ויקיפדיה

אולריקה מיינהוף

פעילת שמאל רדיקלי וטרוריסטית גרמנית

אוּלְרִיקֶה מארִיֶה מַיְינְהוֹף (בגרמנית: Ulrike Marie Meinhof; ‏7 באוקטובר 1934 – 9 במאי 1976) הייתה עיתונאית, פעילת שמאל רדיקלי וטרוריסטית גרמנית, שהתפרסמה כמנהיגת ארגון 'סיעת הצבא האדום' שנודע גם בשם "כנופיית באדר-מיינהוף". מיינהוף הייתה כותבת פורה ותאורטיקנית חשובה של השמאל הרדיקלי, וניסחה מנשרים בשאלות הסוציאליזם, זכויות הנוער, הפמיניזם, האנטי-אימפריאליזם ומה שראתה כהמשכו של הנאציזם בתרבות ובממסד המערב-גרמניים. ב-1970 ייסדה יחד עם אנדריאס באדר ואחרים את 'סיעת הצבא האדום', הבולטת בקבוצות הטרור שפעלו במערב-גרמניה באותה תקופה ושהייתה אחראית למספר רב של מתקפות. מיינהוף נתפסה על ידי הרשויות ב-1972 והועמדה למשפט, וכעבור שלוש שנים התאבדה בתלייה בתאה.

אולריקה מיינהוף
Ulrike Marie Meinhof
לידה 7 באוקטובר 1934
אולדנבורג, סקסוניה התחתונה, הרייך הגרמני עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבדה 9 במאי 1976 (בגיל 41)
שטוטגרט, באדן-וירטמברג, גרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מקצוע עיתונאית, סופרת, סוציולוגית
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג קלאוס ריינר רול (1961–1968) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשית דרכה עריכה

אולריקה מיינהוף נולדה ב-1934 באולדנבורג, גרמניה. בשנת 1936 עברה משפחתה לגור בעיר ינה, כאשר אביה ד"ר וורנר מיינהוף, היסטוריון לאמנות, התמנה למנהל המוזיאון העירוני. אמה, ד"ר אינגבורג מיינהוף, עבדה כמורה. כעבור ארבע שנים נפטר האב מסרטן. לצורכי פרנסת המשפחה בחרה אמה להשכיר חדר בביתם לרנטה רימק, פעילת שלום נוצרייה אותה הכירה באוניברסיטה.[1] אחת מהסנדקיות של מיינהוף הייתה גרטה אולריך, חוקרת ספרות יהודיה, שבביקורה האחרון בבית משפחת מיינהוף ענדה טלאי צהוב. הדבר השפיע על מיינהוף מאוד. כשהתבגרה, היא גילתה שאורליך נשלחה לטרזיינשטט.[1] בשנת 1946 חזרה המשפחה לאולדנבורג, שהייתה עתה בשטח הכיבוש הסובייטי. ב-1954 נפטרה האם מסרטן ורנטה רימק הפכה לאפוטרופוסית של אולריקה ואחותה הבכורה.

ב-1952 סיימה מיינהוף את לימודי התיכון בעיר ויילבורג והחלה ללמוד פילוסופיה וחינוך באוניברסיטת מרבורג.[2] בהשפעתה של רימק היא הגיעה לאוניברסיטה עם מודעות חברתית ופוליטית גבוהה.[3] ב-1957 היא עברה ללמוד באוניברסיטת מינסטר, שם פגשה את הפילוסוף הספרדי המרקסיסטי מנואל סקריסטן (שבהמשך תרגם וערך חלק מכתביה) והצטרפה לאיגוד הסטודנטים הגרמני הסוציאליסטי. היא השתתפה בהפגנות נגד הצעת ממשלת קונראד אדנאואר לחמש את הבונדסוור בנשק גרעיני. חלק מחברי האיגוד ניסו לסלק אותה משום שלא הייתה די מרקסיסטית לטעמם והם בזו לפציפיזם שלה.[4] בהמשך הייתה מיינהוף הדוברת המקומית של ההתארגנות נגד נשק גרעיני.

ב-1959 הצטרפה מיינהוף למפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) שהוצאה מחוץ לחוק כמה שנים לפני כן.[5] זו הייתה ההתנסות הראשונה שלה בפעילות פוליטית לא חוקית. היא, קלאוס ריינר רול, מייסד ומו"ל הירחון השמאל הרדיקלי konkret ופעילים נוספים, נפגשו עם נציגי המפלגה פעם בכמה שבועות במזרח ברלין (הם לא היו היחידים מקבוצות השמאל במערב גרמניה שעשו זאת).[3] מיינהוף החלה לעבוד ב-konkret בסוף 1959, ובשנים 1962–1964 הייתה העורכת הראשית של העיתון ונחשבה לכותבת מחוננת.[4] היא כתבה על ההתחמשות הגרעינית של גרמניה המערבית ולא היססה לערוך השוואות לנאציזם, נושא שהיה רגיש מאוד באותה עת.[6] ב-1961 נישאה לרול ולזוג נולדו תאומות, רגינה ובטינה. מיינהוף ורול נפרדו ב-1967 והתגרשו שנה מאוחר יותר.

רדיקליזציה והצטרפות לסיעת הצבא האדום עריכה

בתחילת 1967 נפגשה מיינהוף בפעם הראשונה עם מנהיג הסטודנטים רודי דוצ'קה וראתה בו עמית לדרך. ניסיון ההתנקשות בחייו ב-11 באפריל 1968 על ידי איש ימין גרם לזעזוע בקרב קבוצות סטודנטים רדיקליות[6] והוביל את מיינהוף לכתוב מאמר ב-konkret שהעיד על ההקצנה שעברה:

מחאה היא כשאני אומרת "כזאת וכזאת אינו לרצוני"
התנגדות היא כשאני דואגת לכך שאותו הדבר שאינו לרצוני לא יהיה עוד

המקור בגרמנית

Protest ist, wenn ich sage, das und das paßt mir nicht. Widerstand ist, wenn ich dafür sorge, daß das, was mir nicht paßt, nicht länger geschieht

באפריל 1968 נעצרו אנדריאס באדר וגודרון אנסלין לאחר שניסו להצית בית כולבו בפרנקפורט במחאה נגד אלימות הקפיטליזם והתעלמות העולם ממלחמת וייטנאם. מיינהוף ביקרה אותם בכלא וכתבה מאמר שביקר את מעשה ההצתה אך הילל את המחאה הלא חוקית.[6]

היא הפסיקה לכתוב ב-konkret באפריל 1969, משום שלדעתה הפך המגזין לממוסחר, רבים מעמיתיה עזבו בעקבותיה. היא הסבירה את עזיבתה בכך שעצם עבודתה שלה ושל עמיתיה במגזין נתנו לו "תעודת הכשר" כעיתון שמאל אבל במוקדם או במאוחר הוא "יהפוך לחלק מהריאקציה, דבר שאני לא יכולה לחפות עליו בשיתוף הפעולה שלי, במיוחד עכשיו כשאי אפשר למנוע את מהלך [הדברים]".[7][8] קבוצה של פעילים רדיקלים מברלין ארגנו השתלטות על משרדי ה-konkret במטרה להפיץ כרוזים לעובדים. ההשתלטות נכשלה משום שרול גילה על היוזמה ושלח את העובדים לעבוד בבית. משמצאו את המשרדים ריקים פנו לביתו של רול, שנפגע כתוצאה מהתפרעות של מפגינים.[8] הוא האשים את מיינהוף בכך שארגנה את האירוע, אך לא ניתן היה להוכיח שהיה לה קשר ישיר.

ב-1970 כתבה מיינהוף והפיקה את הסרט Bambule (בגרמנית: מהומות).[9] הסרט עקב אחר קבוצה של נערות המתגוררות במוסד לנוער עברייני במערב ברלין וביקר קשות את שיטות החינוך הקשוחות במוסדות כאלו. העלילה עוקבת אחר התהוות המרד של הנערות נגד הנהלת המוסד, המסמלת את המבנים החברתיים המדכאים.[10] בזמן שהסרט היה אמור לעלות לאקרנים הייתה מיינהוף מבוקשת בעקבות בריחתו של אנדראס באדר. לבסוף שודר הסרט לראשונה רק ב-1994.

שחרור באדר עריכה

גודרון אנסלין, חברתו של אנדריאס באדר, יצרה קשר עם מיינהוף וביקשה שתסייע להם לשחרר את באדר ממעצר. על פי התוכנית, מיינהוף הייתה אמורה לפנות למוציא לאור הגרמני השמאלני קלאוס וגנבך, ולהציע לו שהיא ובאדר יכתבו יחד ספר בעודו בכלא. החוזה נחתם (אך וגנבך לא ידע על מניעיה של מיינהוף), והיא פנתה לרשויות בבקשה לאפשר לבאדר לצאת מהכלא ולעבוד איתה במכון למחקר חברתי במערב ברלין (Deutsches Zentralinstitut für soziale Fragen). התוכנית הייתה שאנשי מחתרת חמושים יכנסו למכון וישחררו את באדר ללא אלימות ושימוש בנשק חם. מיינהוף לא הייתה אמורה להיות מעורבת בשחרור, והיה עליה לטעון שלא הייתה מודעת לכך שבאדר מתכוון לברוח. ב-14 במאי 1970 הגיע באדר לספריית המכון עם שני שומרים, על מנת לעבוד עם מיינהוף. לאחר מכן פרצו למכון שתי נשים מסיעת הצבא האדום ואדם נוסף בעל עבר פלילי שנשכר בשל ניסיונו, כביכול, בפעילות פלילית חמושה. האיש ירה בספרן מבוגר ופצע אותו קשה. יותר מאוחר נטען שהיורה, שהחזיק אקדח וגז מדמיע, ירה בשוגג.[11]

בתחילה התכוונה מיינהוף להישאר בספרייה ולהשתמש בכישוריה ככתבת על מנת לסייע לבורחים. אבל הלחץ שיצר הירי הוביל אותה להצטרף אל האחרים לקפוץ מהחלון ולברוח. מייד לאחר הבריחה התקשרה מיינהוף לחבר שיאסוף את ילדיה מבית הספר. שיחת הטלפון מוכיחה שהיא בכלל לא תכננה את הבריחה,[12] אולם תוך ימים ספורים הופיעו פוסטרים עם תמונתה בכל רחבי ברלין והוצע פרס של 10,000 מארק גרמני למי שיסייע בתפיסתה על מנת להעמידה לדין על חלקה בניסיון לרצח.

פעילותה עם סיעת הצבא האדום ומעצרה עריכה

במשך שנתיים השתתפה מיינהוף במעשי שוד בנקים ופיגועים שתכוננו ובוצעו על ידי חברי סיעת הצבא האדום. אולם יותר מכל מזוהה מיינהוף עם ניסוח כתיבת האידאולוגיה של הקבוצה. במהלך תקופה זו, כתבה מיינהוף והקליטה רבים מהמניפסטים והעלונים של סיעת הצבא האדום. נראה שהמשמעותי ביותר ביניהם הוא הקונספציה של גרילה עירונית (Das Konzept Stadtguerilla),[13] תגובה למאמר של הרסט מאלר (חבר הסיעה לשעבר שעזב מטעמים אידאולוגיים), המנסה לדייק בהגדרות האידאולוגיות של הסיעה. המניפסט כלל לראשונה את השימוש בשם "סיעת הצבא האדום" ובסמל שלה.[14] בקיץ 1970 נסעו מיינהוף, באדר אנסלין ומאלר ממזרח גרמניה לביירות ופגשו נציגים של הפת"ח שאימנו אותם בשימוש בנשק.[15][16]

התאומות של מיינהוף נתפסו כ"בעיה" על ידי חבריה ואנסלין לחצה עליה להרחיק אותם מגרמניה. התאומות הוברחו מחוץ לגרמניה. בספטמבר 1970 סייע סטפן אאוסט, עיתונאי שעבד ב-konkret (והפך למוציא לאור של העיתון השמרני די ולט), בהחזרת הילדות[17] ממחנה של היפים בסיציליה.[4] לטענת אאוסט, מיינהוף התכוונה לשלוח אותן לבית יתומים של ילדים פלסטינים בירדן.[15] מיינהוף פגשה את בנותיה כמה שנים מאוחר יותר, כשהן ביקרו אותה בכלא.[4] 

ב-14 ביוני 1972, בלנגנהאגן, ניגש אדם זר לפריץ רודוואלד, מורה שסיפק מקלט לעריקים של צבא ארצות הברית, וביקש מקום לינה לו ולחברתו. רודוואלד הסכים, אך מאוחר יותר הוא החל לחשוד שהאישה משתייכת לסיעת הצבא האדום והחליט להתקשר למשטרה. כבר למחרת תצפתה המשטרה על הבית בעת שהזוג הגיע. כוחות המשטרה עצרו את גרהרד מולר, שהיה חמוש, ואת אולריקה מיינהוף.

מאסרה ומותה עריכה

 
אתר קבורה אולריקה מיינהוף.

בדצמבר 1972, בעת שהמתינה מיינהוף למשפטה, היא נקראה להעיד במשפט של הורסט מאלר. היא נשאלה על הצהרת תמיכה שלה ברצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן באותה השנה. בתשובה לשאלות היא ענתה:

איך היה אושוויץ יכול להתקיים? מה הייתה האנטישמיות? היא השתמשה בשנאה של האנשים – שנאה [הקשורה] בתלות שלהם בכסף כאמצעי חליפין – ובכמיהה שלהם לקומוניזם. המשמעות של אושוויץ היא רציחתם של שישה מיליוני יהודים והעמסתם על עגלות אשפה של אירופה משום שהיו [כביכול] מה שטענו נגדם – יהודי כסף. למעשה, קרנות ההון והבנקים – ליבת מערכת האימפריאליזם והקפיטליזם – הסיטה את שנאת הכסף והניצול של האנשים מעצמם אל עבר היהודים.[18]

לאחר שנתיים של דיונים נשפטה מיינהוף לשמונה שנות מאסר. החברים המייסדים של סיעת הצבא האדום, מיינהוף, באדר, אנסלין ורספי, הורשעו ב-19 באוגוסט 1975 על ארבע עבירות של רצח, 54 ניסיונות לרצח וכן על האשמה בהקמת ארגון לא חוקי.

ב-9 במאי 1976, זמן מה לפני תום המשפט, נמצאה מיינהוף תלויה על חבל עשוי ממגבת.[19] אם לא הייתה מתאבדת, היא הייתה צפויה להידון למאסר עולם ועוד 15 שנה (כמו שאר שלושת הנאשמים שקיבלו גזר דין זה).[20] תוספת המאסר נועדה למזער את האפשרות לשחרור מוקדם.

החקירה הרשמית בדבר מותה של מיינהוף קבעה שהיא התאבדה. אולם הממצאים הרשמיים לא התקבלו על ידי חברי הסיעה[21] וחברים בארגונים מיליטנטיים אחרים, שהאמינו שהיא נרצחה על ידי הרשויות. שנים מאוחר יותר התגלה שמיינהוף הפכה ליותר ויותר מבודדת משאר אסירי הסיעה, וגודרון אנסלין כינתה אותה "חלשה מדי". עלתה גם הטענה שאחד מחברי הסייעה רצח אותה. חקירה שנייה בוצעה על ידי קבוצה בינלאומית בלתי תלויה, ממצאי החקירה פורסמו ב-1979.

מיינהוף נקברה שישה ימים לאחר מותה, בברלין. ההלוויה הפכה להפגנה בהשתתפות כ-4,000 איש.

מיינהוף ופמיניזם עריכה

ב-1968 פרסמה מיינהוף מאמר בשם "תודעה כוזבת"[22] בו היא טוענת כי שחרור האישה הוא חלק משחרור האנושות ואי אפשר לשחרר רק קבוצה אחת. במאמר תיארה את המתח בין עבודה ובין חיי משפחה אצל נשים. למרות תפיסותיה המהפכניות האמינה מיינהוף שהאם היא הדמות החשובה ביותר בחיי ילדיה ואפילו דמויות נשיות אחרות (למשל סבתא) לא יכולות להחליף אותה. לצד זה סברה מיינהוף כי ישנה האדרה חברתית של תפקידי האימהוּת, שלתפיסתה מכשילה כל אפשרות לשינוי פוליטי. כל עוד האם העובדת תאמין כי עליה להיות בבית עם ילדיה היא לא תתבע את זכויותיה כעובדת. במאמר היא מציגה את הקשר בין פוליטיקה מגדרית לפוליטיקה מעמדית. לתפיסתה, הפמיניזם הבורגני טוען שיש היררכיה מגדרית אולם מיינהוף טוענת כי אין טעם לראות בגברים קטגוריה פוליטית כאשר המאבק צריך להיות מופנה כנגד הקפיטליזם. בעיניה, אם האמנציפציה של נשים באה לידי ביטוי בעליית ההכנסה שלהן, הרי שמדובר בשחרור חלקי ביותר וכוזב. מאבק הנשים צריך להיות במבנים החברתיים שכובלים אותן.[23][24]

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אולריקה מיינהוף בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 Ulrike Meinhof, STORIES PRESS Everybody Talks About the Weather...We Don't: The Writings of Ulrike Meinhof, SEVEN STORIES PRESS
  2. ^ J. Hans D. Jensen, Gesine Schwan, Pierre Colas, Andy Bechtolsheim. Studienstiftung Alumni: Ulrike Meinhof, Gudrun Ensslin, Wolfgang Ketterle
  3. ^ 1 2 Ulrike Meinhof, Everybody Talks About the Weather...We Don't : The Writings of Ulrike Meinhof,, SEVEN STORIES PRESS
  4. ^ 1 2 3 4 Ascherson, Neal (2008-09-27). "Neal Ascherson on how terrorist collective Baader-Meinhof terrorised West Germany in the Seventies". The Observer (באנגלית בריטית). ISSN 0029-7712. נבדק ב-2017-10-21.
  5. ^ Moncourt, André. The Red Army Faction, A Documentary History. p. 1958
  6. ^ 1 2 3 L. Passmore, Ulrike Meinhof and the Red Army Faction: Performing Terrorism, Palgrave Macmillan, 2011, עמ' 14-15
  7. ^ Ulrike Meinhof: "Ich will durch meine Mitarbeit nicht verschleiern", 26 April 1969 (Frankfurter Rundschau)
  8. ^ 1 2 Sarah Colvin, Ulrike Meinhof and West German Terrorism: Language, Violence, and Identity, Studies in German Literature, 2009
  9. ^ Bambule, 1970-05-24, נבדק ב-2017-10-23
  10. ^ Sarah Colvin, Ulrike Meinhof and West German Terrorism: Language, Violence, and Identity, Studies in German Literature, 2009, עמ' 51
  11. ^ Ron Augustin, History of the RAF in the context of anti-imperialist movements, liberation movements in the 'Third World', student revolts, Social History Portal
  12. ^ Ditfurth, Jutta (2007). Ulrike Meinhof: Die Biography. Ullstein. ISBN 978-3550087288. Page numbering follows the greek translation
  13. ^ Andreas Baader and Ulrike Meinhof Facts, biography.yourdictionary.com (באנגלית)
  14. ^ Full text in German of Das Konzept Stadtguerilla from Baader-Meinhof.com. Retrieved 2 January 2007.
  15. ^ 1 2 J. Preece, Baader-Meinhof and the Novel: Narratives of the Nation / Fantasies of the Revolution, 1970–2010, Palgrave Macmillan, 2012, עמ' xxi
  16. ^ "Who were the Baader-Meinhof gang?" (באנגלית בריטית). 2007-02-12. נבדק ב-2017-10-28.
  17. ^ Neal Ascherson "A terror campaign of love and hate", The Observer, 28 September 2008.
  18. ^ "The Red Army Faction: Another Final Battle on the Stage of History" by Jillian Becker in Terrorism: An International Journal, Vol. 5, No. 1/2, 1981. Retrieved November 2008
  19. ^ "Ulrike Meinhof, an Anarchist Leader In Germany, Is Found Hanged in Cell". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 1976-05-10. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-10-21.
  20. ^ "Guilty as charged", Time Magazine, 9 May 1977
  21. ^ Jan Carl Raspe's speech in court of 11 May 1976. Retrieved from germanguerillas.com, 9 January 2013.
  22. ^ Ulrike Meinhof, False Consciousness (ארכיון)
  23. ^ Williams, Sean (2016-06-22). "The Tough Legacy of Ulrike Meinhof | Latterly". Latterly (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-12-22.
  24. ^ Sarah Colvin, Ulrike Meinhof and West German Terrorism: Language, Violence, and Identity, Studies in German Literature, 2009, עמ' 56-57
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אולריקה_מיינהוף&oldid=38357355"