פתיחת התפריט הראשי

אמנת וובסטר-אשבורטון 1842

אמנת וובסטר-אשברטוןאנגלית: Webster–Ashburton Treaty) הייתה הסכם שבו הוסדרו בעיות בגבול בין ארצות הברית לבין המושבות הבריטיות בצפון אמריקה (באזור שהפך לקנדה). האמנה נחתמה ב-9 באוגוסט 1842, בזמן נשיאותו של ג'ון טיילר, ופתרה את מלחמת ארוסטוק, סכסוך לא אלים על מיקום גבול מיין - ניו ברנזוויק.[1] ההסכם כלל:

אמנת וובסטר-אשבורטון 1842
הסכם וובסטר אשבורטון 1842
הסכם וובסטר אשבורטון 1842
חותמים ארצות הברית, Canada under British rule עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך יצירה 9 באוגוסט 1842 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

האמנה אישרה רטרואקטיבית את גבולה הדרומי של קוויבק, שהמודדים ג'ון קולינס ותומס ולנטיין סימנו בעמודי אבן בשנים 1771–1773. האמנה התכוונה שהגבול יהיה בקו רוחב 45 מעלות צפון, אך הוא נמצא במקומות מסוימים צפונית לקו הזה. על האמנה חתמו שר החוץ של ארצות הברית דניאל וובסטר והדיפלומט הבריטי אלכסנדר בארינג, הברון הראשון אשבורטון.[2]

במזרחעריכה

הבורריות בסוגיות גבול שונות במזרח צפון אמריקה לפני המלך ויליאם הראשון מהולנד בשנת 1831 לא הצליחו להביא להחלטה מחייבת.[3]

 
מפת הסכם במזרח: השטח במחלוקת בתבע אפור, קו ההסכם בירוק

חוזה פריז קבע את קו הרוחב ה-45 כחלק מהגבול הצפוני של ניו יורק ושל ורמונט. רוב החלק הזה של הגבול נסקר בעבר בתחילת שנות השבעים של המאה ה-18 אולם קו הסקר לא היה מדויק. מאז שנבנה המבצר האמריקאי פורט בלונדר, שנמצא בצפון-מזרח ניו יורק - מצפון לקו ה -45, ארצות הברית רצתה לעקוב אחר קו הסקר הישן. הסכם וובסטר-אשבורטון שילב את השינוי הזה והשאיר את המבצר הגמור למחצה על אדמת ארצות הברית. לאחר חתימת האמנה, ארצות הברית חידשה את הבנייה באתר. הפרויקט החדש החליף את הבנייה שהושבתה ב־1812 בביצור מאסיבי של מערכת שלישית המכונה פורט מונטגומרי.[2]

אמנה זו מסמנת את סיום העימותים המקומיים בין חוטבי עצים (המכונה מלחמת ארוסטוק ) לאורך גבול מיין עם המושבות הבריטיות של קנדה (אזור קוויבק) וניו ברנזוויק. הגבול שהוסכם לבסוף חילק את השטח השנוי במחלוקת בין שתי המדינות. לבריטים הוקצו תוואי הכביש הליפקס - קוויבק, שהצבא האמריקאי חפץ בו מכיוון שקנדה באזור קוויבק לא הייתה בקשר בחורף עם ניו ברונזוויק ונובה סקוטיה. האמנה התאימה חלקים מהגבול כדי לתת לארצות הברית קצת יותר שטחים בצפון. אזור ״הנהר האינדיאני״ הוקצה לארצות הברית. אמנת וובסטר –אשבורטון לא הצליחה להבהיר את הבעלות על האי מאצ'יאס סייל, שנשאר לא ברור. בנוסף, החתימה על ההסכם שם קץ למספר שיפורים מתוכננים במבצרי הגנה קנדיים כגון פורט מלדן בהמרסטבורג, אשר ממשלת בריטניה לאחר מכן נטשה אותו, כי הם כבר לא שירתו מטרה הגנתית.[2]

במערבעריכה

הגבול בין אגם סופריור ואגם ווד היה זקוק להגדרה מכיוון שמפת מיטשל הלקויה ששימשה במשא ומתן להסכם פריז לא הייתה מספקת כדי להגדיר את הגבול לפי תנאי אותה אמנה. העמימות במפה ובאמנה הביאה לכך שבמחוז אחד של מינסוטה נותרו מחלוקות, והמשא ומתן הקודם לא פתר את העניין. לפי האמנה היה מעבר הגבול דרך אגם לונג, אך לא צוין את מיקומו של אותו אגם.[4] עם זאת, המפה ציינה את האגם שהוא מחובר לאגם סופיריור ליד האי רויאל - תוואי התואם את נהר פיג'ון.

 
מפת מחלוקת הגבולות באזור מיין, שהוביל לחתימת הסכם וובסטר-אשבורטון

הבריטים, לעומת זאת, נאחזו בעמדה לפיה הגבול צריך להתרחק מאגם סופיריור בפונד דו לאק (להלן: "ראש האגם") ליד דולה, מינסוטה, להמשיך אל הסנט לואיס לחצות את פרשת המים, ולרדת דרך סדרת אגמים ונהרות אל נהר רייני.[5][6]

כדי להתמודד עם תוואי מערבי זה, דגלה ארצות הברית בנתיב מזרחי, ששימש את החוקר הצרפתי המוקדם ז'אק דה נויון בשנת 1688, ומאוחר יותר היה מסלול ברור וקבוע של סוחרי פרווה לאחר 1802. דרך זו פנתה צפונה מהאגם באתר של פורט ויליאם במעלה סדרת נהרות ואגמים, חצה את פרשת המים ליד פרארי פורטאג', ואז פנה מערבה דרך נהרות סאבאן, פיקרל ומאלין לאגם לה קרואה, שם הצטרף לגבול הנוכחי.[7]

מפת מיטשל הראתה את שני המסלולים האלה וכן את מסלול האגם לונג שביניהם.[8] לונג לייק נחשב כנהר פיג'ן (למרות היעדר אגם בפתח)ו.

האמנה הבהירה את התוואי שיעבור בו הגבול בין אגם הורון לאגם סופריור, והעניקה את "אי הסוכר" לארצות הברית.

בירור נוסף שנעשה לקראת החתימה על אמנה זו, הביא להבהרת האנומליה של הפינה הצפון - מערבית. שוב, בגלל טעויות שהיו במפת מיטשל, בחוזה פריז נכתב "... דרך "אגם פורסט" עד לנקודה הצפונית-מערבית ביותר שלו, ומשם במסלול מערבה עד הנהר מיסיסיפי ..." למעשה, מסלול שנמצא מערבה מאגם פורסט לעולם לא נפגש עם המיסיסיפי. הוועידה האנגלו-אמריקאית משנת 1818 הגדירה את הגבול מאגם פורסט אל הרי הרוקי.

אמנת 1842 אישרה מחדש את הגבול והגדירה אותו עוד יותר על ידי שינוי הגדרת הגבול.

אמנת וובסטר-אשברטון לא הצליחה להתמודד עם שאלת אורגון, אם כי הנושא נדון במשא ומתן.

נושאים אחריםעריכה

סעיף 10 לחוזה וובסטר – אשבורטון זיהה שבעה סוגי פשעים שעשויים להביא להסגרת חשודים: "רצח, או תקיפה בכוונה לבצע רצח או הצתה, או שוד, זיוף, או ביטוי של כסף מזויף." ההסגרה לא כלל מרד עבדים. בנוסף, ארצות הברית לא לחצה על השבתם או הסגרתם של כ־12,000 עבדים נמלטים שהגיעו לקנדה.[9]

בחוזה ואבסטר ואשבורטון הסכימו לקרוא להפסקת סחר העבדים האטלנטי. אבל בנובמבר 1841, היה מרד עבדים על ספינה אמריקנית, כחלק מסחר העבדים לכיוון החוף. המרד הכריח את הספינה לעגון בנסאו. הפקידים באיי בהאמה שחררו בסופו של דבר את כל 128 העבדים שבחרו להישאר בנסאו, שכן בריטניה ביטלה את העבדות במושבותיה, בשנת 1834.[9] ארצות הברית דרשה את החזרתם של העבדים, או קבלת פיצוי עבורם. הסדר הושג בשנת 1855 כחלק מחוזה תביעות גדול בהרבה משנת 1853, וכיסוי טענות של שתי המדינות עוד משנת 1814.

תוצאותעריכה

כתוצאה מאמנת ובסטר-אשבורטון, ארצות הברית ויתרה 13,000 קמ"ר של השטח שבמחלוקת לאורך הגבול במיין, כולל כביש הליפקס-קוויבק, אך שמרה על 18,000 קמ"ר שהיו במחלוקת באזורי שממה. בנוסף, בארצות הברית קבלה 17,000 קמ"ר של שטח לאורך גבול מינסוטה-קנדה, אשר כלל את רכס מסאבי.[10] זמן קצר לאחר האשרור של הסכם וובסטר – אשבורטון, נחתם הסדר עם האינדיאנים של שבטי האוג'יבה מדרום לאגם סופריור, שסיפח אדמות לארצות הברית בהסכם לה-פוינט.

חלק משטחי האינדיאנים בגרנד פורטג' הושמטו בטעות מאמנת אוג'יבה. בנוסף, השטח בגרנד פורטג׳ הוגדר לא נכון באמנת פריז - הם האמינו שהגבול עובר במרכז אגם סופריור עד נהר סנט לואיס, וסימן את האי רויאל וגם את השטח האינדיאני כשטח בריטי. עם זאת, אמנת פריז מציינת במפורש את האי רויאל כשייך לשטח ארצות הברית. כתוצאה מכך, נחתם הסכם האי רויאל ב-1844 כתוספת לחוזה לה-פוינט, כאשר שבטים אחרים באוג'יבה אישרו את האמנה מחדש.

לקריאה נוספתעריכה

  • Carroll, Francis M. (March 1997). "The Passionate Canadians: The Historical Debate about the Eastern Canadian–American Boundary". New England Quarterly. 70 (1): 83–101. JSTOR 366528.
  • ——— (2001). A Good and Wise Measure: The Search for the Canadian–American Boundary, 1783–1842. University of Toronto Press. (the standard scholarly history)
  • ——— (2003). "Drawing the Line". Beaver. 83 (4): 19–25.
  • Corey, Albert B. (1941). The Crisis of 1830–1842 in Canadian-American Relations.
  • Jones, Howard (March 1975). "The Peculiar Institution and National Honor: The Case of the Creole Slave Revolt". Civil War History. 21 (1): 28–50. doi:10.1353/cwh.1975.0036.
  • ——— (December 1975). "Anglophobia and the Aroostook War". New England Quarterly. 48 (4): 519–539. JSTOR 364636.
  • ——— (1977). To the Webster–Ashburton Treaty: A Study in Anglo-American Relations, 1783–1843.
  • Jones, Wilbur Devereux (February 1956). "The Influence of Slavery on the Webster–Ashburton Negotiations". Journal of Southern History. 22 (1): 48–58. JSTOR 2955259.
  • Kennedy, David M.; Bailey, Thomas Andrew & Cohen, Lizabeth (2006). The American Pageant (13th ed.). Boston: Houghton Mifflin. ISBN 0618479279. OCLC 846067545.
  • Lass, William E. (1980). Minnesota's Boundary with Canada. St. Paul, MN: Minnesota Historical Society. ISBN 0-87351-153-0.
  • LeDuc, Thomas (December 1964). "The Webster–Ashburton Treaty and the Minnesota Iron Ranges". Journal of American History. 51 (3): 476–481. JSTOR 1894897. (shows the value of the iron range was not known when the treaty was drawn)
  • Merk, Frederick (December 1956). "The Oregon Question in the Webster–Ashburton Negotiations". Mississippi Valley Historical Review. 43 (3): 379–404. JSTOR 1893529.
  • Remini, Robert (1997). Daniel Webster. pp. 535–64.
  • Vogel, Robert C. & Stanley, David G. (1992). "Portage Trails in Minnesota, 1630s–1870s" (PDF) (Multiple Property Documentation Form). National Park Service. Retrieved May 13, 2008.
  • The Maine Council (1904). Historical Sketch Roster of Commissioned Officers and Enlisted Men Called Into Service for the Protection of the Northeastern Frontier of Maine from February to May 1839. Augusta, ME: Kennebec Journal Print. pp. 4–5. Retrieved October 15, 2007 – via Google Books.
  • Wiltse, Charles M. "Daniel Webster and the British Experience." Proceedings of the Massachusetts Historical Society Vol. 85. (1973) pp 58-77. online.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Charles M. Wiltse, "Daniel Webster and the British Experience." Proceedings of the Massachusetts Historical Society Vol. 85. (1973) pp 58-77.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Carroll (2001).
  3. ^ "Decision of the Arbiter, January 1831". Retrieved June 26, 2017.
  4. ^ Lass (1980), pp. 1, 11, 37
  5. ^ Lass (1980), pp. 37–39, 49.
  6. ^ Vogel & Stanley (1992), pp. E-12, E-13.
  7. ^ Lass (1980), pp. 37–39, 44.
  8. ^ Lass (1980), p. 37.
  9. ^ 9.0 9.1 Jones (1975a), pp. 28–50
  10. ^ Kennedy, Bailey & Cohen (2006), pp. 374, 375.