אליה אודוקיה
אֶלְיָה אֶוּדוֹקִיָה (בלטינית: Aelia Eudocia, ביוונית: Εὐδοκία; בערך 401 - 20 באוקטובר 460) הייתה אשתו של קיסר ביזנטיון תאודוסיוס השני.
 | |||||
| דיוקן אליה אודוקיה | |||||
| לידה |
401 אתונה, האימפריה הביזנטית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 באוקטובר 460 (בגיל 59 בערך) ירושלים, האימפריה הביזנטית | ||||
| שם לידה |
Athenais | ||||
| מדינה |
האימפריה הביזנטית | ||||
| בן זוג | תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית | ||||
| |||||
  | |||||
ביוגרפיה
עריכהאליה אודוקיה נולדה באתונה, בת לסופיסט בשם לאונטיוס, ממנו קיבלה הכשרה בספרות וברטוריקה. לפי הסיפור המסורתי שמספרים ההיסטוריון יואנס מלאלס (המאה ה-6) ואחרים, נגזלה ממנה ירושתה הקטנה על–ידי אחיה החמדנים והיא חיפשה מפלט בחצר בקונסטנטינופול. הישגיה משכו את תשומת לבה של אחות תאודוסיוס, פולכריה, שהפכה אותה לאחת ממלוותיה והכינה אותה לתפקיד אשת הקיסר.
אחרי שנטבלה והמירה את שמה המקורי אתנאיס באליה ליקיניה אודוקיה נישאה ב-7 ביוני 421 לתאודוסיוס. שנתיים מאוחר יותר, אחרי שילדה את בתה ליקיניה אודוקסיה, היא זכתה לתואר אוגוסטה. הקיסרית החדשה לא נטרה טינה לאחיה ומינתה את אחד מהם ולריוס (אנ') לקונסול ולאחר מכן מושל תראקיה ואח אחר, גסיוס (אנ'), לפרפקט של איליריה.
היסטוריונים בני הזמן כמו סוקרטס סכולסטיקוס מאשרים רבים מפרטים אלו, אך אינם מזכירים את השתתפותה של פולכריה בנישואיה של אאודוקיה לאחיה. תיאור עניינים זה הופך את פעולותיה של אאודוקיה למובנות יותר, כמו למשל ביחס להשפעתה הרבה בחצר להגנת הפגניזם והיהדות.
אחרי שבתה ליקיניה אודוקסיה נישאה לקיסר ולנטיניאנוס השלישי בשנת 437 חשה אאודוקיה ככל הנראה בדידות ובין השנים 438–439 ערכה מסע עלייה לרגל לירושלים[1] והביאה עמה חזרה מספר שרידים קדושים אותם קיבלה מיובנאליס, בישוף ירושלים, בהם שלשלאות שלפי האמונה הנוצרית היו השלשלאות בהן נכבל פטרוס. את השלשלאות האלו נתנה במתנה לבתה, אודוקסיה וזו בנתה לכבודם בזיליקה שכיום נקראת סן פייטרו אין וינקולי. במהלך המסע עברה אליה אודוקיה באנטיוכיה, שם דיברה בפני הסנט כשהיא מכריזה בלשונו של הומרוס "גאה אני שאני מדמכם ובשרכם", הצהרה שעוררה אהדה רבה לה ולפעולותיה.
במהלך הביקור בירושלים הסירה אודוקיה את האיסור על היהודים להתפלל בהר הבית ובעקבות כך ראשי הקהילה היהודית בגליל הפיצו הודעה לעם היהודי כי סוף הגלות הגיעה.[2]
עם שובה לקונסטנטינופול, נפגע מעמדה שם, ככל הנראה בגלל שילוב של העוינות כלפי האהדה שהפגינה לאמונות ההלניות הפגאניות שעוררו עוינות מצד פולכריה, תמיכתה בפרפקט האהוד סירוס מפנופוליס (אנ'), מזימותיו של הסריס השאפתן כריסאפיוס (אנ') וככל הנראה גם פרשת אהבים שלה עם פאולינוס, צעיר יפה תואר ששימש שר המשרות.
כריסאפיוס הצליח להסית תחילה את אאודוקיה כנגד פולכריה, ולאחר מכן את הקיסר חלש האופי כנגד רעייתו. פאולינוס סולק ממשרתו והוצא להורג (כנראה בשנת 444) ואאודוקיה, שמצבה היה רעוע במיוחד בחצר, ביקשה לפרוש לירושלים בשנת 443. פעילותה הנמרצת שם הובילה את הקיסר לשלוח את סטורנינוס, מפקד המשמר שלו, להתחקות אחר פעולותיה שם. סטורנינוס רצח שניים ממלוויה, פעולה שבעקבותיה נרצח בעצמו, ככל הנראה בהוראת אאודוקיה. בעקבות זאת צומצם מאוד היקף הפמליה שעמדה לרשותה בירושלים.
למרות זאת, היא המשיכה ליהנות מהשפעה רבה. היא טרחה להפחית את רדיפת היהודים בירושלים, צעד שנקטה למרות היותו בלתי פופולרי בקרב הנוצרים בעיר. אף על פי שהייתה מעורבת במרידה של המונופיזיטים בסוריה בשנת 453 היא התפייסה בסופו של דבר עם פולכריה והושבה לחיק הכנסייה האורתודוקסית. פועלה החשוב ביותר של אאודוקיה בירושלים היה בניית חומה לעיר, לאחר שעמדה פרוזה במשך מאות שנים, מאז חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה. מקובל כי המוטיבציה של אאודוקיה לבניית החומה נבעה מהפסוק: ”הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם” (ספר תהלים, פרק נ"א, פסוק כ'), שכן משמעות שמה היווני, אאודוקיה, הוא "המיטיבה". חומה זו החזיקה מעמד במשך מאות שנים, וחרבה רק ברעידת אדמה בשנת 1033.[3] בניית החומה בדרום העיר הרחיבה מאד את שטחה של ירושלים כלפי דרום, והיא כללה עתה את הר ציון והשילוח. עולה הרגל ארקולפוס (המאה ה-7) מנה בחומה 84 מגדלים ושישה שערים.[4] מלבד זאת, נזקפת לזכותה בניית האפיסקופאון (בית האפיסקופוס, ראש הכנסייה) בעיר, והיא השקיעה משאבים רבים בבניית כנסיות, מוסדות ציבור וצדקה, בתי חולים ובתי מחסה.[4] אאודוקיה הייתה גם הפטרונית של נזורת מדבר יהודה הצפונית. מסופר כי עמדה באזור מבשרת אדומים של היום וצפתה דרומה לעבר מישור אדומים ומנזר אבטימיוס וקראה את הפסוק "מה טובו אהליך יעקב".
אאודוקיה נפטרה בירושלים ב-20 באוקטובר 460[1], אחרי שהקדישה את שנותיה האחרונות לכתיבה ספרותית. היא נקברה בכנסיית סטפנוס הקדוש, ליד שער שכם.
בין עבודותיה היו גרסה מחודשת של שמונת הספרים הראשונים בתנ"ך (Octateuch) במשקל הומרי, גרסה מחודשת של ספרי דניאל וזכריה, פואמה של קיפריאנוס וסיפור ניצחונות בעלה בפרס. בין היתר, מיוחס לה גם שיר הלל ביוונית למרחצאות חמת גדר, חקוק על לוח שיש שנחשף בחפירות ארכאולוגיות באתר.[4]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 עורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי, ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1999, עמ' 385
- ^ "Remains of the Jews".
- ^ מפת ירושלים ואתריה בתקופה הביזנטית, פרק מתוך תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, בתוך אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל 83-84, פברואר 1992 שבט תשנ"ב, עמוד 104
- ^ 1 2 3 ירושלים לדורותיה, יחידה 4 (כתבו: זאב רובין, פנינה ארד), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ו – 2016, עמ' 73.