אבן קואדה (Coade stone) או ליתודיפירה (Lithodipyra או Lithodipra, ביוונית עתיקה: λίθος/δίς/πυρά, שמשמעותו "אבן שנשרפה פעמיים") היא חומר קרמיקה שתואר לעיתים קרובות כאבן מלאכותית בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. נעשה בו שימוש ליצירת פסלים נאוקלאסיים, עיטורים אדריכליים וקישוטי גינה באיכות גבוהה שנשארים עמידים בפני תנאי מזג האוויר כמעט לחלוטין עד היום.

שער האריות של אצטדיון טוויקנהאם

מאפיינים והיסטוריה

עריכה

אבן קואדה יוצרה עבור ג'ורג' השלישי ויורש העצר בכנסיית סנט ג'ורג' בווינדזור; הביתן המלכותי בברייטון; בית קרלטון בלונדון; המכללה הימית המלכותית בגריניץ'; ושיפוץ ארמון בקינגהאם בשנות ה-20 של המאה ה־19.[1] האבן זכתה להערכה רבה על ידי אדריכלים חשובים כמו ג'ון נאש (ארמון בקינגהאם), סר ג'ון סואן (בנק אנגליה), רוברט אדם (בית קנווד), וג'יימס וייאט (מצפה הכוכבים רדקליף).

המוצר, שנודע במקור כליתודיפירה, נוצר בסביבות שנת 1770 על ידי אלינור קואדה, שניהלה את מפעל אבן המלאכותית של קואדה בלמבת', לונדון, מ-1769 ועד מותה ב-1821. המפעל המשיך לפעול על ידי שותפה העסקי האחרון, ויליאם קרוגון, עד 1833.[2]

גברת קואדה

עריכה

אלינור קואדה נולדה באקסטר בשנת 1733, בתו של סוחר צמר. בשנות ה-60 של המאה ה-18 היא התגוררה בלונדון ומכרה פשתן.[3]

בשנת 1769 נכנסה קואדה לשותפות עם דניאל פינקוט, שהיה לו עסק לייצור אבן מלאכותית בדרום לונדון. השניים הסתכסכו וב-1771 פיטרה קואדה את פינקוט והחליפה אותו בפסל ג'ון בייקון.[1][4] עיצוביו ועבודתו המבריקים של בייקון סייעו לבסס את חברת האבן המלאכותית של קואדה כחברה המובילה בתחום.[3]

למרות היותה לא נשואה, תמיד כונתה אלינור בשם "גברת קואדה". אמנית מוכשרת בזכות עצמה, היא הייתה גם אשת עסקים מרשימה אף יותר, שניהלה את החברה שלה עד מותה בשנת 1821.[3]

הסוד של גברת קואדה

עריכה
 
אבן קואדה וגלריית הפיסול של סיאלי, גשר וסטמינסטר, 1799.

זה לא היה הניסיון הראשון ליצור חומר בניין חדש. אדריכלים חיפשו תחליף לאבן שיהיה שימושי, ניתן לעיצוב ועמיד מאז המאה ה-17, ומאמצע שנות ה-1670 נעשו ניסיונות שונים לייצר אחד כזה.[3]

החומר שקואדה ייצרה לא היה למעשה אבן. זו הייתה קרמיקה - תערובת של חימר, טרה-קוטה, סיליקטים וזכוכית - שנשרפה במשך ארבעה ימים ברציפות בכבשנים חמים במיוחד.[3]

המתכון ותהליך הייצור נשמרו בסודיות מוחלטת, מה שרק הגביר את האטרקטיביות של המוצר שלה. המחויבות של קואדה להעסקת אמנים ובעלי מלאכה מיומנים במיוחד הבטיחה איכות עקבית.[3]

אבן קואדה והאדריכלות הקלאסית

עריכה

ההצלחה של אבן קואדה נתמכה גם על ידי שינוי בטעם האדריכלי.

בשנות ה-1760, אדריכלים כמו רוברט אדם חיפשו דרך להוסיף עיטורים עדינים יותר ויותר לבניינים שלהם. אבן קואדה סיפקה את הפתרון האמין ביותר להשגת מטרה זו והייתה בשימוש על ידי האדריכלים המובילים של התקופה, כולל אדם, סר ויליאם צ'יימברס, סר ג'ון נאש, סר ג'ון סואן, וג'יימס וייאט.

החומר התאים לכל מיני פרטים אדריכליים, אך גם לאנדרטאות, פסלים, קישוטים ורהיטי גן.

המורשת של אבן קואדה

עריכה

מותה של גברת קואדה בשנת 1821 הותיר את החברה ללא המנהיגה האנרגטית והיזמית שלה. שינוי בטעם האדריכלי גם הוא תרם לירידה בביקוש לאבן מלאכותית. החברה נסגרה בשנת 1840 והסוד של אבן קואדה אבד.

רק בסוף המאה ה-20 נחשפה מחדש ההרכב האמיתי של החומר ושוחזרה בהצלחה. עמידותה וחוזקה של אבן קואדה הביאו לכך שרבים מהאובייקטים שיוצרו במאה ה-18 עדיין קיימים, מדויקים וחזקים כמו שהיו כאשר נוצרו לראשונה.

ב-1769 רכשה אלינור קואדה את העסק של דניאל פינקוט בלמבת', לונדון. העסק הפך למפעל לאבן מלאכותית של קואדה, וכעבור שנתיים פיטרה את פינקוט. קואדה לא המציאה את האבן המלאכותית, אך כנראה הייתה אחראית לשיפור המתכון והשריפה בתנור.

חומר ותכונות

עריכה

אבן קואדה היא סוג של אבן קרמית. קואדה קראה למוצריה "ליתודיפירה". צבעה של האבן נע בין אפור בהיר לצהוב בהיר והיא בעלת גימור מט. ניתן לעצב את החומר לצורות מורכבות, מה שהופך אותו לאידיאלי לפסלים גדולים, חזיתות פיסוליות וקישוטים אדריכליים.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אבן קואדה בוויקישיתוף

ראו גם

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 "Addidi Inspiration Award for Female Entrepreneurs - Eleanor Coade". addidi.com. אורכב מ-המקור ב-25 באפריל 2012. נבדק ב-1 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Roberts, Howard; Godfrey, Walter H. "Coade's Artificial Stone Works". Victoria County History. Vol. 23: Lambeth: South Bank and Vauxhall.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 What is Coade stone?, National Trust (באנגלית)
  4. ^ Yale University Library, Coade's Lithodipyra, or, Artificial Stone Manufactory (אורכב 03.04.2012 בארכיון Wayback Machine)