פתיחת התפריט הראשי

קורות חייםעריכה

בוסה היה הצעיר מבין שבעה אחים. הוא היה צייר וצבע. בשנות השלושים הצטרף למפלגה הנאצית אך עזב אותה בשנת 1935 עקב מדיניותה האנטישמית. ביוני 1939 הצטרף שוב למפלגה בלחצו של הקרייסלייטר (אנ') - פקיד המפלגה הנאצית באזור מגוריו.

בתקופת מלחמת העולם השנייהעריכה

בתקופת המלחמה גויס בוסה לשירות ביחידת מילואים של המשטרה באזור הגבול בין פרוסיה המזרחית לבין פולין. במרס 1943 שוחרר בוסה מתפקידו המשטרתי. הוא הגיע לביאליסטוק בעקבות מפקדו לשעבר, ושם הקים סדנת צביעה. בתור חבר המפלגה הנאצית הוא זכה למעמד מיוחד ולהגנה משטרתית. בין יתר עיסוקיו צבע וחידש בתי חולים ודירות שבעליהם היהודים פונו. למטרה זו העסיק פולנים מקומיים. כמו כן הייתה לו גישה לכוח אדם מקרב יהודי גטו ביאליסטוק.

בין המשימות שהיה עליו לבצע כדי לארגן את כוח האדם שלו, נדרש בוסה למצוא דירות לעובדיו. באחת הדירות שבדק היו שתי צעירות דוברות גרמנית, ובוסה הציע להן עבודה בפקידות. מאוחר יותר גילה בוסה שצעירות אלה היו יהודיות - חייקה גרוסמן מביאליסטוק וחסיה בילצקי מגרודנו - ושהן היו ממנהיגות המחתרת היהודית בביאליסטוק.

בוסה הכליל מספר יהודים ברשימת העובדים שלו ובכך הציל אותם, לפחות לתקופה קצרה, מהגירושים למחנות הריכוז וההשמדה. הוא השיג עבור קבוצת המחתרת אקדחים, סיפק להם בגדים חמים ותרופות על חשבונו, השתתף בפגישת ראשי המחתרת והעמיד לרשותם את מכונת הכתיבה שלו, על מנת שיוכלו להדפיס עלוני מחתרת אנטי נאציים. היא אפשר לחברי המחתרת היהודית להשתמש בדירתו בתור מקום להסתרה זמנית של כלי נשק, לפני שאלה הועברו לפרטיזנים ביערות.

לאחר חיסול גטו ביאליסטוק בסוף 1943 נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק ברוניה קליבנסקי, חברת תנועת דרור, חברת ה"תא האנטי פשיסטי בביאליסטוק", ליזה צ'פניק, חברת תנועת קומסומול בגרודנו, אניה רוד, קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ורבקה מדייסקה, חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה.[1] בספרה, "אחת ממעטים" [2], מציינת בילצקי תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם בוסה. היא עבדה אצלו והוא הפך לאיש סוד ושותף משמעותי בפעילותה. "כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" [3] בנוסף לבוסה פעל עמן גם ארתור שאדה (Arthur Schade), קומוניסט גרמני אשר השתתף בפעילות המחתרת.

ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא האדום ותחילת נסיגתו של הצבא הגרמני, נתבקשה בילצקי, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בוסה סייע באיסוף נתוני השטח ובילצקי שרטטה מפה מדויקת של המערך. בוסה ביקש ממנה ומהפעילים הנוספים במחתרת להתגורר במשרד ובדירה שלו, כיוון שחשש שדווקא בימי המלחמה האחרונים יפגעו בהם הפולנים, וכך עשו. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו בילצקי וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים.[4]

בקיץ 1944, עם התקרבות הצבא האדום, נדרש בוסה לעזוב את ביאליסטוק ולעבור לגרמניה. הוא גויס לצבא הגרמני ונפל בשבי הסובייטי.

לאחר המלחמהעריכה

בוסה היה במחנה שבויים סובייטי בקייב במשך חמש שנים. עם שחרורו חזר לגרמניה המערבית. ב-1951 התחתן. בשנת 1958 יצר קשר עם בייליצקה וגרוסמן, שהתגוררו בישראל. בשנת 1969 היגר לישראל וחי ביישוב נס עמים אם כי חזר לגרמניה לתקופות שהות ממושכות. בשנת 1972 שב לגרמניה עקב בעיות בריאות. כשחלה בעודו בגרמניה, הפרה גרוסמן את שבועתה שלא תבקר בגרמניה ונסעה לגרמניה לבקרו.

הכרה והנצחהעריכה

בשנת 1968 הכיר יד ושם באוטו בוסה בתור חסיד אומות העולם.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אתר ההתנגדות היהודית בשואה
  2. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003).
  3. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 208.
  4. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 229, 232.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא השואה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.