קונראד אדנאואר

קונראד אדנאואר
Konrad Hermann Joseph Adenauer
	קונראד אדנאואר
לידה	5 בינואר 1876; קלן, הקיסרות הגרמנית
פטירה	19 באפריל 1967 (בגיל 91); העיר באד הונף שליד בון, גרמניה המערבית
מדינה	הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מקום קבורה	Waldfriedhof
השכלה	אוניברסיטת פרייבורג; אוניברסיטת מינכן; אוניברסיטת בון ;
מפלגה	מפלגת מרכז, נוצרית-דמוקרטית
בת זוג	אמה וייר, אוגוסטה זינסר
	15 בספטמבר 1949 – 16 באוקטובר 1963; (14 שנים)
סגן	פרנץ בליכר, לודוויג ארהארד
תחת הנשיאים	תיאודור הויס, היינריך ליבקה
	→ אין, לוץ שוורין פון קרוזיק (במסגרת ממשלת פלנסבורג ב-1945) לודוויג ארהארד; (סגנו) ←
פרסים והוקרה
	פרס קרל הגדול (27 במאי 1957); מסדר בויאקה (30 בספטמבר 1953); מסדר ההצטיינות הלאומי (10 בינואר 1955); מסדר חוזה מטיאס דלגדו (5 בנובמבר 1955); מסדר השילוש הקדוש האתיופי (24 בנובמבר 1954); מסדר ההצטיינות הצ'יליאני (30 במרץ 1954); מסדר השמש העליונה (1963); אות הצלב המוזהב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית (1956); הצלב הגדול של מסדר קונדור האנדים (28 באפריל 1955); הפרס להיסטוריה של עיריית מינסטר (1988); הסרט הגדול של מסדר פרחי הפאולוניה (2 בדצמבר 1963); מסדר הכתר (9 באוגוסט 1955); מסדר ההצטיינות של חואן פאבלו דוארטה (21 בנובמבר 1954); מסדר הכוכב של אפריקה (7 באפריל 1960); אזרחות כבוד של קלן (1951); הצלב הגדול של המסדר הצבאי של ישו (24 בינואר 1956); המסדר הלאומי של מדגסקר (27 באוגוסט 1962); אביר הצלב הגדול של מסדר גאורגיוס הראשון (16 במרץ 1954); מסדר הפיל הלבן (26 ביולי 1960); מסדר הכתר של תאילנד (11 באוגוסט 1955); הצלב הגדול של המסדר הלאומי של האריה של סנגל (1961); מסדר השמש העולה, דרגה ראשונה (22 במרץ 1960); מסדר מאי (14 באוגוסט 1953); מסדר הדרבן המוזהב (28 בדצמבר 1955); מפקד עליון במסדר לאופולד (22 בספטמבר 1956); מסדר כנגד החמרה עם בעלי החיים (1959); אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש (31 בדצמבר 1956); אביר הצלב הגדול של מסדר הבז (29 בינואר 1955); הצלב הגדול של מסדר כתר האלון (1 ביולי 1957); צלב גדול של לגיון הכבוד (1962); מסדר ההצטיינות הבווארי (מאי 1958); הצלב הגדול של מסדר הצלב הדרומי (6 ביולי 1953); מהדורה מיוחדת על הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (31 בינואר 1954); אות הכוכב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית (1927); הצלב הגדול של מסדר העיט האצטקי (1955); אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי (23 בדצמבר 1960); מסדר הצלב הגדול של שחרור הגנרל סן מרטין (21 במרץ 1962); הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית (15 בפברואר 1967); אביר הצלב הגדול של השמש של פרו (18 ביולי 1953); אזרח כבוד של ברלין; מסדר העיט האדום דרגה 4 (30 באוגוסט 1918); הצלב הגדול של מסדר המגדל והחרב (15 באוקטובר 1963); אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (31 בדצמבר 1953); אזרחות כבוד של באד הונף; מגן שלזיה; אזרח כבוד של בון; המסדר הריבוני הצבאי של מלטה; אביר הצלב הגדול של מסדר הקבר הקדוש; צלב הברזל, דרגה שנייה; הצלב הגדול של מסדר המופת האזרחי; הצלב הגדול של מסדר הכבוד וההצטיינות הלאומי של האיטי; מסדר הגבורה; מסדר רובן דריו ;
חתימה

קונראד אדנאואר (בגרמנית: Konrad Hermann Josef Adenauer (מידע • עזרה);‏ 5 בינואר 1876 – 19 באפריל 1967) היה פוליטיקאי גרמני. בשנים 1949–1963 שימש כקנצלר הראשון של גרמניה המערבית מטעם CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בשנים 1951–1955 שימש גם כשר החוץ.

אדנאואר, שהחל דרכו כפוליטיקאי מקומי בקלן, התנגד למשטר הנאצי והפך פוליטיקאי בכיר בימי אזורי הכיבוש בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה לו חלק מרכזי בכתיבת חוקת גרמניה המערבית החדשה והוא נבחר ב-1949 לקנצלר הראשון שלאחר הדיקטטורה הנאצית.

אדנאואר ביסס את מעמדה של גרמניה המערבית במלחמה הקרה: הוא שיתף פעולה עם הגוש המערבי, הקים את הצבא הגרמני החדש - הבונדסוור, ב-1955, צירף את ארצו לנאט"ו והיה בין האבות המייסדים של הקהילה הכלכלית האירופית, שהקדימה את האיחוד האירופי. הוא כיהן כקנצלר בתקופת הנס הכלכלי הגרמני שעליו ניצח שר האוצר בממשלתו, לודוויג ארהארד, כמו גם בעת תהליך הדה-נאציפיקציה. הוא נקט בדוקטרינת הלשטיין ביחס לגוש המזרחי שהובילה ל"עידן קרח" בן 20 שנה בין גרמניה המזרחית והמערבית. אדנאואר נחשב לסמל עבור יציבות פוליטית לאחר תסיסה אזרחית וכלכלית, מלחמה כוללת, השמדה המונית ועריצות טוטליטרית ששטפו את גרמניה מאז 1929. על בסיס מצע שסיסמתו "בלי ניסויים" אדנאואר שימר מדיניות אחידה ונבחר לכהן ארבע קדנציות. ב-1961, בעקבות פשיטה צבאית על משרדי העיתון דר שפיגל ותרעומת ציבורית שהגיעה לאחר מכן, מעמדו נפגע והוא פרש ב-1963.

אדנאואר התמנה לקנצלר בגיל 73 ופרש בגיל 87, כך שהיה מבין ראשי המדינות המבוגרים ביותר בעולם.

בעת כהונתו כקנצלר ניסה אדנאואר להביא לגישור ביחסי גרמניה המערבית–ישראל לאחר השואה. הוא קידם את מתן הסכם השילומים לישראל ולאחר מכן שיתף פעולה עמה נגד המדענים הגרמנים במצרים במהלך שנות השישים המוקדמות. מאמציו בתחום היחסים עם ישראל נשאו פרי באופן רשמי ב-1965, כאשר מוסדו יחסים רשמיים בין מדינת ישראל והרפובליקה הפדרלית הגרמנית.

תחילת דרכועריכה

קונראד אדנאואר היה בנו השלישי מתוך חמישה של רשם בית המשפט לערעורים בקלן. ב-1894 סיים את לימודיו בגימנסיה בעירו. בשנים 1894–1897 למד משפטים באוניברסיטאות פרייבורג, מינכן ובון. את בחינות ההסמכה עבר בשנים 1897 ו-1901 ואחר כך התקבל לשירות המדינה לתקופת ניסיון. בשנים 1903–1905 שימש כעוזר משפטי בבית המשפט הגבוה בקלן. ב-1904 נשא לאשה את אֵמָה וָיֵיר, ומנישואים אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. בשנת 1906 הצטרף למפלגת המרכז הגרמנית והיה לחבר מועצת העירייה מטעמה. ב-1909 עמד בראש סיעת מפלגתו במועצת העירייה, והיה בכך לממלא המקום הראשון של ראש העירייה. ב-1916 התאלמן מווָיֵיר.

קריירה פוליטית מוקדמתעריכה

ב-18 בספטמבר 1917 נבחר אדנאואר לראשות עיריית קלן, וב-21 באוקטובר נכנס לתפקיד במינוי הקיסר וילהלם השני. התפקיד העניק לו גם כיסא בבית הלורדים הפרוסי. הוא כיהן כראש עיריית קלן עד 1933 (כאשר הוחלף על ידי גינתר ריסן) ושוב בשנת 1945. בשנים 1920–1933 הוא כיהן כנשיא מועצת המדינה החופשית פרוסיה. בשנת 1933 עבר אדנאואר לפוטסדאם, ובשנת 1935 לביתו ברנסדורף, ליד בון. לאחר קשר העשרים ביולי 1944 הסתתר במנזר Maria Laach^[^{דרוש מקור]} מחשש שייעצר בידי הגסטפו בגלל עמדותיו האנטי-נאציות.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה ב-1949 לראש המועצה הפרלמנטרית שהקימו בעלות הברית המערביות ותפקידה היה לכונן חוקה לגרמניה המערבית. ב-15 בספטמבר 1949 נבחר בבונדסטאג לתפקיד הקנצלר הראשון של גרמניה הפדרלית, על חודו של קול (כולל קולו שלו). בתפקיד זה התמיד עד התפטרותו ב-16 באוקטובר 1963, הוא המשיך לכהן כיו"ר מפלגת ה-CDU עד 1966 ושנה לאחר מכן, ב-19 באפריל 1967, נפטר.

קנצלר גרמניה המערביתעריכה

בשנים 1950 עד 1966 שימש כיו"ר ה-CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, ובשנים 1951 עד 1955 כיהן גם כשר החוץ. בין הישגיו הפוליטיים הבולטים ניתן למנות את האוריינטציה המערבית הבולטת של גרמניה הפדרלית (המערבית), שנוצרה על דרך הניגוד לשלטון הסטליניסטי בגרמניה המזרחית באותם ימים. כמו כן, בתקופת כהונתו עברה גרמניה את "הנס הכלכלי" (אף כי הוא החל עוד קודם לכן), בין השאר בזכות מדיניותו הכלכלית של שר האוצר בממשלת אדנאואר, לודוויג ארהרד.

חילוקי הדעות האידאולוגיים שחשפה מלחמת העולם השנייה הביאו לחלוקת אירופה והעולם כולו לשני גושים: הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. בהשפעת חלוקה זו הביא אדנאואר לחימושה מחדש של גרמניה, להקמתו של צבאה, הבונדסוור, ולחברותה בברית נאט"ו. בתמורה למהלכים אלה השיג מבעלות הברית המערביות ששלטו בגרמניה את הסכמתן לסוף מצב הכיבוש.

בביקור מדיני במוסקבה בשנת 1955 הביא לשחרורם של שבויי המלחמה האחרונים ממלחמת העולם השנייה, שעוד הוחזקו בכלא הסובייטי.

כתושב באד הונף, הקרובה לבון, היה לאדנאואר חלק נכבד בהחלטה לבחור בבון לבירת גרמניה המערבית, במקום פרנקפורט שהייתה גם היא מועמדת.

הישג חשוב נוסף של אדנאואר הוא ההתפייסות ההיסטורית עם צרפת, ששיאה בהסכם הידידות הצרפתי-גרמני. הקשרים האישיים הטובים שקשר עם נשיא צרפת שארל דה גול תרמו תרומה ניכרת להתגברות על אווירת אי-האמון העמוקה ששררה בין הצדדים. ללא פיוס היסטורי זה, לא היה יכול להתחולל התהליך המתמיד של אינטגרציה באירופה, שהוביל להקמת מוסדות על-מדינתיים כמו השוק האירופי המשותף והאיחוד האירופי.

בשנת 1954 ניתן לו פרס קרל. בשנת 2003 נבחר על ידי ציבור רחב, במסגרת סדרת טלוויזיה בנושא, לגרמני הגדול ביותר של כל הזמנים.

אדנאואר והעם היהודיעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אדנאואר (יושב, במרכז התמונה) בעת ביקורו בישראל ב-1966. בתמונה נראים גם נחום גולדמן (יושב משמאל), משה דיין (עומד מאחור) ודוד בן-גוריון (יושב מימין)

אדנאואר התנער תמיד מהמשטר הנאצי, ואף נרדף על ידיו בעצמו. היה לו חלק מרכזי בגיבוש הסכם השילומים בין גרמניה לוועדת התביעות וישראל ובהתקרבות ההדרגתית בין שתי המדינות. ב-14 במרץ 1960 נפגש לראשונה עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, בו שהו שניהם, בדירת השרד בה התגורר הקנצלר.^[1] השיחה נמשכה קרוב לשעתיים, כאשר אדנאואר דיבר גרמנית, ובן-גוריון הבין אותו אך דיבר באנגלית ודבריו תורגמו לגרמנית.^[2]

במאי 1966 ביקר אדנאואר בישראל. במהלך הביקור פגש את בן-גוריון בצריפו בקיבוץ שדה בוקר, ואף התארח כמבקר של כבוד במוזיאון יד ושם על ידי מנהל המוזיאון הראשון מרדכי אנסבכר (ניצול שואה בעצמו). אדנאואר גם קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע.^[3] במהלך הביקור, אירעה תקרית בארוחת ערב בלתי רשמית (אדנאואר כבר לא היה קאנצלר) בביתו של ראש הממשלה לוי אשכול ברחביה, כאשר בתוך נאומו, אמר אשכול: "אני מקווה ומשוכנע כי בהנהגתך הנבונה, העם הגרמני ימצא את הדרך לשוב אל חיק האומות התרבותיות". לאחר שאשכול סיים את דבריו, הודיע לו אדנאואר כי הוא מתכוון לעזוב את ישראל למחרת בבוקר משום שהוא העליב את העם הגרמני. לבסוף הוסכם שתימסר הודעה לעיתונים שהמשפט הזה נמחק על ידי אשכול. כעבור יומיים ביקר אדנאואר בספרייה הלאומית שבאוניברסיטה העברית בירושלים, שם נערכה נגד ביקורו הפגנה, שהמשטרה דיכאה באלימות. לפני צאתו מישראל, העיר אדנאואר כי ציפה להפגנות גדולות יותר.^[4]

התנקשות כושלתעריכה

ב-27 במרץ 1952 נהרג חבלן משטרה גרמני בעת שניסה לנטרל חבילת נפץ שנשלחה בדואר לקאנצלר אדנאואר. חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות כך הובילה למעצרם של חמישה ישראלים, חברים לשעבר בארגון האצ"ל, בצרפת. על אף החשדות, אנשי האצ"ל שוחררו לבסוף והוחזרו לישראל, ככל הנראה כדי למנוע חיכוכים בין ישראל לגרמניה.

ביוני 2006 פורסם יומנו של איש האצ"ל אליעזר סודיט, בו הוא טוען כי ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, היה מעורב באופן אישי בניסיון לרצוח את אדנאואר. על פי הכתוב ביומן, סודיט עצמו הציע לבגין את הפעולה במטרה למנוע את הסכם השילומים עם גרמניה, ובגין הביע את הסכמתו "לכל תגובה שתיעשה ובלבד שיימנע הסכם השילומים".^[5]