פתיחת התפריט הראשי

אנטיגונוס השלישי דוסון, מלך מוקדון

אנטיגונוס השלישייוונית עתיקה: Αντίγονος Γ΄; ‏263 - 221 לפנה"ס), אשר כונה "דוסון" (Δώσων - "המבטיח"), היה מלך מוקדון בין השנים 229 - 221 לפנה"ס. הוא היה בנו של דמטריוס הנאה, וירש את המלוכה לאחר מות בן דודו, דמטריוס השני "איטוליקוס".

אנטיגונוס השלישי דוסון, מלך מוקדון
‏Αντίγονος Γ΄ Δώσων
Antigonus Doson.jpg
מטבע הנושא את דמותו
לידה 263 לפנה"ס
פטירה 221 לפנה"ס (בגיל 42 בערך)
שם מלא אנטיגונוס השלישי "דוסון", מלך מוקדון
מדינה מוקדון
עיסוק איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת השושלת האנטיגונידית
תואר מלך מוקדון
כינוי "דוסון" ("המבטיח")
אב דמטריוס הנאה
אם אולימפיאס
יורש העצר פיליפוס החמישי
מלך מוקדון
229221 לפנה"ס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

רקע משפחתיעריכה

אנטיגונוס נולד בשנת 263 לפנה"ס. הוא היה בנם של דמטריוס "הנאה" ושל אשתו הראשונה אולימפיאס, אצילה יוונית מהעיר לאריסה.[1] סבו היה דמטריוס פוליורקטס וסבתו הייתה פתולומאיס, בתו של תלמי הראשון מלך מצרים. דודו היה אנטיגונוס השני גונאטס, מלך מוקדון ודודתו הייתה סטרטוניקה מלכת הממלכה הסלאוקית. היה לו אח בשם איכאקראטס, שהיה אביו של אנטיגונוס.[2] אביו מת בקירנה בסביבות שנת 250 לפנה"ס.

מלך מוקדוןעריכה

בשנת 229 לפנה"ס מת בן דודו דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון, שהותיר מאחוריו ילד בן תשע בשם פיליפוס. האצולה והצבא סברו שהמצב הפוליטי במוקדון תנודתי מדי בשביל שניתן יהיה להמתין עד שפיליפוס יתבגר, ולפיכך הוחלט למנות את אנטיגונוס, שהיה המועמד הפוטנציאלי היחיד, כעוצר הממלכה וכסטרטגוס.[3] אנטיגונוס אף נישא לאמו של פיליפוס, המכונה אצל אוסביוס כריסאיס (Chryseis),[4] אולם מזוהה בידי חלק מהחוקרים עם פתיה, נסיכת אפירוס.

אנטיגונוס המשיך במפעלו של קודמו והביס את שבטי הדארדאנים והתסלים שתקפו את מוקדון מצפון.[5] לדברי יוסטינוס: "הוא לא רק שמר על כבודם של המוקדונים, אלא גם הוסיף לו".[6] אולם לאחר הניצחון, התעוררו חילוקי דעות בין האצולה המוקדונית, שרצתה להוסיף על סמכויותיו של אנטיגונוס ולמנותו כמלך לכל דבר, לבין מפקדי הצבא המוקדוני שרצו להגביל את סמכותו לתפקיד סטרטגוס בלבד. מרד פרץ בעיר הבירה פלה וההמונים והצבא צרו על הארמון המלכותי. אנטיגונוס בתגובה, יצא מהארמון וניצב מול המורדים לבדו, לא חמוש. הוא השליך לכיוונם את סמלי המלכות שלו, וציווה עליהם למסור אותם לאדם אחר אשר בו יבחרו למלכם. בתום דין ודברים סוער, הסכימו החיילים לקבל עליהם את אנטיגונוס כמלכם.[6] סביר להניח שפיליפוס מונה במקביל כיורש העצר שלו.[7]

מיד עם עלותו לשלטון, נאלץ פיליפוס להתמודד עם החלטות קשות וגורליות. פולייס רבות מרדו בשלטון המוקדוני והשיגו עצמאות, והרפובליקה הרומית תפסה מאחזים באיליריה. למרבה ההפתעה, אנטיגונוס לא בחר לצאת כנגד הערים המורדות, ובמקום זה יצא למסע להרחבת שלטונה של מוקדון בים האגאי. לא ברור כנגד איזו מעצמה כוון המסע, יש חוקרים המצביעים על מצרים התלמיית, בעוד אחרים סוברים שהוא כוון כנגד האימפריה הסלאוקית או פרגמון.[8] הוא הצליח להביא תחת מרותו חלק מקאריה, וכרת בריתות עם ערים שונות בכרתים וכן עם רודוס. הצלחות אלו הצטיירו ביוון גופא כמרשימות למדי, והבהירו היטב ליוונים מי השליט האמיתי בארצם.[9]

המלחמה הקלאומניתעריכה

 
מפה המתארת את מהלכי המלחמה הקלאומנית
  ערך מורחב – המלחמה הקלאומנית

בשנת 228 לפנה"ס פרצה מלחמה בין ספרטה לבין הליגה האכאית. אראטוס מסיקיון, מנהיג הליגה האכאית, שלח שליחים אל אנטיגונוס, שדרש בתמורה לתמיכתו במלחמה את קורינתוס, וכן ברית שברור מראש מי עומד להיות הצד המוביל בה. אראטוס היסס להסכים, אולם לא זנח את המשא ומתן. עם זאת, לאחר שנכשלו הניסיונות לפיוס עם ספרטה, נאלץ אראטוס להסכים לתנאיו של אנטיגונוס. כך פרצה המלחמה המכונה "המלחמה הקלאומנית", על שם מלך ספרטה קלאומנס השלישי.

קלאומנס ניצל את חולשת הליגה והשתלט על כמה ערים בפלופונסוס, כמו ארגוס וערים נוספות, ואף הטיל מצור על קורינתוס. עם זאת, בשנת 225 לפנה"ס, צבא מוקדוני גדול שמנה 21,300 חיילים ופרשים[10] הגיע אל הפלופונסוס, ומצבו של קלאומנס הורע מיד. ארגוס מרדה בספרטה וחברה למוקדון, וכמה ערים חשובות ובראשון קורינתוס עברו אף הן לידיים מוקדוניות. ארעו, אמנם, מספר קרבות מקומיים בין המוקדונים לספרטנים, בעיקר באזור לאכיון, אך הצדדים לא הגיעו לכדי קרב הכרעה.

אנטיגונוס היה מודע היטב לכך שהאכאים נמצאים במצב נואש, וניצל זאת עד תום לטובתה של מוקדון. הוא דרש לשחזר את הליגה הקורינתית שהקים בזמנו פיליפוס השני, מלך מוקדון. אזורים שהיו כפופים למוקדון, כמו פוקיס ואחרים, שלחו נציגים לאייגיון, שם הייתה אמורה להיחתם הברית החדשה. אפילו האכאים הגיעו. פרטי הברית לא השתמרו, אך נראה שאנטיגונוס ביקש בעיקר לפקח על מדיניות החוץ של הגופים היוונים השונים ולא להתערב בענייני הפנים או להטיל עליהם מיסים.[11] הברית הייתה חלשה והאכאים הסכימו לה בעיקר כדי לזכות בתמיכתו של אנטיגונוס נגד ספרטה.[12]

בשנת 222 לפנה"ס החליט אנטיגונוס לסיים את המלחמה. הוא גייס צבא גדול, ומנגד גם קלאומנס גייס צבא. עם זאת, צבאו של קלאומנס הגיע לכל היותר לגודל של שני שלישים מהצבא המוקדוני.[13] קלאומנס העדיף לא להיפגש בקרב הכרעה, אולם ברגע גורלי זה מלך מצרים הפסיק את תמיכתו בו, והוא נפגש עם צבאו של אנטיגונוס בקרב סלאסיה, שנערך כ-16 ק"מ מצפון לספרטה.[14] הקרב הסתיים בניצחון מוחץ לאנטיגונוס, וקלאומנס נמלט לאלכסנדריה. אנטיגונוס גילה רחמים מפתיעים כלפי התושבים ולא התיר קטל וביזה.[15] הוא ביטל את כל הרפורמות הקלאומניות תוך שימוש בסיסמאות נבובות על להחזיר "על כנה את חוקת האבות".[16] חודש מוסד האפוראט שקלאומנס ביטל, אולם מוסד המלוכה בוטל וספרטה הפכה לרפובליקה אוליגרכית.[17] כמו כן, נציב מוקדוני הושאר בספרטה וספרטה הוחתמה על בריתות שונות שהכפיפו אותה למרותן של מוקדון ובעלות בריתה.

אנטיגונוס לא היה יכול להיות מאושר בניצחונו לאורך זמן. האילירים תקפו את גבולו הצפוני והוא יצא למערכה נגדם. במהלך הקרב הוא חלה קשה, ומת בשנה שלאחר מכן (221 לפנה"ס). שנתו האחרונה עברה עליו בפעילות מצומצמת מאוד, שעיקרה שמירה על הקיים והעברת הכס בלא זעזועים מיותרים לידי פיליפוס הצעיר. בצוואתו האחרונה, שאותה מסר בעל פה לפיליפוס, הוא הורה לו להתהלך בנעימות עם בעלי בריתו, ולהשתדל למושכם לנאמנות שברצון ולא להביאם בכפייה לציות וכניעה.[18]

לקריאה נוספתעריכה

  • F. W. Walbank, "Philip V of Macedon", Cambridge University Press, 1940
  • Frank W. Walbank, "Aratos of Sicyon", Cambridge University Press 1933.
  • Paul Cartledge and Antony Spawforth, "Hellenistic and Roman Sparta", Routledge, second ed, 2002.
  • F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), "The Cambridge Ancient history", vol 7, Cambridge university press, 1984.
  • F. W. Walbank, "A Historical Commentary on Polybius", 3 vols 1957, 1967, 1979.
  • F. W. Walbank, "The Hellenistic World", Harvard University Press, 1981.
  • Peter Green, "Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age", Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
  • Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, and Guy Thompson Griffith, "A history of Macedonia", Oxford: Clarendon Press, 1979.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אוסביוס, "כרוניקה", 2, 243.
  2. ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים, 54.
  3. ^ פלוטרכוס, "חיי אמיליוס פאולוס", 8.
  4. ^ אוסביוס, "כרוניקה", 2, 237.
  5. ^ גולן, עמ' 167.
  6. ^ 6.0 6.1 יוסטינוס, ספר עשרים ושמונה, 3.
  7. ^ גולן, עמ' 168 הערה 147.
  8. ^ גולן, עמ' 169 הערה 149.
  9. ^ גולן, עמ' 169.
  10. ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 43.
  11. ^ גולן, עמ' 368.
  12. ^ גולן, עמ' 373.
  13. ^ 278 ,F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius p
  14. ^ גולן, עמ' 178.
  15. ^ גולן, עמ' 371.
  16. ^ פוליביוס, ספר שני, 70.
  17. ^ גולן, עמ' 372.
  18. ^ גולן עמ' 179-180.