אליעזר קררי
| ערך ללא מקורות | |
אליעזר קררי (1895–1974) היה מחנך ציוני, מנהל הגימנסיה העברית בלבוב, מייסד הגימנסיה הריאלית בראשון לציון ומנהלה במשך שלושים שנה.
קורות חיים
עריכהנולד לקלונימוס (קלמן) ולבלהה פורמן ב-1895 בעיר לבוב שבחבל גליציה. בצעירותו למד בגימנסיה ואחר כך באוניברסיטה (וטרינריה). קררי גדל במשפחה דתית, הכיר ושלט במקצועות היהדות והיה פעיל מאוד בחוגים הציונים בגליציה.
כבוגר אוניברסיטה עבר פורמן קורס של קצינים משכילים, בסופו הוצב במלחמת העולם הראשונה בחטיבה אוסטרית שהייתה מסופחת לגיס גרמני. מחלקתו מנתה ששים חיילים מלאומים שונים. במהלך הקרבות נפצע קררי בירכו מרסיס של פגז תותח. על תפקודו במלחמה הוענקו לו שלוש מדליות, שתיים מהן צל"שים. הצל"ש הראשון ניתן על שביית שמונה חיילים רוסים. הצל"ש השני, שהשפיע על המערכה באזור שבו הוא נלחם, זיכה אותו במלגה כספית חודשית לכל ימי חייו, מלגה עליה ויתר מאוחר יותר.
ב-1919, לאחר המלחמה, הוזמן קררי לביאליסטוק כדי להקים שם גימנסיה עברית. הוא עמד בראש הגימנסיה עד הכיבוש הסובייטי ב-1920. מביאליסטוק שב קררי ללבוב, שם לימד בבתי ספר תיכוניים, בסמינר למורים עבריים ואחר כך היה למנהל הגימנסיה העברית בלבוב. בין היתר כיהן גם כנשיא האגודה הציונית של לבוב, "צעירי יהודה", שנוסדה עוד בשנת תרע"ג (1913).
כציוני נלהב רצה פורמן, עוד בהיותו בפולין, לעברת את שם משפחתו. תחילה בחר בשם "עגלון", תרגום מקורב של השם פורמן, שפירושו "אדם נוסע". לאחר שעלה ארצה שינה את שמו בשנית ל"קררי", הנגזר מהמילה התלמודית "קרר", שפירושה בתלמוד הוא "אדם הנוהג בקרון".
בארץ ישראל
עריכהב-1923 הגיע קררי לארץ ישראל כתייר, כדי להכיר את הארץ בטרם יעלה אליה. בניגוד לרוב הנוער הציוני בגליציה, היה קררי מבוסס מבחינה כלכלית ויכול היה להרשות לעצמו את הביקור בארץ. ב-1925 עלה לארץ ישראל יחד עם אנשי קבוצת שילר, שהוא נמנה עם מייסדיה. אשתו לעתיד, פניה לבית וולושין, הצטרפה לגרעין הקבוצה בחו"ל והם התחתנו בארץ כשהקבוצה הייתה עדיין בתקופת ה"הכשרה" שלה בקיבוץ קריית ענבים. בקבוצת שילר עסק קררי בחקלאות, והיה אחראי להקמת רפת. הוא רכש את הפרות בחו"ל והביאן לארץ. במאורעות 1929 פונתה קבוצת שילר לרחובות, למעט מספר גברים, בהם קררי, שנותרו להגן על המקום. קררי ומשפחתו חיו בקבוצת שילר כשבע שנים, עד שעזבו מסיבות משפחתיות לראשון לציון.
כאמור לעיל, קררי היה זכאי למלגה בשל הצטיינותו במלחמת העולם הראשונה, והמלגה הגיעה אליו גם בארץ ישראל. לאחר ליל הבדולח (9 - 10 בנובמבר 1938) הודיע קררי לשלטונות בגרמניה כי הוא מוותר על המלגה, כמחאה.
בראשון לציון עסק קררי תחילה בחקלאות, אך ביקש לשוב להוראה ולהקים תיכון. ב-1932 הוזמן לכהן כמורה לביולוגיה וכמחנך ראשי בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. ב-1939 יסד ב-ראשון לציון את הגימנסיה הריאלית והיה מנהלה במשך שלושים שנה, עד 1969. הבעלות על הגימנסיה נרשמה על שם "ועד הורים להפצת השכלה" שחבריו היו מהורי התלמידים ונבחרו מדי שנה בשנה מחדש, בהכוונה של קררי, כל עוד בניהם למדו בגימנסיה. הניהול הארגוני, הפדגוגי והפיננסי היו בטיפולו ובאחריותו של קררי. הוא נהג לבחור את מורי המוסד בקפידה, קבע בגימנסיה שיטות לימוד מתקדמות, והנהיג בה מגמות לימוד שונות, מעבר למקובל באותו זמן, לרבות מעבדות לאלקטרוניקה וכימיה. קררי הנהיג בגימנסיה תלבושת אחידה לתלמידים, נוהג חריג באותה עת, ונודע בקרב תלמידיו בשיטות ענישה מקוריות, בהן שינון פסוקים מהתנ"ך.
במהלך כהונתו עברה הגימנסיה לבעלות עיריית ראשון לציון. כהוקרה לפעילותו החינוכית של קררי החליטה עירית ראשון לציון לקרוא את הגימנסיה הריאלית על שמו עוד בחייו, ועוד בהיותו מנהלה.
בצד הגימנסיה הקים קררי סניף מקומי של ארגון "בית המקרא", שבו עסקו בלימוד ומחקר של התנ"ך. במסגרת זאת צורף קררי לחוג התנ"ך שקיים דוד בן-גוריון בביתו בירושלים.