פתיחת התפריט הראשי

אוניברסיטה

מוסד אקדמאי ללמידה ומחקר
אחד מהבניינים הרבים המרכיבים את אוניברסיטת אוקספורד, האוניברסיטה העתיקה בבריטניה
אולם הכינוסים הראשי של אוניברסיטת היידלברג, האוניברסיטה העתיקה בגרמניה

אוּנִיבֶרְסִיטָהלטינית: universitas) היא מוסד להשכלה גבוהה ולמחקר המעניק תארים אקדמיים.

תוכן עניינים

מקור השםעריכה

המילה הלטינית universitas מפורשת כגילדה או אגודה המוכרת בחוק כבעלת ״אישיות משפטית״.

המונח אוניברסיטס הוא חלק מהמונח "universitas magistrorum et scholarium" (קהילת המורים והחוקרים)[1] ובמהלך ימי הביניים המאוחרים, במערב ומרכז אירופה, קוצר המונח למילה הראשונה, כלומר universitas.

היסטוריהעריכה

ראשית האוניברסיטאותעריכה

האקדמיה היוונית, שנוסדה ב-387 לפנה"ס, נחשבת לאוניברסיטה הראשונה. את אוניברסיטה זו ייסד הפילוסוף היווני אפלטון ליד אתונה. באוניברסיטה זו לימדו בעיקר פילוסופיה, מתמטיקה וספורט. האוניברסיטה הוותיקה ביותר שפועלת עד היום היא אוניברסיטת אל-קרוויין בפאס במרוקו שהוקמה בשנת 859. האוניברסיטה האסיאתית החשובה ביותר הייתה נלנדה בהודו. באוניברסיטה זו למד הפילוסוף הבודהיסט נאגארג'ונה. התקיימו מוסדות דומים בעולם המוסלמי, בעיקר בקהיר.

אוניברסיטאות בימי הבינייםעריכה

האוניברסיטאות האירופיות הראשונות נוסדו בימי הביניים. במאה ה־10 הוקם בעיר סלרנו בית ספר לרפואה, במאה ה־12 הוקם בבולוניה בית ספר למשפטים שהתפתח לאוניברסיטת בולוניה, ובפריז נפתח בית ספר לתאולוגיה ופילוסופיה. הכנסייה זיהתה את האוניברסיטאות כמאגר של אנשים מוכשרים האמונים על פרשנות טקסטים, ואלו היו תחת חסות הכנסייה ונתונים למרותה.

רוב האוניברסיטאות התפתחו מבתי ספר שהתקיימו ליד מנזרים וכנסיות. כאשר בתי ספר אלו כבר לא יכלו לספק את צורכי האוכלוסייה שגדלה כתוצאה מהתפתחות הערים ולנוכח הדרישה לרכוש ידע והשכלה גבוהה, התפתחה האוניברסיטה. התפתחותן של האוניברסיטאות האירופיות הייתה דומה לזו של הגילדות המקצועיות. ברוב המקרים, במקום שכבר קיים היה מרכז לימודי, קיבל זה "כתב זכויות". דרך נוספת להתפתחות האוניברסיטאות הייתה על ידי הגירה של סטודנטים ומרצים מאוניברסיטה קיימת (כך למשל נוסדו אוניברסיטת קיימברידג' ואוניברסיטת לייפציג).

האוניברסיטה באירופה בימי הביניים נחשבה מוסד כנסייתי (הסטודנטים נהגו להתהלך בלבוש ובתספורת האופיינים לכמורה, ואף היו מחויבים לשמור על חיי רווקות). העובדה שהאוניברסיטה הייתה מוסד כנסייתי הביאה לכך שהיו בה סממנים אחידים - שפת ההוראה הייתה לטינית, התארים שהוענקו היו אחידים וכך גם מסלול הלימודים. למרות ההכרה באוניברסיטה כמוסד כנסייתי נאלצו האוניברסיטאות לנהל מאבקים להשגת אוטונומיה ומניעת התערבות השלטון המקומי שביקש לשלוט בארגון הפנימי של האוניברסיטה, מינויי המורים ושאר נהלים פנימיים. מאבקן של האוניברסיטאות הוביל, בסופו של דבר, להשגת האוטונומיה המבוקשת - היו לאוניברסיטה שוטרים משלה, והיא זכתה לפטור מתשלום המיסים העירוניים (כמו הכנסייה).

אוניברסיטת נאפולי, שנוסדה על ידי הקיסר פרדריק השני בשנת 1224, הייתה הראשונה שהוקמה בחסותה של אימפריה, ואילו אוניברסיטת טולוז, שנוסדה על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי בשנת 1229, הייתה הראשונה שהוקמה על ידי צו האפיפיור. אוניברסיטאות אלו היו חופשיות לשלוט בעצמן, בתנאי שלא הפיצו רעיונות שנחשבו לאתאיזם או כפירה[2].

מהמאה ה-13 ואילך הוקמו אוניברסיטאות רבות מהערים העיקריות באירופה[2].

למשך המשך ימי הביניים ועד לסוף המאה ה-18 נבנו ברוב האוניברסיטאות במערב תוכניות לימודים שהתבססו על "שבע האמנויות החופשיות" (Artes Liberales): הטריוויום - האמנויות המכינות של הדקדוק, הלוגיקה והרטוריקה, כמו גם את הקואדריוויום: אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. בשלב זה תלמידי האוניברסיטה היו גברים בלבד[2].

העת החדשהעריכה

הרפורמה הפרוטסטנטית שהתרחשה באירופה במאה ה-16, והרפורמה הנגדית שקמה מולה, השפיעו על עולם ההשכלה הגבוהה. במקומות שונים באירופה נפתחו אוניברסיטאות פרוטסטנטיות, ואוניברסיטאות אחרות חידדו את זהותן כאוניברסיטאות קתוליות. מאבקי זהות ואינטרסים גרמו למיקוד דרמטי בתכני דת בשני הזרמים הללו, בניסיון של כל זרם להראות לתלמידיו את צדקתו, וכך קרה שמוסדות רבים וחשובים להשכלה גבוהה החמיצו תנופה מדעית מסוימת שהייתה במאה ה-17 ולא מינפו תגליות ורעיונות חדשים לכדי השכלה[2].

האוניברסיטה המודרנית הראשונה באירופה הייתה אוניברסיטת האלה, שנוסדה כמרכז לותרני בשנת 1694. מוסד זה היה אחד הראשונים שנטש את האורתודוקסיה הדתית מכל סוג שהוא לטובת חקירה אינטלקטואלית רציונלית ואובייקטיבית, והיה הראשון שבו המרצים הרצו בגרמנית - כלומר, בשפה מקומית - ולא בלטינית. חידושיה של אוניברסיטת האלה אומצו על ידי אוניברסיטת גטינגן שנוסדה בשנת 1737, ובהמשך אומצו על ידי רוב האוניברסיטאות בגרמניה ואוניברסיטאות רבות בארצות הברית[2].

במאות ה-18 וה-19 הדת בהדרגה איבדה את מקומה ככוח הדומיננטי בהשפעה על הלך הכוח של האוניברסיטאות, ואת מקומה תפסו רעיונות חדשניים של השכלה ומחקר אמפירי. מגמות אלה זוהו במיוחד עם אוניברסיטת ברלין, שנוסדה בשנת 1809, ובה הניסויים במעבדות החליפו את ההשערות הפילוסופיות ; תורות תאולוגיות, עקרונות פילוסופיים ודעות רווחות מימי קדם נבדקו בקפדנות ובאובייקטיביות ; סטנדרטים חלוציים של חופש אקדמי החלו להפוך לעקרונות מנחים. המודל הגרמני של האוניברסיטה כמכלול של בתי ספר לתארים מתקדמים, המבצעים מחקר מתקדם וניסויים אמפיריים, היה בעל השפעה עולמית[2].

השינוי התפיסתי הרחב של האוניברסיטאות שינה מהותית את תכני הלימוד. מדעים כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה והנדסה החליפו רעיונות תאולוגים בתכנית הלימודים ; למידה של שפות וספרויות מודרניות מגוונות החליף במקרים רבים את הלמידה המסורתית של השפה הלטינית ; ועד ראשית המאה ה-20 נלמדו גם הדיסציפלינות החדשות יותר של כלכלה, מדע המדינה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה[2].

במאה ה-19 וה-20 האימפריה הבריטית והצרפתית הקימו אוניברסיטאות רבות בקולוניות שלהן באסיה ובאפריקה. כאשר באמצע המאה ה-20 קיבלו מדינות רבות עצמאות מהשליטה האימפריאלית, רוב המדינות העצמאיות הצעירות הרחיבו את מערכת האוניברסיטאות שלהם על פי מודלים אירופיים ואמריקנים, לעיתים קרובות בסיוע טכני וכלכלי של השליטים הקולוניאליים לשעבר, או בעזרת סוכנויות בינלאומיות דוגמת הבנק העולמי. אוניברסיטאות ביפן, סין ורוסיה התפתחו גם הן עד סוף המאה ה-19 בעקבות לחצים למודרניזציה[2].

על אף שנשים יכלו ללמוד באוניברסיטאות רבות במערב, נחשבו מוסדות אלו עד לאמצע המאה ה-20 כמקום המתאים בעיקר לגברים. בעקבות המהפכה הפמיניסטית ההדרגתית במערב במאה ה-20, במחצית השנייה של המאה החלו הנשים לקבל לגיטימיות הולכת וגדלה לפיתוח קריירה אקדמית[3].

מבנה האוניברסיטהעריכה

האוניברסיטה מספקת שני סוגי חינוך: חינוך שלישוני (תואר בוגר אוניברסיטה, המכונה "תואר ראשון") וחינוך רביעוני (תואר מוסמך אוניברסיטה - "תואר שני" - ותואר דוקטור - "תואר שלישי").

מבחינת תלותן במדינה, נהוג לחלק את האוניברסיטאות לשלושה סוגים:

  • הדגם האנגלי – בו האוניברסיטה בלתי-תלויה במדינה.
  • הדגם הצרפתי – בו האוניברסיטה נמצאת בבעלות המדינה והיא עושה בה כבשלה.
  • הדגם הגרמני – בו האוניברסיטה נעזרת במדינה אך היא שומרת על מידה רבה של עצמאות בכל הנוגע לחופש האקדמי של תחומי המחקר, דרכי ההוראה והלימוד.

בבריטניה, אוניברסיטה נוסדת על ידי המוסד המלכותי באמצעות צ'רטר מלכותי. רק מוסדות בעלי צ'רטר כזה יכולים להעניק תארים מכל סוג שהוא.

לרוב, אוניברסיטה מורכבת ממספר פקולטות, בתי ספר ומכונים אשר מחולקים לפי חוגים שונים (כגון: חוג למדעי המחשב, לספרות, לכלכלה, למתמטיקה, לכימיה וכך הלאה). בראש החוג עומדים פרופסורים, תחתם מלמדים מרצים בעלי תוארי דוקטור או פרופסורים אחרים, ותחתם נמצאים עוזרי המחקר והמנהלה.

אופי הלימודים באוניברסיטהעריכה

 
הרצאה במתמטיקה באוניברסיטה הטכנולוגית של הלסינקי, פינלנד

הלימוד באוניברסיטה שונה במובנים רבים מהלימוד בבית הספר. העובדה הראשונה אשר אליה מתקשים סטודנטים בתחילת דרכם להסתגל היא החופש הרב הקיים בלימודים האקדמאיים. ייתכן שמדובר באשליה, שכן על הסטודנט באוניברסיטה לעמוד בהתחייבות רבות, בדומה למצב בבית הספר: כתיבת עבודות, שיעורי בית, נוכחות חובה בחלק מהשיעורים ובחינות. ההבדל, אם כן, מתבטא בעובדה שבאוניברסיטה על הסטודנט עצמו להיות אחראי לנושאים הללו ולעמידתו בהתחייבויות, שכן הימנעות מהן ודחייה שלהן מביאות לעיכוב סיום הלימודים ולהארכת משכם. תקופת הלימודים בבית הספר קצובה, ורק לעיתים נדירות נאלץ תלמיד לבלות בבית הספר פרק זמן נוסף כדי להשלים לימודים חסרים. אף על פי שהאוניברסיטה מעוניינת באופן כללי שהסטודנטים שלה יסיימו בהצלחה את לימודיהם ויפנו מקומם לסטודנטים חדשים, הרי שאף גורם רשמי באוניברסיטה לא יוצא מגדרו כדי לעודד את הסטודנט בלימודיו, להזכיר לו מועדי הגשת עבודות, להתעניין בסיבות העדרותו מהלימודים אם הוא נעדר, וכדומה.

מבנה הלימודיםעריכה

הלימודים באוניברסיטה מתבצעים בארבע דרכים:

  • שיעורים (או: הרצאות) - בשיעור נלמד החומר התאורטי על ידי המרצה. ברובם של השיעורים באוניברסיטה אין חובת נוכחות, ועל אחריותו של הסטודנט לדעת את החומר הנלמד בשיעור. מספר מרצים מכינים מערכי שיעור הנגישים לסטודנטים (בצורת חוברות מודפסות או כמצגות באינטרנט, למשל), והעוזרים במקרה של היעדרות. במספר מקצועות קיימת חובת נוכחות. לעיתים מוגדר אחוז מסוים מהשיעורים שבהם על הסטודנט חובה להיות נוכח; במקרים אחרים קיימת חובת נוכחות תמידית, עם אפשרות להיעדרות משיעור אחד או שניים.
  • תרגילים/ תרגולים - בתרגול פותרים הסטודנטים בכיתה שאלות ובעיות בנושא החומר התאורטי. התרגול נעשה בדרך כלל על ידי מרצה זוטר או על ידי סטודנט הנמצא בשלב גבוה יותר בלימודיו; ברוב הפקולטות קיימות הזדמנויות לסטודנטים לעבוד כמתרגלים.
  • עבודות מעשיות - עבודה מעשית היא חלק בלתי נפרד מהלימודים כמעט בכל תחום. סטודנטים למדעים, למשל, מבלים חלק ניכר מזמנם במעבדה; סטודנטים לסוציולוגיה עשויים לעבוד במרכז רווחה עירוני; סטודנטים להיסטוריה יכולים לבצע השתלמות קצרה במוזיאון או במכון למחקר היסטורי. חלק מהעבודה המעשית מתבצע באופן שוטף, כמו במקרה של הסטודנטים למדעים, אשר נדרשים לבצע ניסויים במעבדה במשך מספר שעות בכל שבוע, וחלק באופן ייחודי - סמסטר המוקדש כל כולו לעבודה מעשית, בדרך כלל מחוץ לתחומי האוניברסיטה. גם אם העבודה המעשית מתבצעת בחברה פרטית או במכון או מוסד אשר אינו קשור לאוניברסיטה, הרי שהעבודה נחשבת ללימודים ככל דבר, ועל הסטודנט להגיש עבודות ולהיבחן בנושא העבודה המעשית.
  • סמינרים - "סמינר" הוא שיעור מיוחד ובעל אופי אינטראקטיבי (בהשוואה להרצאה פרונטלית) אשר נועד להקנות לסטודנטים מבט רחב ומעודכן על נושאי המחקר בתחום שאותו בחרו ללמוד. לסמינר מוזמנים לעיתים מרצים אורחים אשר מציגים בפני הסטודנטים את עבודתם. לעיתים דנים הסטודנטים במסגרת הסמינר במאמרים מכתבי עת, בספרים הקשורים לתחום לימודיהם ובאירועים אקטואליים והיסטוריים. במקרים רבים נדרשים הסטודנטים עצמם להרצות בסמינר. על הסטודנט לבחור בדרך כלל נושא ספציפי מרשימת נושאים, להכין מצגת קצרה המסכמת את הנושא ולהציגה בפני עמיתיו ללימודים. בנוסף לערך הלימודי עצמו הטמון בדבר, הרי שהרצאה של הסטודנט עצמו עוזרת לו לפתח כישורים תקשורתיים ולהכינו לעתיד, בו יידרש במקרים רבים להרצות בפני אנשים אחרים. בסמינרים חלה, בדרך כלל, חובת נוכחות. תחת קטגוריית הסמינרים נכללים גם טיולים ומסעות לימודיים. סטודנטים לגאולוגיה ולזואולוגיה, לדוגמה, מבצעים לעיתים תכופות סיורים בשטח להכרה מקרוב של הסלעים ובעלי החיים, בהתאמה. סטודנטים להיסטוריה עשויים לסייר באתר בו התרחש קרב חשוב, וסטודנטים לספרות יכולים לבקר בבית הולדתו של סופר או במוזיאון המוקדש לו. גם בסיורים חלה בדרך כלל חובת השתתפות, אם כי בנושא זה מגלים המרצים לעיתים קרובות גמישות.

קבלה ללימודים באוניברסיטהעריכה

 
תעודת דוקטור מאוניברסיטת פראג, 1905
 
סטודנטים בטקס קבלת התואר. נהוג לחבוש בטקס זה כובע מיוחד המיועד לבוגרי האוניברסיטה.

תנאי קבלהעריכה

משנה לשנה עולה מספר הסטודנטים באוניברסיטאות השונות, כמו גם מספר האוניברסיטאות וזאת מכמה סיבות: ראשית כיוון שהתואר מקנה שכר או מעמד חברתי טוב יותר. שנית, כיוון שהמדינה עצמה מעוניינת ברמת השכלה גבוהה לאזרחיה, שהרי יש קשר ברור בין השכלה גבוהה לחוסן כלכלי ומדיני של המדינה. למרות זאת, המצב ברוב מדינות העולם אחד הוא: הביקוש למקומות לימוד גדול בהרבה מההיצע. האוניברסיטאות מפעילות לפיכך מנגנון סבוך של קריטריונים לסינון המועמדים.

על-פי רוב, נתוני הקבלה הנדרשים ממועמדים לתחום לימודים מסוים אינם נקבעים בהתאם לאופי הלימודים באותו חוג, אלא בהתאם להיצע ולביקוש באותו מוסד לימודים. לדוגמה, נתוני הקבלה ללימודי פסיכולוגיה ברבים ממוסדות הלימוד יהיו לרוב גבוהים מנתוני הקבלה הנדרשים ללימודים בחוג למתמטיקה. זאת מכיוון שלימודי הפסיכולוגיה זוכים לביקוש רב יותר. זאת בעוד מספר המקומות הפיזיים בחדרי הלימוד הוא מוגבל.

על אדם המעוניין ללמוד באוניברסיטה להגיש מועמדות. בדרך כלל נסגרת ההרשמה מספר חודשים לפני תחילת הלימודים, כדי לאפשר לאוניברסיטה למיין את המועמדים ולסננם. המועמד נדרש לבחור מספר תחומים (בדרך כלל שלושה) אותם הוא מעוניין ללמוד, ולסדרם לפי סדר העדיפות. אם לא ניתן לקבל את המועמד ללימודים בנושא המועדף עליו, ייתכן שניתן יהיה לקבלו לאחת מהאפשרויות האחרות שציין בטופס ההרשמה. לטופס ההרשמה ללימודים נדרש המועמד לצרף מסמכים רבים המעידים על השכלתו הקודמת: תעודת בגרות, ציוני בחינות, תארים אקדמאיים קודמים וכדומה.

האוניברסיטה עשויה לדחות את המועמד, לקבלו ללא תנאי, או לקבלו בתנאי שיעמוד בדרישות נוספות. דרישות אלו עשויות להיות, למשל, בחינת כניסה בנושא הלימודים (בניגוד לבחינה הפסיכומטרית, אותה נדרשים רוב המועמדים בישראל לעבור), או ראיון אישי. אוניברסיטאות מסוימות מקנות משקל רב לבחירה אישית של המועמד על סמך אישיותו, המוטביציה שלו, פעילותו בעבר וכדומה; אוניברסיטאות אחרות מעדיפות להתייחס לנתונים היבשים (ציונים, בעיקר) בלבד.

מועמד שהוחלט לקבלו לאוניברסיטה מקבל מכתב קבלה. במכתב מצוין תאריך או טווח תאריכים בו על המועמד להגיע באופן אישי לאוניברסיטה על מנת להירשם. אדם אשר הגיש מועמדות למספר אוניברסיטאות ואשר התקבל לכמה מהן יכול כעת לשקול לאיזו אוניברסיטה הוא מעוניין ללכת ולהתעלם ממכתבי הקבלה של האוניברסיטאות האחרות.

מימון הלימודיםעריכה

בחלק ניכר מן האוניברסיטאות, מלבד אלו אשר נמצאות במדינות רווחה או במדינות אשר מממנות את הלימוד לתלמידיהן (כך, לדוגמה, היה המצב במדינות ברית המועצות הקומוניסטית), על הסטודנטים לשלם שכר לימוד אקדמי אם ברצונם להיכנס ללימודים באוניברסיטה; נושא שכר הלימוד, כמותו וכדאיותו שנויה במחלוקת, וישנם פתרונות בשביל סטודנטים אשר אינם יכולים לשלם את שכר הלימוד; אחד הפתרונות האלו היא המלגה, השתתפות של תורמים, האוניברסיטה עצמה או לעיתים מוסד ממשלתי כלשהו במימון שכר הלימוד, אשר ניתנת לעיתים לסטודנטים מוכשרים במיוחד או כאלה שאין ביכולתם לממן את לימודיהם לבדם.

אוניברסיטאות בישראלעריכה

  ערך מורחב – אוניברסיטאות בישראל

בישראל תשע אוניברסיטאות המעניקות תוארי בוגר, מוסמך ודוקטור. הגדולה שבהן היא אוניברסיטת תל אביב. שאר האוניברסיטאות הן האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בבאר שבע, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת אריאל בשומרון והטכניון בחיפה, ומכון ויצמן למדע, המתמקד במחקר ומעניק תארים מתקדמים בלבד. ב-1976 הצטרפה אליהן האוניברסיטה הפתוחה, אשר פועלת בשיטת הלמידה מרחוק ואינה מעניקה תוארי דוקטור.

הכרה בפעילות והרשאה להענקת תארים על ידי מוסד אקדמי ניתנת על ידי המועצה להשכלה גבוהה. החוק בישראל אסר את פעילותן של אוניברסיטאות פרטיות, אך בנובמבר 2018 אישרה המועצה להשכלה גבוהה למרכז הבינתחומי הרצליה לפתוח תוכנית לתואר שלישי במשפטים, תוכנית שהייתה שמורה לאוניברסיטאות המחקר הציבוריות[4].

קישורים חיצונייםעריכה

עיינו גם בפורטל

 

פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד.



הערות שולייםעריכה