איבון קוקריין

פילנתרופית לבנונית

איבון קוקרייןאנגלית: Yvonne, Lady Cochrane;‏ 18 במאי 192231 באוגוסט 2020) הייתה נדבנית, אספנית אמנות, בעלת אזרחות לבנונית, בריטית ואירית. הייתה בת למשפחת סורסוק הלבנונית.

איבון קוקריין
إيڤون سُرسُق
אין תמונה חופשית
לידה 18 במאי 1922
נאפולי, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 באוגוסט 2020 (בגיל 98)
ביירות, לבנון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה לבנון עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 31 באוגוסט 2020 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Desmond Cochrane (12 בינואר 1946–הווה) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

נולדה בביירות כבת יחידה לאלפרד מוסה סורסוק ודונה מריה דה-קסנו, בתו של הדוכס ה-7 מקסנו, בן משפחת אצולה איטלקית שבימי הביניים כמה מבני המשפחה מונו כאפיפיורים. אלפרד סורסוק היה סוחר קרקעות, הוא ובני משפחתו מכרו בראשית המאה קרקעות בעמק יזרעאל לגואל האדמות יהושע חנקין. משפחת סורסוק מכרה את האדמות ליהודים חרף התנגדות עזה שהייתה כבר אז לערבים למכירת אדמות למתיישבים היהודים[1].

קוקריין נישאה בשנת 1946 בביירות לסר דזמונד קוקריין, בן אצולה אירי ששימש כקונסול כללי של אירלנד בלבנון. בשנת 1948, כאשר קמה מדינת ישראל, הייתה קוקריין אזרחית לבנונית—בריטית—אירית וכן בעלת דרכון דיפלומטי, כיוון שבעלה היה דיפלומט. קוקריין ירשה מאמה את האדמות של המשפחה ביפו ובחיפה, ונכסי מקרקעין אלו הוחרמו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים ועברו אחר כך לבעלות רשות הפיתוח. גורמים רבים פעלו במשך השנים לשכנע את ממשלות ישראל להכיר בתביעתה של קוקריין להחזיר לה את רכושה. מפני שראו בכך עניין עקרוני, הכרה בכך שקוקריין היא בת למשפחה שאי אפשר לכלול אותה בהגדרה של אויבי ישראל, אף על פי שהמשפחה מתגוררת בארץ הנמצאת במצב מלחמה עם ישראל. גם הואתיקן התערב, וכן מנהיגים ביהדות בריטניה, ביניהם חבר הפרלמנט גרוויל ג'אנר (אנ'), ראש ועד שליחי הקהילות של יהדות בריטניה[1].

קוקריין פנתה לשלטונות ישראל בעניין נכסיה לראשונה בשנת 1950. ב-1 בפברואר 1951 נמסרה לה החלטת הוועדה המיוחדת, שהוקמה לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, שלא להמליץ על החזרת נכסיה שהוחרמו. היא חידשה את בקשתה בשנת 1966, ושוב הוחלט לא להחזיר את נכסיה. היא פנתה שוב בשנת 1978 כאשר הפעם ייצג אותה עו"ד חיים הרצוג, יליד אירלנד שהיה אחר כך נשיאהּ השישי של מדינת ישראל. ב-13 במאי 1979 שוב החליטה הוועדה שלא להמליץ בפני האפוטרופוס על שחרור נכסיה. בספטמבר 1979 פנה הרצוג לבג"ץ בשמה של קוקריין, שבינואר 1980 שפסק לטובתה. גם שר החוץ יצחק שמיר, התייחס בחיוב לעתירתה של קוקריין ולבסוף הוועדה המיוחדת המליצה לאפוטרופוס לשלם לה פיצוי כספי עבור נכסי המקרקעין שלה[2].

נפצעה בפיצוץ בנמל ביירות ומתה מפצעיה ב-31 באוגוסט 2020[3].

פילנתרופיהעריכה

קוקריין הייתה נשיאת הוועדה המנהלת ומנכ"לית מוזיאון סורסוק (אנ') בביירות משנת 1960 ועד 1966[4]. היא הקימה את האגודה להגנת אתרי הטבע והבניינים העתיקים (צרפתית: Association pour la protection des sites et anciennes demeures ; APSAD) בלבנון והייתה נשיאת האגודה משנת 1960 עד 2002. בשנותיה האחרונות עבודתה התמקדה בפרויקטים שביקשו לצמצם את ההגירה מלבנון ולתמוך באנשים בכפרי המוצא שלהם, על ידי יצירת מקורות פרנסה עבורם בתחומי החקלאות, הטקסטיל ועבודות היד. הייתה מעורבת גם בשמירה על הסביבה הטבעית בלבנון ובשימור המורשת האדריכלית והתרבותית הייחודית של המדינה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 דן ארקין, ליידי קוקריין זכתה, אחרי 30 שנה, במאבק על "אדמותיה האבודות" ביפו ובחיפה, מעריב, 29 באוגוסט 1980
  2. ^ גנזך המדינה, חיים הרצוג - הנשיא השישי - מבחר תעודות מפרקי חייו - הסדרה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכים: ימימה רוזנטל, חגי צורף, ארנון למפרום
  3. ^ הפיצוץ בנמל ביירות הרס את אחד המבנים ההיסטוריים היפים בעיר, באתר הארץ
  4. ^ אסתר זנדברג, סצינת האמנות בביירות מתעוררת לחיים עם קצת עזרה מאדריכלי על, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2015