אנטוני קופר
אנטוני סטפן קופר (בפולנית: Antoni Stefan Koper 6 בספטמבר 1906 - 13 ביוני 1990) היה פעיל בתנועת בתנועת ההתנגדות הפולנית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא עסק בהצלת יהודים מגטו ורשה ולחם במרד ורשה. הוא נעצר והוכנס למחנה ריכוז ממנו ברח. לאחר שנמלט מהמחנה הוא ברח תחילה ללונדון, ולאחר מכן היגר לארצות הברית. שם, הוא עבד עבור סוכנות ההסברה של ארצות הברית וקול אמריקה. הוא נפטר מסרטן ב-1990.
 | |
| לידה |
6 בספטמבר 1906 ורשה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
13 ביוני 1990 (בגיל 83) מחוז ארלינגטון, ארצות הברית |
| מדינה |
פולין |
| מקצוע |
עיתונאי |
| מידע חסיד אומות העולם | |
| פרסים והוקרה |
חסיד אומות העולם (16 ביולי 1990) |
| קישורים חיצוניים | |
| יד ושם | אנטוני קופר |
  | |
ראשית חייו והפלישה לפולין
עריכהאנטוני קופר נולד בוורשה, פולין בשנת 1906, וסיים את לימודיו באוניברסיטת ורשה .[1][2] הוא בחר בקריירה עיתונאית, אבל פלישת גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939 מצאה אותו בחזית, נלחם עם הצבא הפולני. לאחר שגרמניה כבשה את פולין שבועות לאחר מכן, חזר קופר הביתה לוורשה הכבושה. מכיוון שלא הורשה לעבוד כעיתונאי תחת ממשלת הכיבוש, שכר אותו חבר בלשכת הארנונה, שם הוטל עליו לגבות מיסי עירייה מיהודים שגורשו לגטו. לשכת המיסים סיפקה לקופר, תעודת זהות המאפשרת לו לנוע בחופשיות בוורשה, כולל גטו ורשה, ללא חשש שיילכד ויימסר לידי השלטונות הנאציים ואף יגורש למחנה עבודה.[3][4]
פעילות הצלה
עריכהבתקופת כיבוש ורשה בילו קופר וחבר את לילותיהם בהדפסת עיתונים מחתרתיים וזיוף תעודות נסיעות וזיהוי בבית דפוס סודי.[1][2][4] במהלך היום, במקום לגבות מיסים, היה קופר משתמש באישור המעבר שלו כדי לבקר חברים יהודים בגטו, אליהם הבריח סבון ומזון, וכן את הניירות המזויפים הדרושים כדי להימלט לצד הארי של העיר.[3][4]
בין החברים שביקר בגטו הייתה סופי פאני מרגוליס, אותה פגש לראשונה ב-1935 בזמן שלמדה גם עיתונאות באוניברסיטת ורשה. היא הועברה לגטו באוקטובר 1940, אבל היא גם החזיקה תעודת מעבר, שסופק לה מחברה במועצה היהודית, וכך נמנעה מהובלה למחנות.[3] לשאר בני משפחתה היה פחות מזל, והם גורשו אל אל מחנה ההשמדה טרבלינקה במהלך האקצייה הגדולה.[4]
מרגוליס נזכר כיצד ביקר אותה קופר באוקטובר 1942, כדי להודיע לה שתוקף תעודת המעבר שלה עומד לפוג; אם היא רצתה לברוח, הם חייבים להתחיל לתכנן זאת. מרגוליס הייתה מוכנה, לאחר שפעמיים כמעט נתפסה למרות הניירות שלה. בליל מושלג בתחילת פברואר 1943 מילאה מרגוליס אחר הוראותיו של קופר, ומצאה את דרכה בזמן שנקבע למקום מוגדר לאורך חומת הגטו, שם נחשף בפניה פתח סודי, המאפשר לה לעבור דרך החומה שם המתינה לה כרכרה רתומה שלקחה אותה לדירתו של קופר.[3]
קופר ואמו מרתה ניהלו בניין דירות הממוקם ברחוב Ratuszowa 6, בפרבר הגדה הימנית של פראגה, והתגוררו בדירה 13.[5] בנוסף לסופי מרגוליס, קופר החביא גם את ברוניסלבה והנריק פינקלשטיין, ד"ר מקסימיליאן סיסיילסקי,[4] מייצ'יסלב גולדשטיין[5] ומרק סטוק.[6] הם היו בין שלושה עשר פליטי הגטו שהסתתרו בדירתו של קופר לפרקי זמן שונים בין 1942 ל-1944,[5] כולל ילדים ללא ליווי שהועברו לבסוף לבתי יתומים קתוליים .[4] מרגוליס תחת שם בדוי, סייעה בחודשים שקדמו למרד ורשה לקופר להעביר את העיתון המחתרתי שהוציא לאור.[3]
קופר גם היה חלק ממבצע המודיעין שהזהיר את בעלות הברית מפני הפלישה הגרמנית לברית המועצות .[2]
קופר התמיד בהתנגדותו לנאצים ובמאמציו ההומניטריים, ללא חשש מסיכון אישי יוצא דופן, ולאחר מכן, כחבר בהתנגדות הפולנית, נלחם בגרמנים במרד ורשה באוגוסט 1944.[1][2][4] שם העט שלו במהלך המלחמה היה "נינאסקי". [7] עם נפילת ורשה, לקחו הגרמנים את קופר בשבי.[1][2] כמה חודשים לאחר מכן, הוא נמלט מהמחנה והצטרף לצבא הפולני.[1][4] הוא פרסם עיתונים עד סוף המלחמה.[2]
אחרי המלחמה
עריכהלאחר המלחמה, התחתן קופר עם סופי מרגוליס, שלחמה גם במרד ורשה כאחות, שטיפלה בנפגעי צבא הבית הפולני במהלך הקרב.[3][4] הם עברו לקווקנברוק, גרמניה, שנכבשה אז על ידי הדיוויזיה הפולנית המשוריינת הראשונה, שם כתב קופר מאמרי חדשות ל- Polish Soldiers Daily. שם, בשנת 1947, סופי ילדה את בנם, פיטר.[3]
לפני ההגירה לארצות הברית בילתה משפחת קופר תקופה קצרה בלונדון, שם קיבל קופר דוקטורט בעיתונאות מהאוניברסיטה הפולנית של לונדון.[1][3]
בשנת 1952, קופר העביר את משפחתו לארצות הברית ושימש כפרופסור במונטריי, קליפורניה . ב-1958 הם עברו לוושינגטון הבירה, שם עבד קופר בסוכנות המידע של ארצות הברית (USIA) עד שפרש לגמלאות ב-1979.[2]
ב-1989, חמישים שנה לאחר הפלישה לפולין, חזרו קופר ואשתו לפולין במה שהוא כינה "מסע סנטימנטלי", כדי לראות כיצד פולין והאנשים השתנו, ולבקר עם הניצולים המעטים. הוא נזכר ביופייה של ורשה לפני הפלישה, ואת ההרס הבלתי ייאמן שחוללו הגרמנים. הוא אמר ל-USA Today, "אתה לא באמת יכול לחזור הביתה שוב, אבל לביקור אתה יכול לנסות".[3] [8] מביקורם בפולין, אמרה מאוחר יותר סופי קופר, "לא מצאתי את ורשה שלי".[3]
ביוני 1990 העניקה ממשלת ישראל לקופר את אות חסיד אומות העולם מטעם יד ושם כהוקרה על גבורתו. שבוע לאחר מכן, ב-13 ביוני 1990, נפטר קופר מסרטן בארלינגטון וירג'יניה. הוא הותיר אחריו אשתו ובנו.[1][2]
חודש לאחר מכן, המשלחת הדיפלומטית הישראלית לארצות הברית כיבדה את קופר לאחר מותו בטקס בהשתתפות משפחתו בוושינגטון הבירה שמו מופיע על חומות הכבוד בגן חסידי אומות העולם של יד ושם.[4]
ההיסטוריה של קופר בעיתון המחתרת הפולנית בגרמניה פורסמה לאחר מותו ב-1993. [9]
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 "Air Force Brigadier General Eugene A. Stalzer Dies at 70". The Washington Post. 15 ביוני 1990. נבדק ב-31 באוגוסט 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Antoni Atefan Koper, 83, hero in Polish resistance". The Washington Times. 15 ביוני 1990. p. B4. אורכב מ-המקור ב-27 בפברואר 2024. נבדק ב-27 בפברואר 2024.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Koper, Sophie. "Oral History Interview". United States Holocaust Memorial Museum. נבדק ב-18 באוגוסט 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 "The Righteous Among the Nations Database at Yad Vashem Remembrance Authority, The Righteous: Koper Antoni"". yadvashem.org. Yad Vashem. נבדק ב-22 ביולי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Paulsson, Gunnar S. (2002). Secret City: The Hidden Jews of Warsaw, 1940–1945. Yale University Press. p. 44. ISBN 9780300095463.
- ^ Grynberg, Michael, ed. (1 בנובמבר 2003). Words to Outlive Us: Eyewitness Accounts from the Warsaw Ghetto. Macmilllian. p. 470. ISBN 9780805058338.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Powstańcze Biogramy - Barbara Otwinowska". www.1944.pl (בפולנית). נבדק ב-2024-02-27.
- ^ Walte, Juan J.; Johnson, Kevin (1 בספטמבר 1989). "50 years, 50M lives ago; Poles in US recall WWII on anniversary". USA Today.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Koper, Antoni Stefan (1993). "Prasa polska w Niemczech" [Polish Press in Germany]. Historical Papers (Paris) (בפולנית). Literary Institute (Paris). 105 (481): 3–37. ISSN 0044-4391.