אוטו שטיינהויזל

אוטו שטיינהויזל (Otto Steinhäusl‏; 10 במרץ 1879 - 20 ביוני 1940) היה איש אס אס בדרגת אוברפיהרר, יליד אוסטריה, מפקד משטרת וינה ונשיא האינטרפול (1938–1940).

קריירה מוקדמתעריכה

שטיינהויזל שימש כראש משטרת וינה החל משנות ה-30 המוקדמות. זה גם כנראה תקופת הזמן שבו הוא הצטרף בחשאי לאס אס. אוטו שטרסר טען ששטיינהויזל היה סוכן גסטפו חשאי, וכי ביולי 1933 היה מבצע שתוזמן על ידי שטיינהויזל לחטוף את שטרסר, ולהבריחו מעבר לגבול גרמניה, או לכלוא אותו. עם זאת, הניסיון נכשל.[1]

לאחר רצח קנצלר אוסטריה אנגלברט דולפוס ב-25 ביולי 1934, נמצא שטיינהויזל כאחד הקושרים והוא נידון לתקופת מאסר ממושכת.[1]

אנשלוס והחזרהעריכה

בבוקר 12 במרץ 1938 חצתה ארמייה 8 של הוורמאכט הגרמני את הגבול הגרמני-אוסטרי. הם לא נתקלו בהתנגדות מצד הצבא האוסטרי — להפך, החיילים הגרמנים התקבלו על ידי אוסטרים מריעים בהצדעה להיטלר, בדגלי הנאצים ובפרחים. בגלל זה, הפלישה הנאצית נקראת גם Blumenkrieg (מלחמת הפרחים). עד הצהריים באותו יום, הדיח הרייכספיהרר-SS היינריך הימלר את נשיא האינטרפול המכהן, ד"ר מיכאל סקובל, שלימים יוחלף על ידי שטיינהויזל, שזה עתה שוחרר מהכלא. שטיינהויזל הוחזר לתפקידו כנשיא משטרת וינה, והועלה לדרגת Standartenführer ביום האנשלוס.[2]

נשיא האינטרפולעריכה

כנשיא משטרת וינה, שטיינהויזל קשר קשר עם שני מנהיגים בכירים של האס אס האוסטרי, פרידולין גלאס ויוזף פיצטום, לשמור על מבנה הכוח הקיים של המשטרה האוסטרית. בתקווה להקדים ארגון מחדש מאסיבי שעלול לסכן את הקריירה שלהם, הם שכנעו את מפקד משטרת הסדר, קורט דליגה, להימנע מטיהור, בטענה שרוב הבלשים, השוטרים ואפילו שוטרי המקוף היו פעילים נאצים בלתי חוקיים לפני האנשלוס. דלוייג' היה סקפטי, אך הסכים להמתין עד שניתן יהיה לארגן ולבדוק ראיות. התגובה הייתה תערובת של מסמכי הונאה שכללו כרטיסי חבר מעודכנים, תיקים מזויפים, דוחות מפוברקים ועוד שורה של פריטים מכובסים או מזויפים. עד ספטמבר 1938 אושרו רשמית כמעט 1,000 שוטרים שהיו פעילים, מתוכם 700 גם התקבלו לאס-אס.[3]

כפי שכותב הסוציולוג מתייה דפלם, "שטיינהויזל הפך לנשיא הוועדה הבינלאומית של המשטרה הפלילית החדשה באפריל 1938. לא רק שנאמנותו של שטיינהויזל לגרמניה הייתה בטוחה, מנהיגי גרמניה גם העריכו שהוא יהיה אך דמות ביניים, שכן ידוע היה שהוא סובל משחפת. הפגישה הראשונה תחת נשיאותו של שטיינהויזל, בבוקרשט ב-1938, הניבה רק החלטה אחת פה אחד: שהפגישה הבאה אמורה להתקיים בברלין. נוסחה תוכנית ראשונית לפגישה בברלין, עותק שרד בתיקי FBI באינטרפול, אך, הפגישה בוטלה."[4]

מוות ותוצאותעריכה

שטיינהויזל סבל משחפת זמן רב, ומת ב-20 ביוני 1940 בווינה. הוא היה בן 61.

מזכ"ל האינטרפול, אוסקר דרסלר שלח דו"ח לכל חברי האינטרףאינטרם שציין כי הוא ומשטרה אחרת, כולל פקידים נאצים ארתור נבה ואחרים, החליטו "לבקש ממפקד משטרת הביטחון הגרמנית" לקבל את נשיאות האינטרפול (ICPC). לפי הדיווחים, עשרים ושבעה פקידי משטרה המייצגים 15 מדינות הסכימו להצעה. מכיוון שזה היה פחות משני שלישים מכלל החברות בארגון, המדינות שלא ניתן היה להתייחס אליהן לא נספרו ואלו שנמנעו נחשבו כלא הצביעו נגד ההצעה, כך שהנהגת הארגון בשליטת הנאצים נימקה את השגת רוב. במכתב חוזר מ-24 באוגוסט 1940 הצהיר ריינהרד היידריך כי הודיעו לו כי שמועמדותו כנשיא הארגון "עברה פה אחד". היידריך המשיך כי הוא "יוביל את הארגון לעתיד חדש ומוצלח" וכי מטה האינטרפול "מעכשיו יהיה ממוקם בברלין".[4]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Douglas Reed, Nemesis? The Story of Otto Strasser, 1940, Page 71
  2. ^ History of Interpol
  3. ^ Evan Burr Bukey, Hitler's Austria, Popular Sentiment in the Nazi Era, 1938-1945, The University of North Carolina Press, 2000, p. 59
  4. ^ 1 2 Deflem, Mathieu. 2002. "The Logic of Nazification: The Case of the International Criminal Police Commission ('Interpol')." International Journal of Comparative Sociology 43(1):21-44.