גצל קרסל

אבי הביו-ביבליוגרפיה העברית, והיסטוריון של הציונות

גֶצֶל אליקים קרֶסֶל (Gezel Kressel; ט"ז בסיוון תרע"א, 12 ביוני 1911, גליציה המזרחיתל' באב (א' דר"ח אלול) תשמ"ו, 4 בספטמבר 1986, ישראל) היה ביבליוגרף, סופר, היסטוריון וחוקר ישראלי. היה מחלוצי הביבליוגרפיה הארצישראלית בעת החדשה, ומתעד העיתונות העברית המוקדמת. חקר וכתב על תולדות היישוב בארץ, בעיקר כמשתקף מהספרות העממית והעיתונות. קרסל פיתח את הענף העברי של הביו-ביבליוגרפיה, צעד נוסף מספריהם של החיד"א ור' מיכל כהן. הוא טען כי התרבות העברית היא ביתו הטבעי של הביו-ביבליוגרפיה, כיוון שיהודי זכור לדורות על-שם ספריו (כדוגמת המחבר, החפץ חיים וכדומה).

גצל קרסל
גצל קרסל V03 1356.jpg
גצל קרסל בסוף שנות ה-40
לידה 12 ביוני 1911
אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בספטמבר 1986 (בגיל 75)
חולון, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק היסטוריון של הספרות, ביבליוגרף, היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג איזה פרליס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות לכסיקון הספרות העברית - בדורות האחרונים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ביאליק (1968) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

גצל קרסל נולד בט"ז בסיון תרע"א (1911) ליחיאל מיכל ולפייגה בת אברהם ווייס בזבלוטוב שבגליציה המזרחית. בתרע"ו, במהלך מלחמת העולם הראשונה נפטר אביו. מפאת הלחימה נאלצו אמו וילדיה לעזוב את העיירה ועברו לכפר בבוהמיה, שם נותרו עד תום המלחמה ולאחריה שבו לזבלוטוב. עוד בילדותו למד לקרוא ספרות עברית מאחיו. אחותו, אסתר, עלתה לארץ ישראל נישאה לאלחנן בלוישטייןוהשתקעה בכפר הס. אחיו הבכור, אברהם, עלה גם הוא לארץ ישראל. לראשונה נדפסו דבריו בשבועון "גלים" שהופיע בוילנה.

בחודש סיון תר"ץ (1930) עלייה לארץ ישראל כחלק מהעלייה החמישית, בעקבות הזמנתו של ראש כפר גנים, שמשון היבנר. בתחילת דרכו בארץ ישראל, עסק בפרדסנות אצל היבנר אולם בעקבות המשבר בענף עזב את התחום. קרסל סיפר כי באחד מן הימים שבהם בא לעבוד בפרדס, עלה לאוטובוס כבכל יום, והבחין באיש מחזיק עיתון יהודי-גרמני שבו כתבה על יום-טוב ליפמן צונץ, אבי תנועת "חכמת ישראל". הוא תהה כיצד לא נכתב עד אז שום מאמר בעברית על צונץ, על אף שחלפו חמישים שנה מאז פטירתו, והחליט לכתוב מאמר כזה בעצמו. הוא עבד על המאמר במשך הלילה, ובבוקר שלמחרת נתן אותו למערכת העיתון "דבר". פרסום המאמר גרם להפיכתו של דב סדן למנטור של קרסל והיווה אבן דרך חשובה בקריירה הספרותית של קרסל.

הקשר בין דב סדן לקרסל התהדק עם השנים ומוצאו הגליצאי של קרסל תרם לכך. ניתן לראות דוגמה לכך במכתב שסדן שלח לקרסל ביוני 1936, בו הוא כותב: "בן מדינתי אתה".

קרסל כתב למעלה מ-60 ספרים, 20 מבואות, ערך 37 מבואות, וכתב למעלה מ-3,000 כתבות בעיתונים וערכים באנציקלופדיות בנושא עיתונות עברית, ציונות, יישובי חומה ומגדל וביקורת המקרא.

בשנת 1974 מכר את האוסף המונומנטלי שאסף במשך ארבעה עשורים, המכיל בין היתר כ-400,000 גזירי עיתונים ועשרות אלפי ספרים, לאוניברסיטת אוקספורד. על יסוד האוסף נוסדה הספרייה של המרכז ללימודים עבריים ויהודיים באוניברסיטה, בעיירה יארנטון (Yarnton) שבמחוז אוקספורד.[1] (ב-1991 הצטרף אליה האוסף של גדליה אלקושי, שנמכר לאחר מותו.[2]) הארכיון האישי גצל קרסל, הכולל מכתבים וגלויות שנשלחו אליו וכן העתקי מכתבים שנשלחו לנמענים אחרים והעתקי מכתבי התשובה שלו, שמור בספרייה הלאומית, שם הופקד על ידי אלמנתו בשנת 1995.[3]

הכרה וביקורתעריכה

קרסל היה סופר, היסטוריון וביבליוגרף מוערך וקיבל מכתבי תודה מאישים מוכרים ומוערכים אחרים כמו דוד בן-גוריון, גרשם שלום, יצחק בן-צבי, ש''י עגנון, זלמן שזר ועוד. אחת מיצירותיו המפורסמות יותר של קרסל, "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", שיצא לאור בשני חלקים, זכה להערכה עצומה, אף הגדולה ביותר מבין יצירותיו וכתביו של קרסל. הוא אף זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל על כתיבת ספר זה בשנת 1968.

ב-1963 זכה בפרס אוסישקין על חיבוריו בתחום חקר הציונות וובשנת 1973 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים על הספר "פרנץ אופנהיימר ומרחביה בתקופת הקואופרציה".

מותועריכה

גצל קרסל נפטר בקיץ 1986 בביתו, לאחר מחלה. בן 75 במותו. נקבר בבית עלמין הדרום.[4] הותיר אישה, הסופרת איזבלה (איזה) פרליס, שלה היה נשוי מקיץ 1954, ובן, עידו. רחוב בקריית בן-גוריון בדרום חולון, עיר מגוריו, קרוי על שמו.

כתביו (מבחר)עריכה

ספרים מפרי עטועריכה

בסופו נספח: "ידיעת ארץ-ישראל- מהותה, יחסינו אליה ודרכי החוקרים" -סקירה על חקר ידיעת הארץ.
    • יצא-לאור שוב בתשמ"א, בהוצאת מכון מזכרת, (ללא הנספח הנ"ל. בסופו רשימת ספרי ג. קרסל)
  • "הלבנון" ו"החבצלת", הוצאת ראובן מס, תש"ג.
  • חול ורוח: מאסף בהוצאת עיריית חולון, 1964.
  • סתרי ספר וסופר, (מחקרים ומסות), צפת: הוצאת מוזיאון אמנות הדפוס, תשל"ה-1975.
  • פותחי התקוה: מירושלים לפתח תקווה / ביכורי הניסיונות, תקצ"ט - תרי"ד (1854-1839), הוצאת יד בן צבי, תשל"ו.
  • פותחי התקוה: מירושלים לפתח-תקוה ; תשועה כללית ופרטית, הוצאת רשפים, תל אביב, 1992.

ספרים שערךעריכה

ברובם הוסיף מבואות והערות היסטוריים מקוריים, המהווים חיבור חשוב בפני עצמם:

  • דוד גורדון, מבחר מאמריו, בעריכת ג' קרסל, תל אביב תש"ב (בו כתב מבוא היסטורי).
  • קורות העתים לר' מנחם מנדל מקמניץ, מבוא והערות: ג' קרסל, הוצאת מוסד הרב קוק תש"ו-1946.
  • חזיוני מדינה -אסופה בנושא אוטופיות יהודיות. כולל את הרומן 'חזות העתיד' מאת אדמונד מנחם אייזלר, 'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת' מאת אלחנן ליב לוינסקי, 'אנטיגויות בציון' מאת יעקב בכר ו'שני דמיונות' ליצחק פרנהוף, תל אביב: מ’ ניומן, תשי"ד.
  • מבחר כתבי ישראל דב פרומקין, הוצאת מוסד הרב קוק תשי"ד, בו כתב מבוא היסטורי.
  • יהודה וירושלים - עיתונו של ר' יואל משה שאלאמאן תרל"ז - תרל"ח (בו כתב מבוא היסטורי), הוצאת מוסד הרב קוק, תשט"ו.
  • על אדמת ביסראביה: דברי מחקר, זכרונות, רשימות, תעודות ודברי ספרות לקביעת הדמות של יהדותה (תל אביב: איחוד הארגונים של יוצאי ביסראביה, תשי"ט - תשכ"ג) 3 כר' (כרך ג' בעריכת ג' קרסל).
  • הצופה לבית ישראל, הספרייה הציונית, ערך: ג' קרסל, ירושלים, תשכ"א.
  • ספר קוסוב (גליציה המזרחית), הוצא לאור על ידי ארגון יוצאי קוסוב והסביבה בישראל ; בעריכת ג' קרסל, ל' אליצקי, תל אביב: המנורה, תשכ"ד (מהדורה שנייה, תשנ"ח).
  • על יוסף ברסלבי, תש"ל-1969.
  • נתיבות ציון וירושלים מבחר מאמרי אברהם משה לונץ, בו כתב מבוא היסטורי, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"א-1970.
  • י' בריל, יסוד המעלה, בעריכת ג' קרסל (מהדורה מצולמת), ירושלים, תשל"ח.
  • נחום סוקולוב, ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים עמנו היום (ורשה תרמ"ט), ד"צ מכון מזכרת, תל אביב, תש"מ, בצירוף מבוא ומפתחות.
  • האחים שולזינגר - הדפוס וההוצאה, ירושלים: תשמ"ו.
  • אפיקי נהריים : מסות ומחקרים, כתב : משה שטארקמן, אסוף וערך : ג. קרסל, מסת מבוא : דב סדן, הוצאת אחיאסף, תל אביב, 1989.

לקריאה נוספתעריכה

  • דב סדן, 'בעל האוצרות (לכבוד ג. קרסל)', הפועל הצעיר מ, 13 (תשכ"ט), עמ' 20–23. ‬ ‬ ‬
  • זבולון רביד, 'גצל קרסל - בסימן של היקף ושפע: למלאות לו שבעים', הדאר 60, לא (תשמ"א), עמ' 499–500.
  • יוחנן ארנון, תרומתו לביבליוגראפיה העברית, "ג. קרסל בן שבעים": מאזנים נב, 5–6 (תשמ"א), עמ' 421-417. ‬
  • מלכה קניאל, חוקר העיתונות העברית, מאזנים נב, 6-5 (תשמ"א) עמ' 425-422.
  • חיים ליף, 'ג. קרסל – ביבליוגרפיה ותולדות חיים, בצרון 31–32 (1986), עמ' 86–88.
  • צמח צמריון, '‬איש אשכולות, איש אמונים, טוב-עין ודובר אמת: לדמותו של גצל קרסל ז"ל, בית מקרא, 32, ב (תשמ"ז), עמ' 103–111.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה