קונראד אדנאואר

קונראד אדנאואר
Konrad Hermann Joseph Adenauer
	קונראד אדנאואר
לידה	5 בינואר 1876; קלן, הקיסרות הגרמנית
פטירה	19 באפריל 1967 (בגיל 91); העיר באד הונף שליד בון, גרמניה המערבית
שם לידה	Conrad Hermann Joseph Adenauer
מדינה	הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מקום קבורה	Waldfriedhof
השכלה	אוניברסיטת פרייבורג; אוניברסיטת מינכן; אוניברסיטת בון ;
מפלגה	מפלגת מרכז, נוצרית-דמוקרטית
בת זוג	אמה וייר, אוגוסטה זינסר
	15 בספטמבר 1949 – 16 באוקטובר 1963; (14 שנים)
סגן	פרנץ בליכר, לודוויג ארהארד
תחת הנשיאים	תיאודור הויס, היינריך ליבקה
	→ לוץ שוורין פון קרוזיק (במסגרת ממשלת פלנסבורג ב-1945) לודוויג ארהארד; (סגנו) ←
פרסים והוקרה
	פרס קרל הגדול (27 במאי 1957); מסדר הכתר (9 באוגוסט 1955); מסדר השילוש הקדוש האתיופי (24 בנובמבר 1954); המסדר הלאומי של מדגסקר (27 באוגוסט 1962); מסדר ההצטיינות של חואן פאבלו דוארטה (21 בנובמבר 1954); הצלב הגדול של המסדר הלאומי של האריה של סנגל (נובמבר 1961); מסדר חוזה מטיאס דלגדו (5 בנובמבר 1955); הצלב הגדול של מסדר בויאקה (30 בספטמבר 1953); מסדר השמש העליונה (אוקטובר 1963); מסדר ההצטיינות הלאומי (10 בינואר 1955); הצלב הגדול של מסדר מאי (14 באוגוסט 1953); Decoration for Services to the Red Cross (17 ביוני 1922); Iron Cross on white ribbon (27 בינואר 1918); הצלב הגדול של מסדר המופת האזרחי (27 בנובמבר 1928); מסדר הכתר של תאילנד (11 באוגוסט 1955); הצלב הגדול של המסדר הצבאי של ישו (24 בינואר 1956); אזרחות כבוד של קלן (1951); אות הצלב המוזהב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית (18 באוקטובר 1956); Merit Cross for War Aid (17 במרץ 1917); מסדר הפיל הלבן (26 ביולי 1960); מסדר רובן דריו (3 באפריל 1959); מסדר הגבורה (23 בספטמבר 1964); הצלב הגדול של מסדר הכבוד וההצטיינות הלאומי של האיטי (20 בדצמבר 1955); אביר הצלב הגדול של מסדר גאורגיוס הראשון (16 במרץ 1954); מסדר הכוכב של אפריקה (7 באפריל 1960); הפרס להיסטוריה של עיריית מינסטר (1988); מסדר ההצטיינות הצ'יליאני (30 במרץ 1954); עיטור הצלב האדום הגרמני (6 במאי 1932); מפקד עליון במסדר לאופולד (22 בספטמבר 1956); הצלב הגדול של מסדר קונדור האנדים (28 באפריל 1955); אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש (31 בדצמבר 1956); אביר הצלב הגדול של מסדר הבז (29 בינואר 1955); הצלב הגדול של מסדר כתר האלון (1 ביולי 1957); צלב גדול של לגיון הכבוד (2 ביולי 1962); הצלב הגדול של מסדר הצלב הדרומי (6 ביולי 1953); מהדורה מיוחדת על הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (31 בינואר 1954); אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי (23 בדצמבר 1960); Ehrenzeichen für Verdienste um die Republik Österreich (7 במרץ 1927); מסדר ההצטיינות הבווארי (3 במאי 1958); הצלב הגדול של מסדר העיט האצטקי (22 בספטמבר 1955); מסדר כנגד החמרה עם בעלי החיים (1959); הצלב הגדול של מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין (21 במרץ 1962); מסדר השמש העולה, דרגה ראשונה (22 במרץ 1960); אביר הצלב הגדול של מסדר הקבר הקדוש (12 באפריל 1964); אביר הצלב הגדול של השמש של פרו (18 ביולי 1953); הסרט הגדול של מסדר פרחי הפאולוניה (2 בדצמבר 1963); מסדר העיט האדום דרגה 4 (30 באוגוסט 1918); מסדר הדרבן המוזהב (28 בדצמבר 1955); הצלב הגדול של מסדר המגדל והחרב (15 באוקטובר 1963); הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית (15 בפברואר 1967, 1967); אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (31 בדצמבר 1953); אזרח כבוד של ברלין; אזרח כבוד של בון; אזרחות כבוד של באד הונף; מגן שלזיה ;
חתימה

קונראד אדנאואר (בגרמנית: ‏Konrad Hermann Josef Adenauer^ⓘ‏^Ⓘ‏;‏ 5 בינואר 1876 – 19 באפריל 1967) היה פוליטיקאי גרמני. בשנים 1949–1963 שימש כקנצלר הראשון של גרמניה המערבית מטעם CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בשנים 1951–1955 שימש גם כשר החוץ.

אדנאואר, שהחל דרכו כפוליטיקאי מקומי בקלן, התנגד למשטר הנאצי והפך פוליטיקאי בכיר בימי אזורי הכיבוש בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה לו חלק מרכזי בכתיבת חוקת גרמניה המערבית החדשה והוא נבחר ב-1949 לקנצלר הראשון שלאחר הדיקטטורה הנאצית.

אדנאואר ביסס את מעמדה של גרמניה המערבית במלחמה הקרה: הוא שיתף פעולה עם הגוש המערבי, הקים את הצבא הגרמני החדש - הבונדסוור, ב-1955, צירף את ארצו לנאט"ו והיה בין האבות המייסדים של הקהילה הכלכלית האירופית, שהקדימה את האיחוד האירופי. הוא כיהן כקנצלר בתקופת הנס הכלכלי הגרמני שעליו ניצח שר האוצר בממשלתו, לודוויג ארהארד, כמו גם בעת תהליך הדה-נאציפיקציה. הוא נקט בדוקטרינת הלשטיין ביחס לגוש המזרחי שהובילה ל"עידן קרח" בן 20 שנה בין גרמניה המזרחית והמערבית. אדנאואר נחשב לסמל עבור יציבות פוליטית לאחר תסיסה אזרחית וכלכלית, מלחמה כוללת, השמדה המונית ועריצות טוטליטרית ששטפו את גרמניה מאז 1929. על בסיס מצע שסיסמתו "בלי ניסויים" אדנאואר שימר מדיניות אחידה ונבחר לכהן ארבע קדנציות. ב-1961, בעקבות פשיטה צבאית על משרדי העיתון דר שפיגל ותרעומת ציבורית שהגיעה לאחר מכן, מעמדו נפגע והוא פרש ב-1963.

הוא התמנה לקנצלר בגיל 73 ופרש בגיל 87, כך שהיה מבין ראשי המדינות המבוגרים ביותר בעולם.

בעת כהונתו כקנצלר ניסה אדנאואר להביא לגישור ביחסי גרמניה המערבית–ישראל לאחר השואה. הוא קידם את מתן הסכם השילומים לישראל ולאחר מכן שיתף פעולה עמה נגד המדענים הגרמנים במצרים במהלך שנות השישים המוקדמות. מאמציו בתחום היחסים עם ישראל נשאו פרי באופן רשמי ב-1965, כאשר מוסדו יחסים רשמיים בין מדינת ישראל והרפובליקה הפדרלית הגרמנית.

תחילת דרכו

קונראד אדנאואר היה בנו השלישי מתוך חמישה של רשם בית המשפט לערעורים בקלן. ב-1894 סיים את לימודיו בגימנסיה בעירו. בשנים 1894–1897 למד משפטים באוניברסיטאות פרייבורג, מינכן ובון. את בחינות ההסמכה עבר בשנים 1897 ו-1901 ואחר כך התקבל לשירות המדינה לתקופת ניסיון. בשנים 1903–1905 שימש כעוזר משפטי בבית המשפט הגבוה בקלן. ב-1904 נשא לאשה את אֵמָה וָיֵיר, ומנישואים אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. בשנת 1906 הצטרף למפלגת המרכז הגרמנית והיה לחבר מועצת העירייה מטעמה. ב-1909 עמד בראש סיעת מפלגתו במועצת העירייה, והיה בכך לממלא המקום הראשון של ראש העירייה. ב-1916 התאלמן מווָיֵיר.

קריירה פוליטית מוקדמת

ב-18 בספטמבר 1917 נבחר אדנאואר לראשות עיריית קלן, וב-21 באוקטובר נכנס לתפקיד במינוי הקיסר וילהלם השני. התפקיד העניק לו גם כיסא בבית הלורדים הפרוסי. הוא כיהן כראש עיריית קלן עד 1933 (כאשר הוחלף על ידי גינתר ריסן) ושוב בשנת 1945. בשנים 1920–1933 הוא כיהן כנשיא מועצת המדינה החופשית פרוסיה. בשנת 1933 עבר אדנאואר לפוטסדאם, ובשנת 1935 לביתו ברנסדורף, ליד בון.

כאשר המפלגה הנאצית זכתה במספר בחירות מוניציפליות, מדינתיות וארציות בין 1930 ל-1932, אדנאואר, שהיה מתנגד חריף של אדולף היטלר והנאצים, עדיין האמין ששיפור במצב הכלכלי הלאומי יגרום לאסטרטגיה שלו להצליח: להתעלם מהנאצים ולהתרכז באיום הקומוניסטי. הוא סבר, על סמך תוצאות הבחירות, שעל הנאצים להשתלב בממשלות פרוסיה והרייך, גם כאשר כבר היה יעד להתקפות אישיות קשות. תמרונים פוליטיים סביב הנשיא המזדקן הינדנבורג הביאו לבסוף את הנאצים לשלטון ב-30 בינואר 1933.

בתחילת פברואר, אדנאואר הבין לבסוף את חוסר התוחלת שבכל דיון או ניסיון לפשרה עם הנאצים. מועצת העיר של קלן והפרלמנט הפרוסי פוזרו; ב-4 באפריל 1933 הוא פוטר רשמית מתפקידו כראש עיריית קלן וחשבונות הבנק שלו הוקפאו. “לא היה לו כסף, לא בית ולא עבודה.” לאחר שדאג לביטחון משפחתו, פנה לאב המנזר הבנדיקטיני במריה לאך בבקשה לשהות של מספר חודשים. לפי אלברט שפר בספרו “יומני סוד מספנדאו”, היטלר הביע הערכה כלפי אדנאואר בשל פרויקטים עירוניים שביצע, סלילת כביש עוקף סביב העיר ו”חגורת ירק” של פארקים. עם זאת, גם היטלר וגם שפר הסיקו שדעותיו ועקרונותיו הפוליטיים של אדנאואר מונעים ממנו כל תפקיד בגרמניה הנאצית.

אדנאואר נכלא ליומיים לאחר “ליל הסכינים הארוכות” ב-30 ביוני 1934; אך ב-10 באוגוסט 1934, תוך ניסיון להשיג את הפנסיה שלו, כתב מכתב בן עשרה עמודים להרמן גרינג, שר הפנים של פרוסיה. הוא טען כי כראש עירייה הפר את חוקי פרוסיה כדי לאפשר קיום אירועים נאציים במבני ציבור והנפת דגלי נאצים על תורני העיר, ושב-1932 אף הצהיר בפומבי כי על הנאצים להצטרף לממשלת הרייך בתפקיד מוביל. בסוף 1932, אכן דרש אדנאואר ממשלה משותפת של מפלגת המרכז (צנטרום) והנאצים לפרוסיה.

בשנתיים הבאות שינה אדנאואר את מקום מגוריו לעיתים תכופות מחשש לנקמה, וחי על חסדיהם של חברים. בעזרת עורכי דין הצליח באוגוסט 1937 לקבל פנסיה. הוא קיבל פיצוי כספי על ביתו, שהעיר קלן השתלטה עליו; המשכנתא שלא שולמה, קנסות ומסים בוטלו. עם ביטחון כלכלי סביר הצליח לחיות בפרישות במשך מספר שנים. לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר ביולי 1944, נאסר שוב כאויב המשטר. הוא חלה וייחס את הצלת חייו לאויגן זנדר, פועל עירוני לשעבר בקלן וקומוניסט, שהיה באותה עת קאפו במחנה עבודה ליד בון. זנדר גילה את שמו של אדנאואר ברשימת גירוש למזרח והצליח לאשפזו בבית חולים. אדנאואר נעצר שוב (גם אשתו), אך שוחרר מהכלא בבראוויילר בנובמבר 1944. לאחר קשר העשרים ביולי 1944 הסתתר במנזר Maria Laach^[^{דרוש מקור]} (אנ')מחשש שייעצר בידי הגסטפו בגלל עמדותיו האנטי-נאציות.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה ב-1949 לראש המועצה הפרלמנטרית שהקימו בעלות הברית המערביות ותפקידה היה לכונן חוקה לגרמניה המערבית. ב-15 בספטמבר 1949 נבחר בבונדסטאג לתפקיד הקנצלר הראשון של גרמניה הפדרלית, על חודו של קול (כולל קולו שלו). בתפקיד זה התמיד עד התפטרותו ב-16 באוקטובר 1963, הוא המשיך לכהן כיו"ר מפלגת ה-CDU עד 1966, וכעבור שנה, ב-19 באפריל 1967, נפטר.

קנצלר גרמניה המערבית

בשנים 1950 עד 1966 שימש כיו"ר ה-CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, ובשנים 1951 עד 1955 כיהן גם כשר החוץ. בין הישגיו הפוליטיים הבולטים ניתן למנות את האוריינטציה המערבית הבולטת של גרמניה הפדרלית (המערבית), שנוצרה על דרך הניגוד לשלטון הסטליניסטי בגרמניה המזרחית באותם ימים. כמו כן, בתקופת כהונתו עברה גרמניה את "הנס הכלכלי" (אף כי הוא החל עוד קודם לכן), בין השאר בזכות מדיניותו הכלכלית של שר האוצר בממשלת אדנאואר, לודוויג ארהרד.

חילוקי הדעות האידאולוגיים שחשפה מלחמת העולם השנייה הביאו לחלוקת אירופה והעולם כולו לשני גושים: הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. בהשפעת חלוקה זו הביא אדנאואר לחימושה מחדש של גרמניה, להקמתו של צבאה, הבונדסוור, ולחברותה בברית נאט"ו. בתמורה למהלכים אלה השיג מבעלות הברית המערביות ששלטו בגרמניה את הסכמתן לסוף מצב הכיבוש.

בביקור מדיני במוסקבה בשנת 1955 הביא לשחרורם של שבויי המלחמה האחרונים ממלחמת העולם השנייה, שעוד הוחזקו בכלא הסובייטי.

כתושב באד הונף, הקרובה לבון, היה לאדנאואר חלק נכבד בהחלטה לבחור בבון לבירת גרמניה המערבית, במקום פרנקפורט שהייתה גם היא מועמדת.

הישג חשוב נוסף של אדנאואר הוא ההתפייסות ההיסטורית עם צרפת, ששיאה בהסכם הידידות הצרפתי-גרמני. הקשרים האישיים הטובים שקשר עם נשיא צרפת שארל דה גול תרמו תרומה ניכרת להתגברות על אווירת אי-האמון העמוקה ששררה בין הצדדים. ללא פיוס היסטורי זה, לא היה יכול להתחולל התהליך המתמיד של אינטגרציה באירופה, שהוביל להקמת מוסדות על-מדינתיים כמו השוק האירופי המשותף והאיחוד האירופי.

בשנת 1954 ניתן לו פרס קרל. בשנת 2003 נבחר על ידי ציבור רחב, במסגרת סדרת טלוויזיה בנושא, לגרמני הגדול ביותר של כל הזמנים.

אדנאואר והעם היהודי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אדנאואר (יושב, במרכז התמונה) בעת ביקורו בישראל ב-1966. בתמונה נראים גם נחום גולדמן (יושב משמאל), משה דיין (עומד מאחור) ודוד בן-גוריון (יושב מימין)

אדנאואר התנער תמיד מהמשטר הנאצי, ואף נרדף על ידיו בעצמו. היה לו חלק מרכזי בגיבוש הסכם השילומים בין גרמניה לוועדת התביעות וישראל ובהתקרבות ההדרגתית בין שתי המדינות. ב-14 במרץ 1960 נפגש לראשונה עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, בו שהו שניהם, בדירת השרד בה התגורר הקנצלר.^[1] השיחה נמשכה קרוב לשעתיים, כאשר אדנאואר דיבר גרמנית, ובן-גוריון הבין אותו אך דיבר באנגלית ודבריו תורגמו לגרמנית.^[2]

במאי 1966 ביקר אדנאואר בישראל. במהלך הביקור פגש את בן-גוריון בצריפו בקיבוץ שדה בוקר, ואף התארח כמבקר של כבוד במוזיאון יד ושם על ידי מנהל המוזיאון הראשון מרדכי אנסבכר (ניצול שואה בעצמו). אדנאואר גם קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע.^[3] במהלך הביקור, אירעה תקרית בארוחת ערב בלתי רשמית (אדנאואר כבר לא היה קאנצלר) בביתו של ראש הממשלה לוי אשכול ברחביה, כאשר בתוך נאומו, אמר אשכול: "אני מקווה ומשוכנע כי בהנהגתך הנבונה, העם הגרמני ימצא את הדרך לשוב אל חיק האומות התרבותיות". לאחר שאשכול סיים את דבריו, הודיע לו אדנאואר כי הוא מתכוון לעזוב את ישראל למחרת בבוקר משום שהוא העליב את העם הגרמני. לבסוף הוסכם שתימסר הודעה לעיתונים שהמשפט הזה נמחק על ידי אשכול. כעבור יומיים ביקר אדנאואר בספרייה הלאומית שבאוניברסיטה העברית בירושלים, שם נערכה נגד ביקורו הפגנה, שהמשטרה דיכאה באלימות. לפני צאתו מישראל, העיר אדנאואר כי ציפה להפגנות גדולות יותר.^[4]

התנקשות כושלת

ב-27 במרץ 1952 נהרג חבלן משטרה גרמני בעת שניסה לנטרל חבילת נפץ שנשלחה בדואר לקאנצלר אדנאואר. חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות כך הובילה למעצרם של חמישה ישראלים, חברים לשעבר בארגון האצ"ל, בצרפת. על אף החשדות, אנשי האצ"ל שוחררו לבסוף והוחזרו לישראל, ככל הנראה כדי למנוע חיכוכים בין ישראל לגרמניה.

ביוני 2006 פורסם יומנו של איש האצ"ל אליעזר סודיט, בו הוא טוען כי ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, היה מעורב באופן אישי בניסיון לרצוח את אדנאואר. על פי הכתוב ביומן, סודיט עצמו הציע לבגין את הפעולה במטרה למנוע את הסכם השילומים עם גרמניה, ובגין הביע את הסכמתו "לכל תגובה שתיעשה ובלבד שיימנע הסכם השילומים".^[5]