אבא (תואר כבוד)

תואר כבוד שניתן לחכמים יהודים בתקופת התנאים והאמוראים

אַבָּא היה תואר כבוד שניתן לחכמים יהודים בתקופת התנאים והאמוראים. תואר זה התווסף לשמם הפרטי, ולעיתים אף שימש שמם ממש.

הרמב"ם הקביל בין התואר "אבא" לתארים הרבניים "רבן" ו"רבי", ונתן כדוגמה את אבא שאול, אולם בן דורו, יוסף בן יהודה אבן עקנין, קבע כי התואר "אבא" פחות מ"רב" שפחות מ"רבן" בהסתמך על הופעתם בכתובים.[1] חוקרים אחדים ניסו להבחין בין קבוצת החכמים שנקראה "אבא" לבין אלה שלא. קאופמן קוהלר טען כי התואר אבא היה שייך לחכם שמוצאו מן האיסיים או שהתואר ניתן לעוסקים במעשי צדקה, טענות שהיו נתונות לביקורת והשגות.[1] אברהם ביכלר הסיק בספרו "עם הארץ הגלילי" כי התואר "אבא" ניתן לחכמים בגליל, ואילו ביהודה נקראו החכמים שהוסמכו בתואר "רבי", אך גם בחלוקה זו ישנן סתירות נוכח קיומם של חכמים, דוגמת אבא שאול בן בטנית, שמוצאו בירושלים.[1] הבלשן יחזקאל קוטשר טוען, בהשפעת המשמעות הארמית המורחבת של המילה "אבא", כי התואר ניתן לכיבוד הזקנים, ולאו דווקא בהתאם לדרגת הבקיאות בתורה.[1]

במסכת ברכות מובא כי אין קוראים לעבדים ושפחות אבא פלוני ואמא פלונית, למעט אלה של בית רבן גמליאל, שכינו אותם "אבא טבי" ו"אמה טביתא" על שום מעשיהם הטובים.

בתקופת האמוראים התמעט הכינוי "אבא", בפרט בקרב אמוראי ארץ ישראל, אולם נפוץ השם "אבא" כשם פרטי.[1] כשם פרטי ניתן השם כסגולה לאריכות ימים, וכך הדבר שימש גם בתקופות מאוחרות יותר, בעיקר בקרב יהדות אשכנז, לצד כינוי חיבה לשם "אברהם".

בנצרות משמשת מושג ה"אב" לתיאור האל, ואף בבשורה על פי מתי מובא איסור להשתמש בתואר זה לבני אדם: ”וְאַל־תִּקְרְאוּ אָב לְאִישׁ מִכֶּם בָּאָרֶץ כִּי אֶחָד הוּא אֲבִיכֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁמָיִם׃” (הבשורה על פי מתי, כ"ג, ט'). למרות זאת, התואר "אבא" שימש גם בנצרות המוקדמת בקרב נוצרים דוברי סורית, והתגלגל לאירופה לתיאור נושאי משרה בכנסייה, ובפרט אב מנזר (בלטינית abbas, ומכאן גם ביתר לשונות אירופה).

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 מירון ביאליק לרנר, לחקר הכינויים והתארים – א. אבא, תעודה, כרך ד'- מחקרים במדעי היהדות, עמ' 93–113