אורנז'רי

מבנה גן מקובל בארמונות הבארוק של אירופה במאות ה-17 וה-18.

אורנז'ריצרפתית: Orangerie), קרוי גם על פי הכינוי באיטלקית לימונאיה (Limonaia), היה חדר או בניין ייעודי הנספח לבתי מגורים אופנתיים מהמאה ה-17 עד המאה ה-19, שם הגנו על עצי תפוז ועצי פירות אחרים במהלך החורף, כצורה גדולה מאוד של חממה. מבני אורנז'רי היו נפוצים במיוחד בהקשר של ארמונות וגנים בארוקיים בולטים.

האורנז'רי בטירה המלכותית בלייקן בבלגיה
האורנז'רי בארמון ורסאי
האורנז'רי בארמון בלוודר, וינה
האורנז'רי בטירת שוורין בגרמניה

רקעעריכה

האורנז'רי אפשר את המותרות של הרחבת תחום התפוצה ועונת הגידול הרגילים של עצים, ובכך הרחיב את ההגנה שהייתה קיימת עד אז באמצעות חומות סביב הגנים.[1] מאה שנה לאחר שהחלו להשתמש באורנז'רי להגנה על עצי תפוז וליים, החלו להגן בעזרת האורנז'רי גם על מינים אחרים: צמחים, שיחים וצמחים אקזוטיים, שלעיתים קרובות נהנו מתנורי חימום לתחזוקת צמחים עדינים אלה בחורפים הקרים של אירופה הצפונית. מכיוון שפרי הדר מיובאים, אננסים ופירות רגישים אחרים הפכו זמינים בדרך כלל וזולים בהרבה, הלך ונעשה השימוש באורנז'רי יותר לצמחי נוי רגישים.

מקורו של האורנז'רי מגני רנסאנס איטלקיים (אנ'), כאשר טכנולוגיית ייצור הזכוכית אפשרה לייצר לוחות גדולים מספיק של זכוכית שקופה. בצפון הוליכו ההולנדים את הדרך בפיתוח לוחות זכוכית לאורנז'רי, אם כי התחריטים הממחישים מבנים אלו בספרי הדרכה הולנדיים הראו גגות אטומים, בין אם הם גג תחת קורות או קמרונים, ובשימוש בחום מתנורים ולא באש פתוחה. במהרה נוצר מצב שבו הביתנים של האורנז'רי הפכו לסמלי מעמד בקרב עשירים. גגות הזכוכית, שהעניקו אור השמש לצמחים שאינם רדומים בחורף, היה פיתוח של תחילת המאה ה-19. גג האורנז'רי בדירהאם פארק (אנ') בגלוסטרשייר בדרום-מערב אנגליה, שבזמן בנייתו בשנת 1702 חופה בצפחה, הוחלף בלוחות זכוכית כמאה שנים לאחר מכן, לאחר שאדריכל הנוף האנגלי המפרי רפטון (אנ') העיר שהוא חשוך. אף על פי שהוא נבנה כדי להגן על תפוזים, הוא תמיד נקרא "החממה" בתקופה המודרנית.

האורנז'רי משנת 1617 (כיום מוזיאון האורנז'רי) בארמון הלובר בפריז היה השראה לחיקויים שהגיעו לשיאם באורנז'רי הגדול ביותר באירופה, האורנז'רי של ורסאי (אנ'). האורנז'רי עוצב על ידי ז'ול ארדואין-מאנסאר (Jules Hardouin-Mansart) עבור 3,000 עצי התפוז של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת בוורסאי. באורך של 155 מטרים וברוחב של 13 מטרים הוא האפיל על כל האורנז'רי אחרים עד לפיתוח החממה המודרנית בשנות ה-40 של המאה ה-19, אז האפילה עליו במהירות ארכיטקטורת הזכוכית של ג'וזף פקסטון (אנ'). פקסטון שהתפרסם בעיקר בזכות עיצוב ארמון הבדולח מ-1851, היה האדריכל של "החממה הגדולה" (Great conservatory) באחוזת צ'טסוורת' (אנ'), שהיה אורנז'רי ובית זכוכית בממדים מונומנטליים.

עם זאת, האורנז'רי, לא היה רק חממה, אלא גם סמל של יוקרה ועושר ומאפיין של גנים, באותו אופן כמו בתי קיץ, מבני איוולת או "מקדש יווני". הבעלים היו מובילים את אורחיהם שם בסיורים בגן כדי להתפעל לא רק מהפירות שבפנים אלא גם מהאדריכלות שבחוץ. לעיתים קרובות הכיל האורנז'רי מזרקות, מערות מלאכותיות ואזור לבילוי במזג אוויר סוער.

חומרי בנייהעריכה

מבני האורנז'רי נבנו בדרך כלל לכיוון דרום כדי לנצל את אור השמש המרבי האפשרי, ונבנו כשהבסיס מלבנים או אבן, עמודים מלבנים או ומרזב בולט לאורך שפת הגג. הם כללו גם חלונות גדולים וגבוהים כדי למקסם את אור השמש הזמין בשעות אחר הצהריים, כאשר הקירות הפונים צפונה נבנו ללא חלונות בלבנים מלאות, או מדי פעם עם חלונות קטנים בהרבה כדי לשמור על חום החדרים. בידוד בתקופות אלה היה אחד הבעיות הגדולות ביותר בבניית אורנז'רי. הקש הפך לחומר הבידוד העיקרי, וברבים ממבני האורנז'רי הותקנו תריסי עץ כדי לשמור על החום. דוגמה מוקדמת לסוג הבנייה ניתן לראות בארמון קנזינגטון, שכלל גם חימום תת-רצפתי.

מבני אורנז'רי ביתיים בני זמננו נבנים בדרך כלל באמצעות אבן, לבנים ועץ, אך התפתחויות בזכוכית, בחומרים אחרים ובטכנולוגיות בידוד ייצרו אלטרנטיבות בנות קיימא לבנייה המסורתית.[2] באנגלית נוהגים להבדיל בין שני סוגי חממות: הקונסרבטוריון (conservatory) שיותר מ-75% משטח גגו הוא מזכוכית, והאורנז'רי שפחות מ-75% משטח הגג עשוי מזכוכית. תכנון ובידוד משופרים הובילו גם למספר הולך וגדל של מבני אורנז'רי שאינם פונים דרומה, ובמקום זאת להשתמש בטכניקות המפיקות מקסימום אור כדי להפיק את המירב מאור השמש הטבעי הזמין.

מבני אורנז'רי ידועיםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אורנז'רי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה