ביותר".

פעולות שעשה היישוב

חנה סנש

שליחים לארצות נייטרליות

פעילות ועד ציוני מקומי בהונגריה

בהונגריה פעל "ועד העזרה וההצלה" של תנועת העבודה הציונית, שבראשו עמדו ישראל קסטנר, שמואל שפרינגמן ויואל ברנד. קסטנר יצר קשרים עם הגרמנים, ומ–1944 היה בקשר עם אדולף אייכמן. הוועד הציע לגרמנים לקבל סחורות ו–10,000 משאיות ממדינות נייטרליות תמורת הצלת יהודים. ברנד יצא לקושטא שבטורקיה הנייטרלית לפעול לקידום הרעיון, אך נאסר בידי הבריטים כנתין של מדינת אויב. קסטנר ביקר בגרמניה ובשווייץ, נפגש עם נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ונענה להצעת הגרמנים להרכיב רשימת מיוחסים של כ-1,700 יהודים מהונגריה ומטרנסילבניה, אשר הועברו למחנה ברגן-בלזן ומשם לשווייץ. יש טוענים כי המשא ומתן עם הגרמנים תרם להצלת 180 אלף יהודים מבודפשט; מאידך קיימת טענה כי במבחן התוצאה קשר השתיקה סביב ההשמדה הקל על ההשמדה המהירה של קרוב לחצי מיליון מיהודי הונגריה תוך שלושה חודשים. (עוד על המחלוקת בעניין פעולתו של קסטנר ראו בערך ישראל קסטנר).

התארגנויות חרדיות

התארגנויות קטנות יותר הוקמו על ידי קבוצות של יהודים חרדים שפעלו לבדם או בשיתוף עם אגודת ישראל. החרדים ובראשם חיים ישראל אייז לקחו חלק חשוב בפעולות ההצלה; להבדיל משליחי הסוכנות היהודית לא היו מחויבים להֳבָנות עם נציגי המנדט הבריטי לגבי העברות כספיות למדינות הציר, וכך חופש הפעולה שלהם היה גדול יותר. הם יצרו תשתית של מערכת מסועפת של העברת מזון ותעודות מזויפות לתוככי השטחים שבשליטת הרייך השלישי. רק בשלב מתקדם החל ועד ההצלה להשתמש בפלטפורמה שהקימו למענו אנשי אגודת ישראל. מחזיקי הפספורטים הועברו למחנה ויטל, וחלקם שרד את המלחמה.

בקושטא פעל יוסף גריפל, דוקטור למשפטים חסיד ויז'ניץ, אשר בשיתוף פעולה עם ועד ההצלה של הרבנים האודתודוקסיים בארצות הברית והוועד לפליטי מלחמה פיתח מנגנון הצלה עצמאי והביא לגידול במספרם של חברי אגודת ישראל אשר קיבלו רישיונות עלייה. הרב מיכאל דב וייסמנדל היה פעיל הצלה בולט בסלובקיה כחלק מקבוצת העבודה לצידה של גיזי פליישמן, יו"ר ויצו בסלובקיה. לצד הצלחות מקומיות בסלובקיה של עיכוב גירוש תמורת שוחד, ניסו חברי הקבוצה להביא למימושה של "תוכנית אירופה" – עיכוב ההשמדה כולה תמורת שוחד של מיליונים. הארגונים היהודים הגדולים – הג'וינט, הסוכנות היהודית ואחרים שעִמם עמדו במגע – לא נענו לאתגר זה. לאחר המלחמה פרסם הרב וייסמנדל את ספרו "מן המצר", שבו מתח ביקורת נוקבת על עמדתה של התנועה הציונית בתקופת השואה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

הערות שוליים

  1. ^ אגרת מולוטוב על הטבח שעשו הנאצים באוקראינה, דבר, 16 במרץ 1942.
  2. ^ דם יהודי נשפך כמים, דבר, 16 במרץ 1942.
  3. ^ מגילת הזוועה על דמי ישראל הנשפכים, דבר, 13 באפריל 1942.
  4. ^ אימה, דבר, 30 ביוני 1942.
  5. ^ רבני ארץ-ישראל אל עם ישראל ואל אומות העולם, דבר, 30 בנובמבר 1942
  6. ^ הנשים מגרמניה תבאנה מחר, דבר, 15 בנובמבר 1942; העצורים בגרמניה חזרו לארץ, דבר, 17 בנובמבר 1942; נשים מספרות מן התופת הנאצית בפולין, דבר, 20 בנובמבר 1942; שיחה עם אלה שחזרו מארצות האויב, דבר, 22 בנובמבר 1942.
  7. ^ הודעת הסוכנות היהודית, דבר, 23 בנובמבר 1942.
  8. ^ זעקת הצער והזעם הקיפה את כל העם בציון, דבר, 3 בדצמבר 1942.
  9. ^ הנצים התחילו בהשמדת-בזק של היהודים, דבר, 23 בנובמבר 1942
  10. ^ ‏נחקרה על ידי דינה פורת‏
  11. ^ דברי בן-גוריון בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ביום 5.3.1944.
  12. ^ ביקורת: אביבה חלמיש, ‏בין כוח האמונה לחולשת המאמינים, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 154-149 קובץ PDF.
  13. ^ ביקורת: יותם ראובני, מקרוב, מקרוב מדי: ביקורת על "שואה ממרחק תבוא", באתר nrg מעריב, 14 בנובמבר 2009; יואב גלבר, שואה ממרחק תבוא, מי ידע מה, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2009.
  14. ^ לביקורת ראו הערך: לא תום ולא שגב
  15. ^ גדעון רייף, ביקורת ספרים, באתר יד ושם


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
מודעות ותגובות לשואה
תגובת העולם לשואה • תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה • הבריגדה היהודית • רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץ • ספר עדות • סחורה תמורת דם • הצלה בשואה • חסידי אומות העולם
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל