שטר מחילה
אִינְדּוּלְגֶּנְצִיָּה (בלטינית: Indulgentia במשמעות של ריכוך ועידון של הדין) - כתב מחילה או שטר מחילה הוא מונח ששורשיו במשפט הכנסייה הקתולית של ימי הביניים. לפיו נוצרי מאמין יכול לרכוש שטר זה כעדות מול האל לפטירתו מעונש על חטא שכבר נסלח.
המחילה מותנית ברצונו ואמונתו של המאמין, המחילה יכולה לפטור אותו מכל או רק מחלק מעונשיו. ביכולת המאמין לרכוש מחילה לעצמו או למתים.
מבחינה משפטית רואה הכנסייה הקתולית את עצמה בעלת הסמכות מישו והקדושים לנהל את "אוצר הסליחות" על פני אדמות.
בתקופות מסוימות, נמכרו שטרות אלה לצרכים כלכליים גרידא, מה שהביא את מרטין לותר להוציא את 95 התזות שלו, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית. מנהג רכישת האינדולגנציה לא מקובל עוד בימינו, אך מונח המחילה כפטירה מעונש עודנו קיים.
רקע תאולוגי עריכה
שורשיו של המונח מחילה בחלק השלישי של מַקְדש הוידוי של הכנסייה הקתולית. מַקְדש זה מורכב מ:
- חרטה
- הודאה
- גמילות חסדים.
מחילה מוענקת על סמך מעשים טובים; תפילה, צדקה או עלייה לרגל. המחילה יכולה לבטל ענישה על חטאים. המחילה יכולה להיות בצורה חלקית או מושלמת.
היסטוריה עריכה
העת העתיקה עריכה
בראשית דרכם האמינו הנוצרים כמו היהודים[דרושה הבהרה] שכדי שאלוהים יסלח להם על חטאיהם עליהם לחזור בתשובה ולשנות את דרך חייהם. הטבילה סימלה מעשה זה של חזרה בתשובה.
לאחר מכן שינתה הכנסייה הקתולית את תורתה והחליטה שחטאים קשים יסלחו רק אם בוצעו לפני הטבילה. גישה זו יצרה מקרים אירוניים כגון רצונו של הקיסר קונסטנטינוס הראשון להיטבל רק על ערש דווי.
על מנת לפתור את בעיית החטאים הקשים שנעשו לאחר הטבילה, היה ההגמון גוזר על החוטא ימי חזרה בתשובה. ימים של תפילה וצום בהם החוטא מנודה מהסעודה האלוהית או אף מהחברה. לאחר שריצה את ימי המחילה היה החוטא חוזר לחברה.
כן יכלו נוצרים אמידים לקנות זמן כפרה קצר יותר על ידי "מכתבי שלום".
ימי הביניים עריכה
על מונח "מכתבי השלום" יסדה הכנסייה במאה ה-11 מונח משפטי - אינדולגנציה. עם ייפוי כח מישו והקדושים הנוצריים, היה ביכולתה של הכנסייה להעניק לחוטא "מאוצר הרחמים" שלה את מה שחסר לו כדי שיעמוד כצדיק מול בורא עולם. האינדולגנציות בצורתן הפופולרית נועדו להבטיח מחילה ללוחמים שיצאו להשתתף במסעות הצלב, ומטרתן היה להפיג את החשש של מיתה בקרב ללא הטקס הדתי הנדרש מהמאמין הנוצרי.
כסמל לחזרה בתשובה קבעה הכנסייה תנאים שונים למחילת החטאים כגון תפילה, עלייה לרגל, צדקה או ביקור בכנסייה.
לאחר מכן היה ניתן אפילו לקנות מחילות לאנשים אחרים כסמל לאהבת רעים.
גישה זו עוררה מספר בעיות:
- אנשים רבים חטאו ופשעו תוך מחשבה שכל חטאיהם יסלחו ברגע שהם יקנו את שטר המחילה
- אפיפיורים רבים לקחו בחשבון את מכירת האינדולגנציות כמקור הכנסה רווחי.
- באותה תקופה במערב אירופה רכוש המשפחה היה מרוכז בידי ראש המשפחה. ראשי משפחות שחששו מהמצפה להם לאחר מותם, מכרו את רכושם כדי לקנות אינדולגנציות והותירו את משפחתם בחוסר כל.
האפיפיור ליאו העשירי ידוע בכך שהתייחס לשטרות האלה כמוצא מהקשיים הכלכליים אליהם נקלעה הכנסייה, כך שמחילותיו נמכרו ונקנו כמו ניירות ערך בכל רחבי אירופה.
קידום המכירות של שטרות המחילה כלל דרשה מלאת תיאורים תיאטרליים על כאבם של האהובים בכור המצרף. יוהאן טצל (Johann Tetzel), הנזיר הדומניקני הגרמני היה ידוע לשמצה בשל דרשותיו. כך למשל מתועדת עדות על דרשה שנשא טצל בבוואריה במהלכה הצהיר כי "אם שכב נוצרי עם אימו ושם כסף בתיבת כתבי המחילה הרי שיש לאפיפיור סמכות בשמיים ובארץ למחול על החטא ואם עשה כך חייב גם האלוהים למחול... ברגע שיצלצל המטבע בתיבה תעוף הנשמה עבורה שולם הכסף לגן העדן"[1].
העת החדשה עריכה
תופעה זאת הייתה הרקע עליו צמחה התנועה הפרוטסטנטית במערב אירופה. הרפורמיסטים חקרו את ספרי הקודש ולא מצאו בסיס לתורה זו. מרטין לותר במסתו הידועה "95 התזות" התנגד למכירת האינדולגנציות משום ששלל את האמונה לפיה ניתן "למכור" מחילה לאדם. אחת מטענותיו המרכזיות כנגד הכנסייה הקתולית הייתה כי היא משלה את המאמינים הנוצריים כי יזכו במחילה הודות למעשיהם, בעוד לדבריו המחילה האלוהית היא דבר קבוע מראש שאינו תלוי בהתנהגות האנושית.
ברפורמת הנגד של הכנסייה הקתולית היא מנעה כל סוג של שימוש לרעה בסליחות אך המונח עצמו עודנו בר קיימא.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- topic/plenary-indulgence שטר מחילה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי מחילה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Andrew Graham-Dixon, Renaissance, p206-207