אוטו בראון

פוליטיקאי גרמני
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

אוטו בראוןגרמנית: Otto Braun;‏ 28 בינואר 1872 קניגסברג 15 בדצמבר 1955 לוקרנו, שווייץ) היה פוליטיקאי גרמני מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בתקופת רפובליקת ויימאר.

אוטו בראון
Otto Braun
אוטו בראון, יולי 1930
אוטו בראון, יולי 1930
לידה 28 בינואר 1872
פרוסיה המזרחיתפרוסיה המזרחית קניסברג (אנ'), פרוסיה המזרחית (כיום קלנינגרד, רוסיה)
פטירה 15 בדצמבר 1955 (בגיל 83)
שווייץשווייץ לוקרנו, שווייץ
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד
  • ראש ממשלת פרוסיה (27 במרץ 192021 באפריל 1921)
  • ראש ממשלת פרוסיה (5 בנובמבר 192118 בפברואר 1925)
  • ראש ממשלת פרוסיה (6 באפריל 192520 ביולי 1932)
  • חבר הרייכסטאג של רפובליקת ויימאר
  • חבר בית הנבחרים הפרוסי
  • חבר הלאנדטאג של פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כראש ממשלתה של "המדינה החופשית פרוסיה" (Freistaat Preußen), שהייתה אז מדינה־מחוז גרמנית, היה לבראון תפקיד חשוב בבניית רפובליקת ויימאר הדמוקרטית מתוך המעוז הרפובליקני הפרוסי. בניגוד למצב בגרמניה כולה, הצליח להקים בפרוסיה ממשלה יציבה שהאריכה ימים. בתקופת כהונתו הפך הממשל הפרוסי לדמוקרטי באופיו.

בראון, שזכה לעיתים קרובות לכינוי "הצאר האדום של פרוסיה", היה סוציאל-דמוקרט נלהב ופטריוט פרוסי גם יחד. הוא הנהיג מדיניות רפורמות נחרצת, שהייתה נתונה במחלוקת, אך נותרה תמיד חוקית ולגיטימית. את מגבלותיה של הגישה הזו למד על בשרו עם קריסת הרפובליקה של ויימאר. לאחר פיזור ממשלתו בצו של הרייכסקאנצלר פרנץ פון פאפן ביולי 1932 ותפיסת השלטון בידי היטלר בינואר 1933, בוטלו הרפורמות שהנהיג במהירות וביסודיות. נסיונותיו של בראון לפעול נגד הצעדים הלא-חוקיים של הנאצים בכלים חוקיים נותרו חסרי השפעה ויכולת.

חייו הפרטיים

עריכה

אביו של בראון חווה במהלך חייו את הירידה בסולם החברתי מסנדלר-אומן עצמאי לקונדוקטור ברכבת. לאחר שסיים מוקדם את לימודיו, השלים אוטו בראון הכשרה מקצועית כעובד דפוס. נוכחותו הייתה מרשימה- הוא התנשא לגובה 1.90 מטר, מבנה גופו היה רחב, והוא ניחן בכוח רצון מרשים, בכישרון ארגוני מובהק וביכולת להוביל קבוצות שונות של אנשים. אלא שבתחום הרטורי והוורבאלי פיגר בהרבה מול יריביו במפלגה ובפוליטיקה של רפובליקת ויימאר. לבראון הענייני והצנוע חסר הכישרון הרטורי לשלהב את קהל שומעיו בנאומים חוצבי להבות. על אף הפוליטיקה הפרגמטית שלו, הנחתה אותו תמיד אמונה הומניסטית עמוקה בזכות האדם לחירות ולשוויון.

על אשתו אמיליה לבית פודציוס לא ידוע רבות. הוא פגש בה בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה באספת מפלגה, שבה נאם. הם נישאו בקניגסברג ב-3 באפריל 1894. בזמן כהונתו כראש ממשלת פרוסיה לא הופיעה אמיליה בפומבי מעולם, ובחוג החברים והמכרים הייתה מאופקת ושתקנית. לפי המסופר, בבית פנימה התהפכו היוצרות ובראון הדעתני והנחרץ סר למרותה. אמיליה הייתה מיודדת עם הציירת והפסלת קתה קולוויץ. עת חלתה במחלה קשה בשנת 1927, הצטמצמו חייהם של בני הזוג לתחום ביתם. לפי עדויות סעד בראון את אשתו במסירות גדולה, והימלטותו לשווייץ בשנת 1933 נבעה בעיקר מדאגתו לה. בנם היחידי, אריך, מת מדיפתריה בגיל 21 במלחמת העולם הראשונה, ואובדנו הכביד על בראון מאוד.

בראון היה קשור מאוד לנופיו של מחוז מולדתו פרוסיה המזרחית, וחבב מסעות צייד, שבהם הרבה כראש ממשלת פרוסיה. הימין גיחך על כך, ומשמאל התקיפו אותו על תחביבו האריסטוקרטי.

בראון הצטרף לסוציאל-דמוקרטיה בגיל צעיר. בהשפעת האנרכו-סינדיקליזם, השתייך תחילה לאגפה השמאלי של התנועה. כבר בגיל עשרים הוציא לאור ביטאון פוליטי כמעט לבדו, והתבלט כפעיל שטח של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD) בפרוסיה המזרחית. במשך מרבית שנותיו היה פוליטיקאי מקצועי, ראשית כנבחר ציבור בפרלמנט, ומאוחר יותר כשר ולבסוף כראש ממשלת פרוסיה. עם תפיסת השלטון בידי הנאצים נמלט בראון ב-4 במרץ 1933 לשווייץ, במכונית שהייתה נהוגה בידי איש משרד המשפטים היהודי הרמן צבי באדט. בשנת 1940 חיבר שם את כרך זכרונותיו, "מויימאר עד היטלר". גם בתום המלחמה בחר להישאר בגלות בשווייץ, עד למותו. מלבד הופעות באסיפות ה-SPD, פרש למעשה מן החיים הפוליטיים. אף שהרבו לתאר אותו כאיש קשה וענייני, כ"קרחון פרוסי", נחשב בקרב מקורביו וחבריו לאדם רגיש ולהומאניסט.

במפלגה הסוציאל-דמוקרטית

עריכה

הקריירה של בראון הייתה טיפוסית לרבים מאנשי ה-SPD בתקופת רפובליקת ויימאר. כבר בגיל 16 התחיל בראון בפעילות בלתי חוקית ב-SPD, שהוצאה אז מחוץ לחוק בזכות "חוק הסוציאליסטים". הוא התמנה ליושב ראש של סניף-פועלים של המפלגה בקניגסברג, ומאוחר יותר לעורך ולמוציא לאור של מגוון כתבי עת סוציאל-דמוקרטיים. עלה בידו להפיץ ביטאון מצליח, וזאת למרות התנאים הקשים מאוד והאזור הכפרי שבהם פעל, חוסר התמיכה בו מטעם המפלגה, והחוסר באמצעים הכספיים. במיוחד התקרב לחקלאיה האריסים של פרוסיה המזרחית והתחבב עליהם, והפך למומחה בתוך המפלגה בתחום המדיניות האגררית ולאויבם המושבע של היונקרים.

בתקופה זו מילא שורה של תפקידים ציבוריים ברמה המקומית, והיה חבר מועצת העיר קניגסברג.

בשנת 1892 נשפט לחודשיים מאסר בשל פגיעה בכבוד המלכות (הקיסרות הגרמנית). בשנת 1904 הואשם בראון, ביחד עם סוציאל-דמוקרטים אחרים, בבגידה-במלכות. הוא הואשם שהכניס לשטחה של רוסיה כתבים אנרכיסטיים שקראו להפלת הצאר. בית המשפט לא קיבל את מסכת הראיות, וממילא לא ניתן היה להרשיע את בראון בעבירה הזו, בגלל היעדר הסכם שיפוט-הדדי בין גרמניה לרוסיה בנושא זה.

התקדמותו בתוך המפלגה הייתה מהירה. בשנת 1898 היה ליושב ראש ה-SPD בפרוסיה המזרחית, ובשנת 1905 היה לחבר בוועדת הביקורת הארצית. בשנת 1911 השתלב בהנהגה הארצית בתור הגזבר הראשי של המפלגה, והשתייך אליה עד 1917. בשנת 1913 נבחר לבית הנבחרים של פרוסיה. אף שהשתייך לאגף השמאלי של המפלגה, תהום הייתה פעורה בין בראון האוטודידקט לבין עמיתיו המשכילים מאוד, שהפכו לימים לספרטקיסטים ולקומוניסטים. בראון לא מצא את מקומו בתוך דיוניהם התאורטיים והמופשטים. בעמיתתו רוזה לוקסמבורג ביקר את "סגנונה הבלתי-נסבל כשל מנהלת בית ספר".

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אוטו בראון בוויקישיתוף