אוסטר אוטוקרט

מטוס קל חד-מנועי

אוסטר J1 אוטוקרט או גרסתו הצבאית AOP 5 (ראשי תיבות של Air Observation Post, עמדת תצפית אווירית) הוא דגם של מטוס קל, חד מנועי, בעל כנף עילית. האוסטר נבנה על ידי חברת אוסטר הבריטית במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה. החל מ־1942 יוצרו מהדגם הצבאי כ־800 מטוסים והחל מ־1945 יוצרו מהדגם האזרחי 420 מטוסים.

אוסטר J1 אוטוקרט, AOP 5

Auster 5J1 Autocrat
(בסוגריים נתוני ה־AOP5)
מאפיינים כלליים
סוג מטוס תצפית חד מנועי
ארץ ייצור בריטניהבריטניה בריטניה
יצרן אוסטר
צוות 3
ממדים 
אורך 7.14 מטר (6.83 מטר)
גובה 1.98 מטר (2.03 מטר)
מוטת כנפיים 10.97 מטר
משקל ריק 475 ק"ג
משקל המראה מרבי 840 ק"ג (870 ק"ג)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ביצועים 
מהירות מרבית 195 קמ"ש (210 קמ"ש)
טווח טיסה מרבי 435 ק"מ (355 ק"מ)
סייג רום 4,600 מטר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הנעה 
מנוע סיירוס מיינור II, ארבעה צילינדרים, 100 כ"ס
(מנוע לייקומינג 0-290, ארבעה צילינדרים, 130 כ"ס)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האוסטר של חיל האוויר המלכותי שימש כמטוס תצפית קל שפעל בשיתוף עם יחידות ארטילריה בריטיות. טייסות AOP שירתו בצפון אפריקה ובאיטליה מ־1943, ולאחר הפלישה לנורמנדי - גם בצרפת. במספר טייסות שרתו טייסים של חיל האוויר המלכותי הקנדי תחת פיקוד בריטי.

עם תום המלחמה, עוצב הדגם AOP5 כמטוס אזרחי ומנועו הוחלף לקל יותר. הדגם החדש, אוסטר J1 אוטוקרט, נמכר בהצלחה כמטוס אזרחי וייצורו נמשך עד 1952.

אוסטר בישראל

עריכה
 
"האוסטר הציווילי". התמונה מתוך אוסף פרטי ובאדיבות עמוס דור
 
אוסטר במוזיאון חיל האוויר בחצרים, 2008

בטרם הקמתם של מדינת ישראל וחיל האוויר הישראלי, פעל ביישוב שירות האוויר (ש"א) של "ההגנה". עם הקמתו של שירות האוויר בנובמבר 1947, היה אוסטר J1 אוטוקרט אחד משבעת המטוסים שעמדו לרשות השירות. האוסטר, שכונה "האוסטר הציווילי", היה המטוס הראשון לנחות בגוש עציון הנצור ב־7 בפברואר 1948.

בינואר 1948 רכש שירות האוויר 20 מטוסי אוסטר מפורקים מהצבא הבריטי, במסווה של עסקה עם הסוכנות היהודית. המטוסים הובלו מבסיס עקרון של חיל האוויר המלכותי ליקב נטוש במושבה שרונה (היום בשטח הקריה)[1]. במרתפי היקב עמלו טכנאים להכשיר את המטוסים לטיסה, וב־3 במרץ עשה ראשון המטוסים המשופצים את טיסת הבכורה שלו. בסך הכל הוכשרו לטיסה 18 מתוך 20 המטוסים[2][3].

על מטוסי האוסטר, שצלילי מנועיהם הקנו להם את הכינוי "פרימוס" על שם מתקן החימום הרועש, נצבעו מספרי רישוי שחלקם זהים, כדי להטעות את הבריטים, שלא העלו בדעתם שמהגרוטאות שמכרו יושמשו מטוסים. המטוסים הוצבו בטייסת א' בשדה רדינג (לימים שדה דב) תחת פיקודו של אלי פיינגרש. הם תוחזקו בעזרת גרוטאות שהשאירו מאחוריהם הבריטים.

מספרם הגדול יחסית של המטוסים וצרכי השעה, איפשרו להקים נספחים (טייסות) נוספים. ב־10 בפברואר הוקמה טייסת הנגב בניר עם תחת פיקודו של עזר ויצמן ובאפריל הוקמה טייסת הגליל ובסיסה ביבנאל תחת פיקודו של דניאל בוקשטיין שהוחלף לאחר נפילתו על ידי משה פלד.

המטוסים שימשו במשימות של סיור, צילום וקישור וכן הובילו אספקה ליישובים נצורים, אם בנחיתה והמראה ממנחתים מאולתרים ואם על ידי "הצנחת" מזון ותחמושת עטופים בנסורת בתוך שקים. המטוסים שימשו גם לחילוץ פצועים ואף שימשו כמטוסי תקיפה קלים. מחלונות המטוס השליכו אנשי הצוות פצצות ודרך דלתות המטוס ירו במקלעים[4][5]. מטוסי האוסטר נשאו בעיקר המאמץ בחודשים הראשונים למלחמת העצמאות, עד הכרזת העצמאות והגעתם של מטוסים מתקדמים יותר, דוגמת המסרשמיט. ב-7 ביולי 1948 נפל אמנון (זיסט) ברמן מעל לוד בהטיסו אוסטר. המטוסים נותרו בשירות עד שנת 1952.

לימים הונצח האוסטר בישראל בבול לכבוד יום העצמאות התשעה עשר של ישראל[6] ובמדליה[7] שנושאים את דמותו.

לקריאה נוספת

עריכה
  • נועם הרטוך, "מטוסי אוסטר בשרות אזרחי וצבאי בארץ", ביעף 63, 1987.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אוסטר אוטוקרט בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ דייויד סלע, ראש מלא תחבולות ואוצר של גרוטאות: כך נולד חיל האוויר הישראלי, באתר ישראל היום, 26 בינואר 2023
  2. ^ ליעד ברקת, * כשבספיט היה חור, באתר חיל האוויר הישראלי
  3. ^ אבי משה-סגל, מטוסים במרתפי היין, אתר מוזיאון חיל האוויר
  4. ^ רן רוזנברג, נבי יושע - הסיפור שלא סופר, אתר חיל האוויר והחלל
  5. ^ ספורם של אנשי השרות האווירי (הטייסים), באתר אגודת בני גוש-עציון
  6. ^ [1]
  7. ^ [2]