ויקיפדיה

אדולף יאנדורף

יזם יהודי-גרמני

אברהם אדולף יאנדורף (בגרמנית: Abraham Adolf Jandorf; נולד ב-7 בפברואר 1870 בהנגסטפלד, באדן-וירטמברג; נפטר ב-12 בינואר 1932 בברלין) היה איש עסקים גרמני יהודי, שהיה בעלים ומנהל של רשת בתי כלבו. באמצעות השימוש שלו בטכניקות המכירה המודרניות ביותר לזמנו, הפך מהתחלה צנועה לאחד הסוחרים הגדולים בגרמניה. בשנת 1907 הקים בברלין את קאופהאוס דס וסטנס, הידועה כיום בשם "קה דה וה" (KaDeWe), כיום חנות הכלבו הידועה ביותר בגרמניה.[1][2][3][4]

אדולף יאנדורף
לידה 7 בפברואר 1870
Wallhausen, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בינואר 1932 (בגיל 61)
ברלין, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אדולף יאנדורף עם משפחתו, 1908.

חיים מוקדמים

עריכה
 
מקום הולדתו של יאנדורף בהנגסטפלד, 2008

שנות חניכה ונדודים

עריכה

יאנדורף בא ממשפחה יהודית ענייה בכפר קטן במישור הוהנלוהה (Hohenlohe). הוא היה השני מבין שבעה ילדים של האיכר, הקצב וסוחר הבקר יוסף ברנהרד יאנדורף (1840-1913) ושל אשתו ריקה לבית אנסבאכר (1843-1899).[5] לאחר התלמדות בעסק ייצור קטן בבאד מרגנטהיים (Bad Mergentheim) בין השנים 1884 ל-1887, בשנת 1890, הוא נסע לארצות הברית כדי לאתר את אחיו הבכור, אותו מצא עובד כקונדוקטור בחשמלית בניו יורק. במהלך שהותו הכיר את חנויות הכלבו של ניו יורק: סטיוארד (Steward), מייסיס ובלומינגדיילס, שהיו חנויות הכלבו המודרניות ביותר של זמנן.

ייסוד חנות הכלבו בברלין

עריכה

בשפיטלמרקט

עריכה

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 עבד יאנדורף בברמרהאפן (Bremerhaven), בחברת המסחר בטקסטיל של המבורג, אמדן ובניו (MJ Emden Söhne), קבוצת מסחר שביצעה רכישה משותפת הן על חשבונה והן עבור סוחרים עצמאיים רבים. "תפיסתו המהירה וההסתגלות הקלה [...] בהחלטותיו העסקיות" משכו את תשומת לב ההנהלה, וב-1892 הוזמן על ידי ראש החברה יקוב אמדן להקים עסק קטן בברלין עם מקדמה של 500 מארק.[6]

לאחר שישה שבועות, פתח יאנדורף את החנות הראשונה שלו בשפיטלמרקט (Spittelmarkt), בפינת לייפציגר שטראסה, חנות שמוכרת גזרות זולות, סדקית ומוצרי צמר. בניגוד להסכם, הוא רשם את שם החנות על שלט החברה ועל כלי הכתיבה כאילו הייתה שלו. יאנדורף הצליח להפוך לטובתו את הסכסוך הבלתי נמנע עם יקוב אמדן כשאיים בסיום ההתקשרות. עם זאת, מכיוון שמגפת כולרה פקדה את המבורג באותה שנה, להוספת השם המבורג הייתה השפעה הרסנית על המכירות. מול קשיים אלה, קיצר יאנדורף את שם החברה.

בשנת 1894 התחתן עם מרגרט הירשפלד, ובנם היחיד הארי (1896-1981) נולד זמן קצר לאחר מכן.[7]

קרויצברג (1897)

עריכה

הביקוש הגובר הצריך שטחי אחסון ומכירה גדולים יותר. יאנדורף, בניגוד להסתייגויותיו של אמדן, בנה חנות כלבו שנייה וגדולה יותר בפינת בלה-אליאנצה-שטראסה (Belle-Alliance, היום Blücherplatz 3) וטמפלהופר אופר (Tempelhofer Ufer) על ידי האדריכל פריץ פלאטו (Flatow) מ-1897 עד 1898. היו בחנות שתי קומות, חזית נאו-בארוק ייצוגית ובתחילה שכנה על שטח של 1,500 מ"ר; בשנת 1899 נבנתה הרחבה על הנכס השכן. יאנדורף תמיד מיקם את חנויות הכלבו בפינת רחוב במיקום אסטרטגי טוב. ב-1922 נוספה קומה שלישית לבניין; בהרחבות פורקה הבנייה בסגנון הנאו-בארוק.

פרידריכסהיין ומרכז

עריכה
 
חנות הכלבו יאנדורף, ברלין, פינת ברוננשטראסה (Brunnenstrasse) ו-וטרננשטראסה (Veteranenstrasse), 2008

סניפים נוספים נוסדו ב-1901 בגרוסה פרנקפורטר שטראסה (Grosse Frankfurter Strasse) 113 (כיום סמטת קארל מרקס Karl-Marx-Allee) 68, וב-1904 בפינת ברוננשטראסה (Brunnenstrasse). הבניין בקארל מרקס נהרס במלחמת העולם השנייה, ושרידיו נעלמו עם הפיתוח מחדש של סמטת סטלין.

חנות הכלבו בווינברג (Weinberg) הייתה בניין עם שלד פלדה בן חמש קומות, מולו חזית אבן טבעית, וניתן היה לעצב את פנימו בגמישות. החזית מעוטרת בין היתר בדבורים כסמלים של חריצות ועם כלי עץ בסגנון אר נובו. הבית שרד את מלחמת העולם השנייה ושימש בגרמניה המזרחית משנת 1953 כמכון לעיצוב אופנה, לימים בית האופנה.[8]

שרלוטנבורג

עריכה

יאנדורף בנה את ביתו השישי מ-1905 עד 1906 בשרלוטנבורג בווילמרסדורף שטראסה (Wilmersdorfer Strasse) 115, בבניין האדריכל אלפרד לסר. בתקופת סוף מלחמת העולם השנייה נהרס הבניין חלקית. גיאורג קארג (Karg) מרשת חנויות הכלבו הרטי (Hertie) שיפץ את בית הכלבו מ-1951 עד 1955. לאחר הרחבות נוספות, כיום שוכנת בבניין חנות קרשטדט (Karstadt).

קרויצברג (1906)

עריכה

ב-1906 רכש יאנדורף בניין שהושלם בקוטבוסר דאם 1 ברובע הפועלים קרויצברג תמורת 3.35 מיליון מארק, הבניין תוכנן על ידי פרנץ ארנס (Ahrens) ונחשב לבניין הבטון המזוין הפרטי הראשון בברלין. בניין זה הפך את יאנדורף לאחד מעשרת יזמי חנויות הכלבו הגדולים בגרמניה.

חנות כלבו של המערב

עריכה

חנות הכלבו השביעית והאחרונה של יאנדורף חרגה מנוהגו לשרת את האנשים הפשוטים בברלין, ואמורה הייתה להיות יוקרתית. כדילהקים את קאופהאוס דס וסטנס ייסד חברה נפרדת בערבון מוגבל בשנת 1905 עם יקוב אמדן ובניו, שהשקיע 79,000 מארק ועם הסוחר הרמן קנאואר שהשקיע 1,000 מארק. יאנדורף נותר בתחילה ברקע, אך בספטמבר 1906 תרם את החלק העיקרי של 1,921,000 מארק. דויטשה בנק סיפק את ההלוואה. יאנדורף הסיר את שמו משלט חנות הכלבו.

יאנדורף בחר לבנות את החנות בגבול בין הערים שעדיין היו עצמאיות אז, שרלוטנבורג ושונברג בקצה טאואנציין שטראסה (Tauentzienstrasse). האדריכל יוהאן אמיל שאודט (Schaudt) תכנן את העיצוב עם חמש קומות וחזית מאבן גיר פרנקונית. הסוחר הרמן קנאואר בנה את הבניין עם חברת בוסוואו וקנאואר (Boswau & Knauer). מעצב הפנים פרנץ הביך (Habich), שריהט את חנות הכלבו אוברפולינגר במינכן, קיבל לידיו את עיצוב הפנים, שתואר כ"אצילי", "מודרני" ו"מכובד", עם חיפויי עץ ואבן טבעית.[9]

מנהלים נשכרו מבתי כלבו אחרים בברלין. לצורך התשתית הטכנית, נסע אחיו של אדולף, מוריץ יאנדורף, ללונדון כדי ללמוד את מערכת הצינורות הפנאומטיים וטכניקות מכירה חדשות. KaDeWe הציעה מכירת סחורות ב-120 מחלקות, מספרות לנשים וגברים, סוכנות נסיעות, משרד חליפין, חדרי כיבוד ותה, וכן סטודיו לצילום וספריית השאלה.

ב-27 במרץ 1907, לאחר מסע פרסום בעיתונים היומיים ולראשונה עם גרפיקה בפורמט גדול בסגנון אר נובו של אוגוסט היידוק (Hajduk), התקיימה הפתיחה. באוגוסט 1907, המלך צ'ולאלונגקורן (Chulalongkorn) ראמה החמישי מסיאם ופמלייתו בילו יומיים בקניות ב-KadeWe, סעדו בפירסטנצימר (Fürstenzimmer) והוציאו 250,000 מארק. זו הייתה מעין תעודת הכשר ל-KaDeWe על ידי האצולה הגבוהה, והדבר עשה רושם על בית המשפט, הבורגנות ושירות המדינה. כהכרת תודה, ראמה החמישי העניק ליאנדורף את אות מסדר הפיל הלבן ומינה אותו לקונסול כבוד של סיאם ב-1912.

התקפות של קמעונאים ואנטישמים

עריכה

ההצלחה של קבוצת חנויות הכלבו יאנדורף, קבוצת חנויות הכלבו ורטהיים, קבוצת הרמן טייץ וחנויות הכלבו של רודולף קרשטדט משכה קנאה, טינה והתקפות שהפכו לגלויות יותר ויותר. סוחרים עם חנויות קמעונאיות קטנות יצרו לובי (Zentral-Vorstand Kaufmännischer Verbände und Vereine Deutschlands) כדי לנסות להאט את צמיחתן של חנויות הכלבו.[10] חוק חנויות הכלבו הפרוסיות מ-18 ביוני 1900 הטיל מיסים נוספים על כל חנות שהציעה יותר משניים מתוך ארבע קבוצות סחורות שנקבעו באופן שרירותי ומחזורה היה יותר מ-400,000 מארק. בניית חנויות כלבו נוספות הוגבלה בתקנות בנייה. בשנת 1906, למשל, הוגשה הצעת חוק בפרלמנט הפרוסי הקובעת כי בשל סכנת השריפה, לא ניתן לקיים מכירות מעל הקומה השנייה.

העיתונות תקפה את בתי הכלבו בשל בעליהם ומנהליהם היהודים. ב-1932, שנה לפני הדיקטטורה הנאצית, 25% מהסוחרים הגרמנים במסחר הקמעונאי היו ממוצא יהודי, בעוד ששיעור בעלי הכלבו [מבין היהודים? דרושה הבהרה] היה 79%.[11] בתגובה, הקים אוסקר טייץ את איגוד בתי הכלבו הגרמניים בפברואר 1903, ויאנדורף היה חבר בוועד הפועל.

משטרת ברלין פתחה תיק על יאנדורף, אספה שמועות שליליות והפחיתה מערכם של מתנות ותרומות למוסדות חברתיים כמו האגודה הגרמנית למקלטי ילדים או תיאטראות החצר בגותה ובדטמולד. באפריל 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, מפקד המשטרה טראוגוט פון יאגו (Traugott von Jagow) דרש בתזכיר כי יאנדורף יגויס לשירות צבאי על מנת "לשטוף בדמו לפחות חלק קטן מהאשמה הכבדה שנגרמה לו, אם לא מבחינה משפטית, אז לפחות מבחינה מוסרית". לבקשה קדמה מכירת מגפיים צבאיות נחותות לצבא האוסטרי, שבוצעה ללא ידיעתו של יאנדורף על ידי שני סוחרים מקונסורציום של ספקים שלא היו חברים בחברה. לאחר שיאגוב עזב לברסלאו ב-1916, לא זומן יאנדורף שוב.

יאנדורף לא קיבל הכרה רשמית על שירותיו מפרוסיה. צלב כבוד על סיוע במלחמה בוטל ביוזמתו של יאגו. התואר קומרצינראט (Kommerzienrat, יועץ מסחרי) הוענק ליאנדורף על ידי המלך הבווארי ב-1910, לא על ידי המלך הפרוסי. כיבודים רבים ממדינות גרמניה ומחוצה לה, כמו מסדר האוצר הקדוש היפני, העידו על המוניטין של יאנדורף.[12]

מכירת בתי הכלבו

עריכה

שותפיו העסקיים של יאנדורף, אמדן ובניו, מכרו את 19 חנויות הכלבו שלהם לרודולף קרשטדט (-Rudolph Karstadt AG) בשנת 1926. באותה תקופה, קבוצת יאנדורף העסיקה למעלה מ-3,000 עובדים והייתה שווה כמה עשרות מיליוני רייכסמרק. ב-2 בדצמבר 1926 הודיעו חברות יאנדורף והרמן טיץ (Tietz) oHG בקומוניקט משותף כי בתחילת שנת 1927 יהפכו כל בתי הכלבו והקרקעות של יאנדורף לנחלת טיץ. קבוצת החברות טיץ OHG הפכה לקבוצת חנויות הכלבו הגדולה באירופה ב-1928, עם מכירות שנתיות של 300 מיליון רייכסמרק.

משפחה

עריכה

יאנדורף הביא לניהול הסניפים בברלין והרשת את ארבעת אחיו קארל (1872-1930), רוברט (1875-1958), שרצה להיות רב, מוריץ (נפטר ב-1879) והיועץ המשפטי של הקבוצה, יוליוס יאנדורף (1883-1962), עורך דין בעל תואר דוקטור. אביהם מכר את ביתו וחוותו לאחר מות אשתו ריקה באוקטובר 1899 ועבר לגור בביתו של בנו אדולף ברחוב אאוגסבורגר 23 ברובע הבווארי. גם בניו רוברט, מוריץ ויוליוס גרו שם.

אשתו של יאנדורף, מרגרט, נפטרה ב-1920. בסתיו 1928 התחתן יאנדורף עם הלן להמן (1902-1965), שהוטבלה לפרוטסטנטיזם והתגיירה לפני החתונה. יאנדורף נפטר בשנת 1932 כתוצאה מדלקת התוספתן. הוא נקבר בבית הקברות היהודי בווייסנזה (חלקה T 2).[13]

בנו של יאנדורף, הארי, ברח מהמשטר הנאצי ב-1932, תחילה לאמסטרדם ואחר כך לארצות הברית, לוס אנג'לס.[14] גם אחיו של אדולף יאנדורף היגרו לארצות הברית.

עידן נאצי ומורשת

עריכה

עם עליית הנאצים לשלטון נרדפה משפחת יאנדורף בגלל יהדותה.

ב-4 וב-5 במרץ 1936, הרהיטים, הציורים והספרייה של מגוריה בליצוב פלאץ (Lützowplatz) נמכרו במכירה פומבית על ידי בית מכירות פומביות של יצירות אמנות (Kunst-Auctions-Haus) של רודולף לפקה. בשנת 1937 היגרה אשתו הלן להולנד. ב-1938 רכש השחקן היינץ רוהמן את בית הקיץ של יאנדורף בוואנזה באמצעות מתווך תמורת 40% מהערך הרגיל. הארי יאנדורף עיצב עבור אביו בית עץ בסגנון בית כפרי סקנדינבי, בבניית חברת בניית העץ כריסטוף ואונמאק. הבית נשרף במלחמת העולם השנייה. תביעה של הלן יאנדורף להחזר של מלוא שווי השוק נדחתה על ידי בית הדין האזורי בברלין בשנת 1952.[15]

הנצחה

עריכה
 
קבר משפחת יאנדורף, בית הקברות היהודי בווייסנזה, 2016

בשל התרומות הרבות שיאנדורף תרם לעיר הולדתו, הוא הפך לאזרח כבוד בשנת 1908.[14] אזרחות הכבוד נמשכה בתקופת הדיקטטורה הנאצית, כי הוסתרה מהביורוקרטיה הנאצית. לציון 100 שנות אזרחות כבוד, נתרם לוח זיכרון במקום הולדתו הנגסטפלד ב-14 בספטמבר 2008. הוא ממוקם בבית העירייה לשעבר ליד הכנסייה. רחוב בהנגסטפלד נקרא על שמו.[16] לאחר מלחמת העולם השנייה, ברלין קבעה את קברו כקבר כבוד.

סדרת טלוויזיה

עריכה

KaDeWe: הזמן שלנו הוא עכשיו (ARD).[17][18]

ספרות

עריכה
  • Leo Colze (= Leo Cohn): Wie die Warenhäuser groß wurden. In: ders., Berliner Warenhäuser. (= Großstadt-Dokumente, Band 47.) Hermann Seemann Nachfolger, Berlin 1908, S. 56–60, Digitalisat der Zentral - und Landesbibliothek Berlin (אנ') (ZLB).
  • Harry יאנדורף: Erinnerungen an meinen Vater Adolf יאנדורף. In: Leo Baeck Institute (אנ'), Center for Jewish History, New York City 1967, Typoskript (PDF; 7 S., 4,7 MB), Datensatz.
  • Roland Jakel: Adolf יאנדורף, Kommerzienrat: Ehrenbürger der ehemaligen Gemeinde Hengstfeld; Gründer des KaDeWe in Berlin. Hengstfeld 2007, Gedenkschrift.
  • Nils Busch-Petersen: Adolf יאנדורף. Vom Volkswarenhaus zum KaDeWe. (= Jüdische Miniaturen, Band 32.) Hentrich & Hentrich, Berlin 2007, ISBN 978-3-938485-10-1 (אנ'), Inhaltsangabe.
  • Antonia Meiners: 100 Jahre KaDeWe. Nicolai-Verlag, Berlin 2007, ISBN 3-89479-386-4 (אנ'), (Archive index בארכיון Wayback Machine).
  • W. Michael Blumenthal (אנ'): Mehr als ein Gourmet-Tempel. In: WamS (אנ'), 14. Oktober 2007.
  • Martin Otto: Jandorf, Adolf. In: Maria Magdalena Rückert (Hrsg.): Württembergische Biographien unter Einbeziehung hohenzollerischer Persönlichkeiten. Band II. Im Auftrag der Kommission für geschichtliche Landeskunde in Baden-Württemberg. Kohlhammer, Stuttgart 2011, ISBN 978-3-17-021530-6 (אנ'), S. 147–149.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אדולף יאנדורף בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Adolf Jandorf, founder of the KaDeWe department store in Berlin..." Getty Images (באנגלית בריטית). נבדק ב-2021-12-20.
  2. ^ "Berlin department store - the largest in Europe - removes Israeli settlement products". The Jerusalem Post | JPost.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-12-20.
  3. ^ Adolf Jandorf Collection (בגרמנית). Leo Baeck Institute Archives.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link)
  4. ^ "Purer Luxus auf 60.000 Quadratmetern". stern.de (בגרמנית). נבדק ב-2021-12-20.
  5. ^ Biographie, Deutsche. "Jandorf, Adolf - Deutsche Biographie". www.deutsche-biographie.de (בגרמנית). נבדק ב-2021-12-20.
  6. ^ Colze, Leo (1908). Berliner Warenhäuser. Großstadt-Dokumente (2. Aufl. ed.). Berlin [u.a.]: Hermann Seemann Nachf., Verlagsgesellschaft mbH.
  7. ^ Württembergische Biographien unter Einbeziehung hohenzollerischer Persönlichkeiten. 2. Vol. 2. Stuttgart: Kohlhammer. 2011. ISBN 978-3-17-021530-6. OCLC 772881515.
  8. ^ (Archive index בארכיון Wayback Machine). In: open-office-mitte.de.
  9. ^ Busch-Petersen, Nils (2008). Adolf Jandorf vom Volkswarenhaus zum KaDeWe (1. Aufl ed.). Teetz. ISBN 978-3-938485-10-1. OCLC 229966125.
  10. ^ Ladwig-Winters, Simone (1997). Wertheim, ein Warenhausunternehmen und seine Eigentümer : ein Beispiel der Entwicklung der Berliner Warenhäuser bis zur "Arisierung". Münster: Lit. ISBN 3-8258-3062-4. OCLC 40912125.
  11. ^ Meiners, Antonia (2007). 100 Jahre KaDeWe. Berlin. ISBN 978-3-89479-386-9. OCLC 162450933.
  12. ^ Jandorf, Adolf. In: LEO-BW; enthält zusätzlich: Martin Otto, Jandorf, Adolf. In: Württembergische Biographien 2, Kohlhammer, Stuttgart 2011, ISBN 978-3-17-021530-6, S. 147–149.
  13. ^ "Weißensee - Jüdische Gemeinde zu Berlin". www.jg-berlin.org. נבדק ב-2021-12-20.
  14. ^ 1 2 "Jandorf Adolf - Detailseite - LEO-BW". www.leo-bw.de. נבדק ב-2021-12-20.
  15. ^ Franz Josef Görtz, Hans Sarkowicz: Heinz Rühmann. 1902–1994. Beck, München 2001, ISBN 3-406-48163-9, S. 196 f.,
  16. ^ "Auf Spur der Ahnen | Südwest Presse Online". 2015-05-02. אורכב מ-המקור ב-2015-05-02. נבדק ב-2021-12-20.
  17. ^ "Series epic on ARD - The true story of the KaDeWe family". California18 (באנגלית אמריקאית). 2021-12-27. נבדק ב-2022-02-23.
  18. ^ "Harry Jandorf - Eldorado KaDeWe - Jetzt ist unsere Zeit | SERIEN.TV". serien.tv. נבדק ב-2022-02-23.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אדולף_יאנדורף&oldid=39493121"