פתיחת התפריט הראשי

אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה הוא פיוט סליחות אשר חובר על ידי הפייטן אמיתי שחי בדרום איטליה במאה השמינית. את הפיוט נהוג לומר בקהילות אשכנז במספר הזדמנויות, ביניהן בתפילת נעילה של יום הכיפורים.

אזכרה אלוהים

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים
נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה
וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ

אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה
בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִּלָּהּ בְּנוּיָה
וְעִיר הָאֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה
וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ

[ה' ה'...]

מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּ הִתְגַּלְגְּלִי
וְלִפְנֵי קוֹנֵךְ תְּחִנָּתֵנוּ הַפִּילִי
וּבְעַד עַמֵּךְ רַחֲמִים שַׁאֲלִי
כִּי כָל לֵבָב דַּוָּי וְכָל רֹאשׁ לָחֳלִי

[ה' ה'...]

תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תֵבוֹת
וּבְשַׁעֲרֵי דְמָעוֹת כִּי לֹא נִשְׁלָבוֹת
לָכֵן שָׁפַכְתִּי שִׂיחַ פְּנֵי בוֹחֵן לִבּוֹת
בָּטוּחַ אֲנִי בָּאֵלֶּה וּבִזְכוּת שְׁלֹשֶׁת אָבוֹת

[ה' ה'...]

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַ קוֹל בְּכִיוֹת
שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ לִהְיוֹת
וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת אַכְזָרִיּוֹת
כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת

[ה' ה'...]

הפייטן היהודי-איטלקי אמיתי חיבר פיוט זה כדי לתאר את רגשותיו וכיסופיו לירושלים עיר הקודש של העם היהודי וזאת לאחר הגלות אותה עברו אבותיו כשהיו שבויים בידי טיטוס לאחר שזה החריב בירושלים את בית המקדש.

תוכן הפיוטעריכה

בבית הראשון הפייטן מקונן על החורבן, ומזכיר שעל אף הצרות, עם ישראל נשאר נאמן לה'. ביתר הבתים הפייטן מונה גורמים שונים שבזכותם תתקבל תפילתו לישועה והצלה. הגורם המרכזי (כמוכח מן הפזמון) הוא י"ג מידות של רחמים, ובנוסף זכות אבות ובכיו ודמעותיו של המתפלל. בבית השני פונה המתפלל אל מידת הרחמים של ה' ומבקש ממנה להתפלל עבורו. בית זה עורר התנגדות אצל חלק מפוסקי ההלכה, כדלהלן.

יש נוהגים לשלב אמירת שלוש עשרה מידות של רחמים, המהוות את ליבת הסליחות אחרי כל בית, אך ברוב הקהילות נוהגים לומר י"ג מידות רק בתחילתו.

התנגדות הלכתיתעריכה

  ערך מורחב – פולמוס מכניסי רחמים

תופעה מוכרת מפיוטי סליחות שונים היא הפנייה לאמצעים, כלומר הפנייה היא אל המלאכים או גורמים אחרים כדי שישמשו מתווכים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. תופעה זו הטרידה לא אחת את חכמי התלמוד וההלכה אך למרות זאת, נתקבלו הדברים על הציבור. הפנייה לעיתים מכוונת גם אל התורה, האבות, מדות מסוימות של ה' ואל כיסא הכבוד. יש מפוסקי ההלכה שאסרו לומר פיוטים אלה ואף החשיבו אותם כעבודה זרה, אך פוסקים רבים לימדו זכות על המנהג והתירו אמירת הפיוטים הללו.

בפיוט זה מעורר בעיה הבית השני, הפונה למידת הרחמים כדי שתתפלל עבורנו לה'. משום כך, יש נוהגים לשנות את נוסח הבית השני כך שהתפילה תפנה ישירות לה': "מידת הרחמים עלינו נגלגלה/ ולפני קוננו תחינתנו נפילה/ ובעד עמנו רחמים נשאלה...".[1]

זמני אמירתועריכה

נהוג לאומרו בסליחות של תפילת נעילה ליום הכיפורים - לפי מנהג אשכנז המזרחי נאמר בשלימותו,[2] ואילו לפי מנהג אשכנז המערבי, אומרים רק הבית הראשון בהזדמנות זו.[3] הוא גם נאמר באחד מימי הסליחות של הימים נוראים - לפי מנהגי מזרח אירופה, ביום שלפני ערב יום כיפור (ואם היום שלפניו חל בשני וחמישי יש נוהגים להקדים לאומרו בשני וחמישי),[4], ואילו במנהגי אשכנז המערבי אומרים אותו ביום אחר.[5] הנוהגים לומר סליחות בבה"ב, אומרים אותו ביום שני האחרון. ישנן קהילות הנוהגות לומר פיוט זה גם בתפילת מוסף של יום הכיפורים.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יש המשנים גם את השורה הרביעית של הבית, על אף שאין בה בעיה הלכתית, כדי לשמור על החריזה.
  2. ^ דניאל גולדשמידט, מחזור לימים נוראים, ירושלים תש"ל, חלק ב (יום כיפור), עמ' 777.
  3. ^ דניאל גולדשמידט, מחזור לימים נוראים, ירושלים תש"ל, חלק ב (יום כיפור), עמ' 764.
  4. ^ עיין לדוגמה דניאל גולדשמידט, סדר הסליחות כמנהג פולין ורוב הקהילות בארץ ישראל, ירושלים תש"ל, עמ' רח.
  5. ^ לדוגמה, במנהג אשכנז הכללי, אומרים אותו ביום חמישי לפני ראש השנה, כך שאם חל ר"ה ביום ה', לא אומרים אותו בכלל. עיין סדר סליחות מכל השנה כמנהג אשכנז, רעדלהיים תרט"ו, דף כב ע"א.