אברהם עובדיה

אין תמונה חופשית

אברהם עובדיה (1924 - 31 בדצמבר 2006, חיפה) היה משורר, סופר ומבקר ספרות ישראלי שכתב בשפה הערבית.

תולדותיועריכה

עובדיה נולד בעיראק למשפחה אמידה שעסקה בסחר עץ בבגדאד. אחיו, ג'ורג' עובדיה, לימים נהייה במאי קולנוע בישראל. בגיל 14, כתלמיד בגימנסיה, החל לכתוב שירה. שירתו התאפיינה בפטריוטיות עיראקית וגאווה יהודית. הוא כתב שירים בשבח משפחת המלוכה שבה תלה תקוות כי תקדם את עיראק כמדינה שוויונית ודמוקרטית לכל העדות, בפרט כתב בשבחם של יורש העצר עבד אל-אילה והמלך הצעיר פייסל השני. עובדיה זכה להצלחה ושיריו התפרסמו בהבלטה בין השנים 1950-1940 בעיתוני עיראק ובעיתוני מצרים.

לאחר הקמת מדינת ישראל ובמיוחד לאחר תלייתו של שפיק עדס, היחס הקשה שזכו לו היהודים בעיראק הובילו אותו להפוך למבקר חריף של הממשלה העיראקית עד כדי כך שהוא נאלץ לברוח לאיראן מחשש לחיו. בשנת 1951 הוא עלה לישראל ומצא עבודה כקצין מכס בנמל חיפה ובגדה.

כתיבתועריכה

עובדיה החל בפרסום שירה בעיתונות בעיראק, במצרים ובסוריה מתחילת שנות הארבעים, בהם העיתון "אל-כאתב אל-מצרי" שבעריכת טה חוסיין, בעיתון הביירותי "אל-אדיב" ועוד. הוא פרסם את קובץ השירה הראשון שלו, "ח'פקאת קל" (פעימות הלב) בשנת 1945, בגיל 18. שנה לאחר מכן פרסם קובץ שירים נוסף בשם "ואבל וטל" (מטר וטל, 1946) ולאחר שנה נוספת את "פי סכון אל ליל" (בשלוות הלילה, 1947). בשנת 1950 פרסם את קובץ השירה "זהרה פי ח'ריף" (פרח בסתיו). סך הכל עד גיל 26 פרסם ארבעה קובצי שירה בעלי היקף נכבד והוציא לאור מהדורה חדשה של שניים מקבציו. הוא נחשב למשורר הפורה ביותר מבין המשוררים היהודים מעיראק.[1]

מבחינת סגנון, שירתו של עובדיה הלכה בתלם של השירה הערבית הנאו-קלאסית, תוך היצמדות למבנה המסורתי של הקצידה.[2] שירתו שופעת בפטריוטיזם עיראקי, וכמו הלאומיות העיראקית עצמה, אף שואבת השראה מהמקורות האסלאמים. כך בשיריו ניתן למצוא ציטוטים ורמיזות לפסוקים מהקוראן. לאחר אכזבתו מעיראק ויחסה ליהודים ועלייתו לישראל, הפטריוטיזם היהודי-ישראלי החליף את הפטריוטיזם העיראקי ותפס מקום דומה בשירתו.[3] אם כי הקפיד לקרוא לשלום בין ישראל לארצות ערב ולדו קיום בין יהודים לערבים. לצד זאת, רבים משיריו, עוד מימיו בעיראק, עוסקים באהבה רומנטית. את ספרו "זהרה פי ח'ריף" (1950) הקדיש המשורר לצעירה בה התאהב בטהראן.

גם לאחר עלייתו לישראל המשיך לכתוב בשפה הערבית. הוא פרסם בעיתוני ההסתדרות כגון "אל-יום", "אל-אנבא", בשבועונים "חקיקאת אל-אמר", "מוג'תאמאע" וכן באל-מג'תמע. הוא חיבר שירים בשפה הערבית העיראקית, שאותם הלחינו ושרו אמנים מיהדות עיראק שעלו לישראל ושודרו בקול ישראל. בישראל נשאר עובדיה בתוך החוגים של יהדות עיראק והמשיך לדבר בשפת אימו. הוא היה מקורב לקבוצה של משוררים וספרים עולי עיראק כגון יצחק בר-משה וסמיר נקאש, וכן מעורב בפעילות התרבותית של המרכז למורשת יהדות בבל שיסד מרדכי בן-פורת באור יהודה.

בין קובצי השירה שפרסם לאחר עלייתו לישראל: "אחי סתשרק אל-שמש" (אחי עוד תזרח השמש, 1977), "אמראה פי שערי" (אישה בשירתי, 1980) "אל-ט'מא' אל -חאא'ר" (הצימאון הנבוך, 1990), "ציחה מן עראק אל-עהד אל-באא'ד" (זעקה מעיראק של תקופה שעברה מן העולם, 1990) ועוד. סך הכל פרסם במהלך חייו 15 ספרים, מתוכם ארבעה יצאו לאור בבגדאד, שניים במצרים, ותשעה בישראל.

בנוסף לשירה פרסם בישראל שני ספרי מחקר בערבית, האחד על אישים בספרות הערבית (1999) והשני על השירה העממית העיראקית (1999).

פרסים והוקרהעריכה

  • בשנת 2004 זכה עובדיה בפרס ראש הממשלה לכתיבה ערבית.

סמיר נקאש, שהקדיש חלק מעבודת המוסמך שלו באוניברסיטה העברית ליצירתו של אברהם עובדיה, כתב שלולא הנסיבות הפוליטיות של שלהי שנות הארבעים, היה עובדיה תופס את מקומו בשורה הראשונה של משוררי עיראק המסורתיים. בשנת 1999, לכבוד יום הולדתו ה-75 של עובדיה, הוקדש לו וליצירתו גיליון אוקטובר-דצמבר של כתב העת הישראלי בערבית "אל-שרק". בשנת 2003 מבקר ספרות עיראקי בשם חמזה אלחסן פרסם מאמר על "המשורר הנשכח אברהים עובדיא, או: היהודי היפה" שבו כתב כי עובדיה ראוי להחשב כאחד מגדולי משוררי עיראק שעודם בחיים, וכי רשם בשירתו את כל תהפוכותיו של העם העיראקי.[4]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראובן שניר, מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק, ירושלים: מכון בן צבי, 2005, עמ' 120.
  2. ^ ראובן שניר, מאבק זהויות ביצירתם..., עמ' 121.
  3. ^ ראובן שניר, מאבק זהויות ביצירתם..., עמ' 123-122
  4. ^ حمزة الحسن, الشاعر المنسي إبراهيم عوبديا ، أو اليهودي الجميل الحوار المتمدن، 5 ביולי 2003.