אליעזר צבי צווייפל

סופר, משורר, מתרגם עברי, והוגה דעות; מחלוצי תנועת ההשכלה ברוסיה (1815-1888)
(הופנה מהדף אליעזר צווייפל)

אליעזר צבי צְוַוייפֶלכתיב יידיש, שנהג בזמנו: צווייפעל; 15 באפריל 1815, מוהילב על הדנייפר21 בפברואר 1888, גלוחוב, רוסיה) היה סופר, משורר, מתרגם, חוקר ומורה עברי. פרסם מאמרים רבים בעיתונות העברית ושימש שנים רבות מורה לדת ואגדה בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר. על אף היותו שייך לעידן ההשכלה העברית, שביקרה בדרך כלל את תנועת החסידות, היה הראשון שניסה לפשר בין הזרמים השונים, וספרו: "שלום על ישראל" סלל את הדרך למשכילים וסופרים רבים אחרים, שהתקרבו לעולם החסידות וספרותה, כגון י.ל. פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וש"י עגנון.[1]

אליעזר צבי צווייפל
Eliezer Zweifel
אליעזר צבי צווייפל, כפי שהופיע על כרטיס ביקור שהופק בז'יטומיר
אליעזר צבי צווייפל, כפי שהופיע על כרטיס ביקור שהופק בז'יטומיר
לידה 15 באפריל 1815 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בפברואר 1888 (בגיל 72) עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 21 בפברואר 1888 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייועריכה

אליעזר צבי הכהן צווייפל נולד בשנת 1815 במוהילב. קיבל חינוך תורני אצל אביו, דוד בן יקותיאל, אשר לימד אותו תלמוד וגם את תורת חסידות חב"ד. בעקבות גל של "נישואי בהלה", השיא אותו אביו בגיל צעיר מאוד (12), והנישואים לא צלחו. צווייפל נאלץ לנדוד בערים ועיירות שונות, הן כדי לעקוף את חוק המדינה שאסר נישואים מוקדמים, והן כדי להתיר את הנישואים. נדודיו אלו הפגישו אותו עם אנשים רבים מזרמים שונים, והוא הרבה להתעמק בספרות ההגות וההשכלה ולפרסם מאמרים ומחקרים בנושאים שונים.[2] באודסה התוודע גם לבצלאל שטרן, מי שהיה תלמידו של יוסף פרל ומנהל בית הספר העברי הראשון באודסה.

כשנפתח בית המדרש לרבנים בז'יטומיר, בשנת 1847, הוא החל ללמד שם לימודי דת ואגדה, והתמיד במשרה זו עד שנסגר המוסד בשנת 1873. במהלך תקופה זו גם פרסם את מרבית חיבוריו.

ספרו הראשון, "מינים ועוגב", שכלל מכלול מעורב של שירים, מליצות, דברי מחקר, דרשות, תרגום ממשלי קרילוב - יצא בווילנה, 1858, וספג ביקורת חריפה מפי ש.י. אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, שהיה תלמידו לשעבר של צווייפל. בספרו הראשון "משפט שלום" תקף מנדלי את הספר "מינים ועוגב"; הוא לא אהב את הערב רב של הלקט שבחר צווייפל להציג בספרו ותקף אותו ואת סופרי הדור הישן על כך שהם מזלזלים בקוראים ובמבקרים. למעשה, טוען שמואל פיינר, הייתה זו מערכה ידועה של הדור הצעיר שמתקומם כנגד הדור המיושן והמקובע, ולא נותן ידו לזרם המתמרד של ההשכלה הרדיקלית.[3]

 
אליעזר צבי צווייפל

"מינים ועוגב", לדעת יוסף קלוזנר, היה "שמרני בעיני המשכילים ומשכיל בעיני האדוקים". מנדלי כעס במיוחד על קביעתו של צוויפל שההשכלה "גוזלת מאיתנו אמונה, חיי נצח ואלוהים חיים". לא ייתכן להאשים את ההשכלה "הנאורה" בטיעון שכזה, התמרמר. הפרסומים השונים עוררו הד רב בעיתונים "הכרמל" ו"המליץ", וקלוזנר סבור שפולמוס זה נתן את הדחיפה העיקרית לקריירת הכתיבה של צווייפל.[2]

אך הפולמוס העיקרי שעורר צווייפל היה בעקבות ספרו "שלום על ישראל" שיצא בארבעה כרכים בשנים 18681873. בניגוד לרוח תנועת ההשכלה, שהייתה עוינת לתנועת החסידות, צוויפל ראה בחסידות חוליה בשרשרת היהדות והציג את צדדיה היפים, מנסה לפשר בין כל פלגיה של היהדות. פרסומו של הספר פתח דיון נוקב שהתפרסם במאמרי נגד מתלהמים לצד מאמרים תומכים משבחים, והדבר תרם לא מעט לפרסומו של הספר.[4]

בניגוד לפולמוסים, שעוררו לעיתים ספריו, צווייפל היה ידוע כאיש שלום, אוהב שלום ורודף שלום, המנסה תמיד לפשר בין הקצוות. תלמידיו בבית המדרש לרבנים אהבו את המורה, שלא הייתה לו כל הכשרה מדעית, אך היה ידוע כאיש אשכולות ותיבל את הוראתו באגדות ובהומור.[5]

אליעזר צבי צווייפל נפטר בשנת 1888, והוא בן 73.

שלום על ישראלעריכה

הספר "שלום על ישראל" היה הספר העברי הראשון מתקופת ההשכלה שצידד בזכותה של החסידות. צווייפל אסף חומר רב מהספרות החסידית ובאמצעותו ניסה להוכיח, שהתנועה החסידית מייצגת תפיסת עולם פילוסופית עמוקה. השקפה זו עמדה בניגוד לעמדה המשכילית מחד גיסא, ולעמדת הממשלה הרוסית מאידך גיסא, והספר לא עבר את הצנזורה בז'יטומיר. הצנזור בקייב היה מתון יותר ואישר את הוצאת הספר לאחר שצוויפל עידן קמעה את התוכן. הספר יצא בז'יטומיר בשנת 1868.[2]

מתוך שיר מאת צוויפל


מָצָאתִי עַצְמִי תָמִיד נֶעְזָר עַל הַפְּשָׁרָה
וְעַל הַהֲפִיכָה בִזְכוּת, כְּעָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה,
וּכְדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא כִּשְׁרוֹן זֶה שֶׁבִּי לְבַטָּלָה,
בָּחַרְתִּי לִי הַנּוֹשְׂאִים הַיּוֹתֵר נִכְבָּדִים וּרְאוּיִם
וְשֶׁבְּדוֹרֵנוּ בְכָל-מָקוֹם הַחוֹלְקִים עֲלֵיהֶם מְצוּיִם,
וְהוּא: לְהַצְדִּיק וּלְזַכּוֹת – –

חברי תנועת ההשכלה לא פרסמו משנה סדורה לגבי עמדותיהם כלפי נושאים השנויים במחלוקת הקשורים בהלכה היהודית, טוען אליעזר שביד[6]. הם לא הזדהו בצורה גלויה עם תנועה ממוסדת. הם התמקדו יותר ביצירתם העיונית והספרותית שמיזגה בין למדנות מסורתית והשכלה כללית. המשכיל היחיד שיצא מהכלל הזה ומיקד את מחקריו בתנועות הפעילות בעם היהודי הוא צווייפל. ספרו "שלום על ישראל" השתדל להתמודד עם ההתפלגות בעם ולנסות לגשר עליה. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה;  המשכילים הרדיקלים מצאו בספר מעין כפירה בעיקר, בכך שמצא נקודות אור בחסידות, שהייתה מאז ומעולם אויבתה המוצהרת של ההשכלה, ואף שימשה מספר פעמים כנושא מותקף בספריה. הם ראו את עצמם כיורשים המתקדמים של שלוש התנועות שצמחו כמעט באותו הזמן, בעוד שצווייפל ראה את כל שלוש התנועות הללו, החסידות, ההתנגדות לחסידות וההשכלה היהודית כעומדות בפתח של תקופה חדשה שתמזג בין כל הפלגים.

המשכילים לא אהבו את הספר. אברהם גוטלובר הוציא פרסום בשם "תולדות הקבלה והחסידות" שנועד להתקיף את ספרו של צווייפל. חיים זליג סלונימסקי, שהיה גם הצנזור וגם מנהל בית המדרש לרבנים, שבו עבד צווייפל כמורה, פרסם בעיתונות מכתב אפולוגטי על פרסום הספר, והיה חשש רציני למשרתו של צווייפל בבית המדרש. לצד האוטוביוגרפיה של צווייפל בספר "אוצר הספרות" כתב המו"ל (ש. א. גראבער) על יציאת הספר והוסיף כמה מילים על התגובות הקשות שעורר הספר: "וימררוהו ורבו וישטמוהו חבריו המורים, ויוציאו גם דבת הספר רעה אל הממשלה"[7]

שנה לאחר צאתו של החלק הראשון של הספר יצא חלקו השני, בו הוא מודיע שלשווא קצפו עליו המקטרגים, שהרי כל כוונתו הייתה "לבטל את המחלוקות, לשתק את המריבות ולעשות שלום בין מתנגדים, חסידים ומשכילים".[2] שני החלקים הבאים יצאו בשנת 1873, שנה בה גם נסגר בית המדרש לרבנים. פולמוס ער התנהל מעל דפי העיתונים והפרסומים השונים. החשש שהתעורר בעקבות הספר היה שייווצר הרושם בציבור שההשכלה עתידה להביא לידי הרס היהדות המסורתית, אם לא יחשפו ויבליטו את המרגליות הטובות שבספרות העתיקה. אין פלא, אפוא, שרבים מהמשכילים נזעקו להגן לא רק על דרכם והשקפת עולמם, אלא על המסורת של מלחמתם בחסידים, כפי שהתבטאה ביצירותיהם של רבים מחבריה, כמו למשל יצחק ארטר, יוסף פרל, פרץ סמולנסקין, ישראל אקסנפלד ואחרים.

יוסף קלוזנר מתרשם שהפולמוס הביא ברכה לספרות העברית, ולו רק מעצם העובדה שמאמרים רבים התפרסמו בעקבותיו בשפה העברית. במהלך השנים השתנתה כליל הגישה של רוב המשכילים, החוקרים והסופרים, והיחס אל החסידות השתנה. השינוי התבטא היטב בכתביהם של שמעון דובנוב, י.ל. פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר ואחרים.[2]

הערכת תרומתועריכה

נחום סוקולוב, שהכיר היטב את צוויפל והחשיבו לאחד מרבותיו, כותב, שצוויפל היה מרוקם עם תקופתו - תקופת ספרות ההשכלה, כמו הרמח"ל ורבי יעקב עמדין עם דורותיהם[8]. והיה שונה משאר סופרי ההשכלה, בכך שלא הייתה לו כמוהם נטייה מיוחדת לדבר פרטי ומיוחד, אלא איחד את כל הנטיות - כל מה שבדורו. הדור יכול היה לראות בצוויפל את פנימיותו, ואת הכיוון אליו הוא הולך: אל ההתאחדות הלאומית. צוויפל היה המבשר. השקפתו הסינתטית נתפסה על ידי רבים כ"פסיחה על שתי הסעיפים", מורך לב, חוסר הכרעה, כי לא הבינו את מעלתה. צוויפל הבין מתוך מידותיו והשכלתו ו-"אפיקורסיותו", מסביר סוקולוב, שאין המשכילים כל האומה, אין הרבנים כל האומה, אין החסידים כל האומה, ואין המתנגדים כל האומה, אלא כולם חלקים של אומה אחת; וכחכם וחוקר וסופר, הוא עמל ויצר מתוך שאיפה לחבר את החלקים. אם צוויפל נשתכח כל כך, קובע סוקולוב, הרי זה מפני שנחל ניצחון גדול כל כך בהתקבל רעיונותיו.[9] סוקולוב, וכן פרישמן, גם מציינים שצוויפל הוא אבי הסגנון החדש של הספרות העברית.

אליעזר שביד מדגיש את ראשוניות של צווייפל בניסיון לפרסם משנה סדורה של הפלגים השונים ביהדות ובחתירתו לאיחוד ביניהם. שמואל פיינר קובע בפשטות שכל מחקר היסטוריוגרפי מודרני בחסידות צריך להתחיל בספרו של צווייפל: "שלום על ישראל".[3][6] רחל אליאור, חוקרת החסידות והקבלה, מציינת בספרה על הבעל שם טוב, שהמשכיל אליעזר צווייפעל, מחבר "שלום על ישראל", היה ראשון המשכילים הליטאים שטרח לקרוא בספרי החסידים ולא רק בכתבי מתנגדיהם.[10]

מבחר ספריםעריכה

  • מינים ועוגב; והם הערות במקראי קודש בנוסח התפילות ובדברי חז"ל, מעט מחקר וביקורת... מעט מליצה ושיר..., וילנה, תרט"ז
  • מוסר אב; שני מכתבים... משני אבות העולם... האחד הרמב"ם לבנו אברהם... והשני רבי יהודה אבן תבון לבנו..., ז'יטומיר, תרכ"ה
  • ילקוט חדש; ספריית האגדה לקידום החינוך בקרב יהודי רוסיה..., וילנה, תרי"ח
  • תושיה (סיפורים מתורגמים מרוסית וגרמנית), ז'יטומיר, תרכ"ז
  • ליקוטי צבי; דברי תורה וחכמה...
  • שלום על ישראל; מעניין הבעש"ט ותלמידיו..., תרכ"ח - תרל"ג
  • ספר מוסר השכל (ספר מוסר ביידיש), וילנה, תרמ"ב
  • חשבונו של עולם; להגיד כי ישר ה'...
  • נצח ישראל; על ארך והתמדת קיום האומה הישראלית...
  • סנגור; מליץ יושר ופרקליט לעם ישראל ותורתו מול מגידי פשעיהם..., ורשה, תרמ"ה

לקריאה נוספתעריכה

  • שמואל פיינר, "המפנה בהערכת החסידות: אליעזר צווייפל וההשכלה המתונה", ציון, כר' נ"א (תשמ"ו), עמ' 167 - 210
  • שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה: תולדותיה של הכרת-עבר יהודית מודרנית, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1995
  • אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק שני: חוכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות, עם עובד, 2002
  • יעקב כנעני, "א. צ. צוייפל מגלה המאור שבחסידות", ב- "מזרח ומערב", ה' - ו' (תרפ"ט), עמ' ג' - כ"ד

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1967
  2. ^ 1 2 3 4 5 יוסף קלוזנר, קיצור ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה, ירושלים, 1954, עמ' 255 - 269
  3. ^ 1 2 שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה : תולדותיה של הכרת-עבר יהודית מודרנית מרכז זלמן שזר, 1995, עמ' 417
  4. ^ וראו שלאנגענייט, "חכמים היזהרו בדבריכם", המליץ, 10 בדצמבר 1868 הדוחק במבקרים להימנע מלכתוב על הספר "מינים ועוגב" כי הפולמוס סביב הספר יוצר לו פרסומת
  5. ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, אחיאסף, 1960, כר' ו', עמ' 16
  6. ^ 1 2 אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק שני : חוכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות, עם עובד, 2002, עמ' 168 - 169
  7. ^ אוצר הספרות [כתב עת], מוקדש לתורה וחכמה, אמרי ביקורת ודברי שי ומליצה, העורך, שאלתיאל אייזיק גראבער, יאראסלוי, 1886, כר' ב', עמ' 274 - 275
  8. ^ ודמות דיוקנו אינו נהדר כאשר לקודמיו בגלל הבדלי התקופות (סוקולוב).
  9. ^ נחום סוקולוב, אישים, אלעזר צבי הכהן צויפל, ירושלים: הספריה הציונית, תשי"ח
  10. ^ רחל אליאור, ישראל בעל-שם-טוב ובני דורו; מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, כרמל, 2014, כר' ב', עמ' 555