אל שאט

אל שאט

(למפת סיני רגילה)

ישראל

ירדן

ערב
הסעודית

הים התיכון

ים סוף

אל שאט

אל שאט היה כפר קטן במערב חצי האי סיני, המצוי מול העיר סואץ. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הוקמה במקום מפקדה של כוח בריטי רכוב על גמלים (בנוסף למפקדות דומות באל עריש, כונתילה וא-טור).^[1] דרך הרוחב שחצתה באותן שנים את סיני, יצאה מאל שאט מזרחה, עברה במעבר המיתלה, אל ביר חסנה ואל קוסיימה.^[2] בזמן מלחמת העולם השנייה הוקמה בה תחנת רכבת שהייתה הנקודה הסופית בקו שיצא מקנטרה שבצפון תעלת סואץ.^[3] ב-1944 הוקם בסמוך לאתר צבר של מחנות פליטים. פליטים גרו בו מקיץ 1944 עד תחילת 1946. רוב תושביו הגיעו מדלמטיה (בקרואטיה המודרנית של ימינו, אז יוגוסלביה) שחלק מתושביה שתמכו בפרטיזנים היוגוסלבים ובתומכי המלוכה היוגוסלבית פונו על ידי הבריטים לדרום איטליה ומשם פונו חלקם על ידי בעלות הברית ב-1944 לאזור הגדה המזרחית של תעלת סואץ. המחנה פורק בשנת 1946 לאחר סיום המלחמה ותושביו חזרו למולדתם.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בעת שהיית הכוחות הבריטים באזור תעלת סואץ על פי ההסכם האנגלו-מצרי, בין השנים 1945–1951, הוקם במקום גם שדה תעופה ובאזור שהו אלפי חיילים בריטים.^[4]

בשנות שהיית צה"ל בסיני ובמלחמת ההתשה, הוקם במקום מעוז "ניסן" שכונה על ידי חיילי צה"ל "הכפר" והיה סמוך למוצב המזח. במלחמת יום הכיפורים הותקף המעוז במסגרת ההתקפה המצרית על קו ברלב ולוחמיו נפלו בשבי המצרי ב-9 באוקטובר 1973 לאחר לחימה קשה.^[5]

רקע כללי להקמת מחנה הפליטים

לאחר שנמלטו מהמתקפה הגרמנית ביוגוסלביה בראשית 1944, נמלטו מספר גדול של אזרחים (מעל 30,000) מחשש לנקמה, לאי ויס (אנ'). בוויס הוקמה מפקדה של צבא הפרטיזנים בראשות יוסיפ טיטו. חלק מפליטים אלו ופליטים נוספים מדלמטיה הצליחו לברוח לדרום איטליה שהייתה בשליטת בנות הברית לאחר פלישת בעלות הברית לאיטליה בסוף 1943. הצבא הבריטי ששלט בדרום איטליה שלח את הפליטים לאזור בארי ואז לטאראנטו. הפליטים היו בעיקר ממקרסקה (אנ') (בסביבות 6,000), וודיצה (אנ'), חוור (אנ'), ויס, קורצ'ולה (אנ'), רבני קוטארי (אנ') ובוקוביצה (אנ'). באיטליה היו קרבות קשים בין כוחות בעלות הברית לגרמנים, והוחלט להעביר את הפליטים למצרים, שהייתה אז בשליטת בריטניה.

חיי המחנה

המחנה היה ממוקם ליד דרום תעלת סואץ. הוא חולק לחמישה מחנות קטנים יותר. הפליטים שוכנו באוהלים (בממוצע, משפחה אחת עד שתיים לאוהל). אף על פי שהיו רחוקים מביתם והתגוררו בתנאים קשים ובאקלים מדברי שלא הורגלו אליו, הם ניסו לשמור על חיי יום יום רגילים ככל הניתן. הם הקימו בתי ספר, סדנאות שונות, מכבסה משותפת והוציאו עיתון. אוהל אחד הוגדר ככנסייה. יוסיפ האצה (אנ'), מלחין ומנצח מפורסם שנולד בספליט, שהיה בשנותיו המאוחרות, השקיע את זמנו בארגון מקהלות. אנשי דלמטיה התקשו להסתגל לתנאי המדבר, במיוחד הילדים שסבלו ממחלות מעיים ורבים מהם מתו. ממשלת בריטניה שמרה גם על משטר קפדני, ואפשרה יציאה מהמתחם רק עם אישורי יציאה (אנ'). במהלך המלחמה הופצץ אזור אל שאט מספר פעמים.

בין הפליטים היו כמה עשרות יהודים. הרב יעקב גולדמן, ששירת כרב צבאי בצבא הבריטי ביחידות הארץ-ישראליות ובמסגרת שירותו סייע לניצולי השואה, פקד בין היתר את מחנה אל-שאט ונתן שירותי דת לפליטים היהודים.^[6]

יותר מ-30,000 איש התגוררו במחנה הפליטים בסך הכול 18 חודשים. בתקופת שהותם במחנה התקיימו 300 טקסי נישואין. בנוסף נולדו 650 ילדים. הפליטים שבו לביתם בתחילת 1946, כאשר המלחמה הסתיימה והמצב הפוליטי ביוגוסלביה הפך ליציב יותר. במקום גלותם נותר בית קברות ובו 825 קברים.

ג'ון קורסליס, עובד בריטי (שהפך לימים לסופר) במחנה כתב: "אנשים הופיעו ונעלמו באופן מסתורי בתדירות שמזכירה מלון זול". עוד הוסיף: "אסור לי ליצור את הרושם שאנשים אלה יצרו כאן בתושייתם גן עדן קטן במדבר למרות המחסור הקיצוני במשאבים. המחסור בכל דבר הופך את מה שהם עשו למרשים יותר, כשהוא עומד על רקע המצב הזה." הפליטים היו בעיקר נשים וילדים.

בית הקברות הקרואטי

בית הקברות שבו נקברו מתי מחנה אל שאט, נמצא על הכביש המוביל אל מעבר המיתלה, 3.5 קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ ו-1.5 קילומטרים ממערב לצומת כביש מספר 50 וכביש ראס סודר - מנהרת אחמד חמדי.^[7] בית הקברות בנוי בצורת מחומש הבנוי מחמישה מחומשים פנימיים שבהם נמצאות חלקות הקברים. במרכזו ניצב פסל גדול של אישה המייצגת את האנשת האומה - "אמא דלמטיה" (מקרואטית: אמא מולדת). את הפסל יצר הפסל, אנטה קוסטוביץ' (Ante Kostović).^[8] בזמן שהות צה"ל באזור זה בסיני, בשנים 1967–1973 (האזור נכבש על ידי הארמייה השלישית המצרית במלחמת יום הכיפורים), וכונה במפת סיריוס שהייתה בשימוש צה"ל "מצבת זיכרון (ויקטוריה)". ככל הנראה, בשל סברה שגויה של חיילי צה"ל שמדובר בבית קברות בריטי. ברבות השנים בית הקברות הוזנח ונפגע. לטענת המצרים, הפגיעה בו הייתה על ידי הישראלים במלחמת ששת הימים.^[9] הפסל שוקם ב-1985 ושוקם פעם נוספת ב-2005, בתמיכת ובמימון ממשלת קרואטיה, הוקם אתר הנצחה במקום.^[8] אוסף אתנוגרפי של חפצים מהאל שאט מוצג במרכז התרבות המקומי בעיירה ולה לוקה (אנ') שבאי קורצ'ולה ומדי פעם נערכות תערוכות במקומות שונים בקרואטיה המציגות את המחנה ואת החיים בו.^[8] דגם מוקטן של הפסל "אמא דלמטיה" נמצא במשרד הנשיאות הקרואטי.^[10] העתק הפסל בגודל המקורי נבנה על ידי הפסל קוסטוביץ' בעיירת מגוריו, דרווניק ולי (אנ').

אישים ששהו במחנה אל שאט

רנקו מרינקוביץ' (אנ') - סופר ומחזאי קרואטי
וייקוסלב קאלב (אנ') - סופר קרואטי
סאווקה דבצוו'יץ'-קוצ'אר (אנ') - פוליטיקאית מהמפלגה הקומוניסטית הקרואטית
מירוסלב פלדמן (אנ') - סופר יהודי קרואטי
יוסיפ האצה (אנ') - מלחין ומנצח קרואטי
איוואן חלבניאק (אנ') - כדורגלן קרואטי שנולד במחנה אל שאט

גלריית תמונות

פסל "אמא דלמטיה" בבית הקברות הקרואטי (1969)
תפילה בכנסיה מאולתרת במחנה הפליטים
בית הקברות הקרואטי (1969)
מבט אל בית הקברות ואל פסל "אמא דלמטיה" (1969)
מראה כללי של מיקום העתק הפסל בדרווניק ולי בקרואטיה
העתק הפסל בקרואטיה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אל שאט בוויקישיתוף

El Shatt, אתר מקיף ביותר אודות מחנה הפליטים הקרואטי (בקרואטית)
EL SHATT - the Croatian Refugee Community in the Sinai Desert, (באנגלית)
El Shatt, the United Nations Relief and Rehabilitation Administration's refugee camp for Yugoslavs, באתר ספריית הקונגרס של ארצות הברית
תצוגה מוזיאונית באי הקרואטי ויס, של חפצים ממחנה הפליטים אל שאט, סרטון באתר יוטיוב
תוכנית טלוויזיה מ-2009 אודות מחנה הפליטים אל שאט, סרטון באתר יוטיוב (בקרואטית)
הצבא המצרי כובש את אל שאט במלחמת יום הכיפורים, סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים

^ מהדורת 1932 של הספר Yesterday and To-day in Sinai, עמ' 87
^ מהדורת 1932 של הספר Yesterday and To-day in Sinai, עמ' 95
^ בין בוני המזח שהוקם בצד המזרחי של תעלת סואץ במקביל לסלילת מסילת הברזל והקמת תחנת הרכבת, היו מתנדבים יהודים לצבא הבריטי, כולל לובה אליאב: "מחנה הפלוגה שלנו היה בסביבות הכפר אל - שאט ומשם היינו יוצאים לעבודה הקשה בבניית המזח המלאכותי ובהקמת המיתקנים לפריקה וטעינה . כל תקופת בניית המזח שכן במרחק כמה קילומטרים מאתנו מחנה ענק של פועלים מצרים . אלפי הפועלים התגוררו שם בקרעי אוהלים.", אריה לובה אליאב, "טבעות שחר", עם עובד, 1984 עמ' 123
^ 40 אלף חיילים בריטים במשולש בסואץ, הארץ, 20 באוקטובר 1949
^ רחל רוז'נסקי, ‏מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, מערכות 259-258, אוקטובר-נובמבר 1977, עמ' 22
^ יעקב גולדמן, "הטרוריסט" הראשון שהכרתי, חרות, 6 בפברואר 1959
^ 30°02′10″N 32°36′48″E / 30.036155°N 32.613272°E / 30.036155; 32.613272
^ ¹ ² ³ Iz Dalmacije u pustinju – izložba o egzodusu u El Shatt, 2009, (בקרואטית)
^ צילומים מ-1969 מראים את בית הקברות ואת הפסל במצב שלם ותקין ושוללים את הטענה המצרית.
^ Domoljublje: sistemska perspektiva, 2015 (בקרואטית)

[1] מהדורת 1932 של הספר Yesterday and To-day in Sinai, עמ' 87

[2] מהדורת 1932 של הספר Yesterday and To-day in Sinai, עמ' 95

[3] בין בוני המזח שהוקם בצד המזרחי של תעלת סואץ במקביל לסלילת מסילת הברזל והקמת תחנת הרכבת, היו מתנדבים יהודים לצבא הבריטי, כולל לובה אליאב: "מחנה הפלוגה שלנו היה בסביבות הכפר אל - שאט ומשם היינו יוצאים לעבודה הקשה בבניית המזח המלאכותי ובהקמת המיתקנים לפריקה וטעינה . כל תקופת בניית המזח שכן במרחק כמה קילומטרים מאתנו מחנה ענק של פועלים מצרים . אלפי הפועלים התגוררו שם בקרעי אוהלים.", אריה לובה אליאב, "טבעות שחר", עם עובד, 1984 עמ' 123

[4] 40 אלף חיילים בריטים במשולש בסואץ, הארץ, 20 באוקטובר 1949

[5] רחל רוז'נסקי, ‏מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, מערכות 259-258, אוקטובר-נובמבר 1977, עמ' 22

[6] יעקב גולדמן, "הטרוריסט" הראשון שהכרתי, חרות, 6 בפברואר 1959

[7] 30°02′10″N 32°36′48″E / 30.036155°N 32.613272°E / 30.036155; 32.613272

[מאטיץ'-8] ¹ ² ³ Iz Dalmacije u pustinju – izložba o egzodusu u El Shatt, 2009, (בקרואטית)

[9] צילומים מ-1969 מראים את בית הקברות ואת הפסל במצב שלם ותקין ושוללים את הטענה המצרית.

[10] Domoljublje: sistemska perspektiva, 2015 (בקרואטית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]